Epica – הקונספירציה כובשת את ישראל

אמנם זה לא נראה כך, אבל כבר עברו שנתיים וחצי מאז שלהקת Epica ביקרה אותנו בפעם הראשונה. רק עם 2 אלבומים מאחוריה היא כמעט הצליחה למלא את מועדון הבארבי בתל-אביב, לכן אין פלא שעכשיו, כשהיא חתומה בחברת תקליטים נחשבת כמו Nuclear Blast ואחרי שהיא שחררה את היצירה הנפלאה The Divine Conspiracy בשנה שעברה, Epica גרמה למועדון לעלות על גדותיו. קשה לי לאמוד על זה במדויק, אבל יש משהו בלהקה שמצליח למשוך אנשים מכל קצוות המטאל ואף מחוצה לו, אם זה בזכות מלודיות כובשות, קטעים סימפוניים מרשימים או הפצצות אגרסיביות. מה שלא תהיה הסיבה מאחורי בואם של המעריצים, ברגע שהלהקה עלתה לבמה, כולם היו כאחד והראו לחברי Epica שהם פה בשבילם.

וכך, כמה דקות לאחר השעה 10 בערב, ההופעה נפתחה בקטע אינטרו קצר בשם "Indigo" מתוך האלבום האחרון. שאגות הקהל היו רמות והן רק התגברו כשחברי הלהקה החלו לעלות על הבמה ולתפוס מקומותיהם לקראת תחילתו של השיר העוקב באלבום, "The Obsessive Devotion". בתור מי שהתנסה במספר לא מבוטל של הופעות בעבר, מעט חששתי מכך שאין שום להקת חימום הפעם, לא כי זה היה מוסיף משהו, אלא פשוט כי לוקח זמן עד שנכנסים לעניינים – וזה חשוב במיוחד כשמדובר בהופעה של להקה מחו"ל כשצריך לנצל כל דקה שהיא שם… לשמחתי, לא עברו כמה דקות מתחילת ההופעה וכבר מצאתי את עצמי נהנה ומשתף פעולה עם כל תו שהתנגן, או שמא הייתה זאת Simone הסולנית, שבשניה שצצה, היא שיחררה את המעצור בתוכי וגרמה לי, כמו גם לכל הקהל, להשתולל בפרעות.

אך אויה, איך שחשבנו שזה הולך להיות מושלם, בעיות מיקרופון קלות פגעו בשירה של Simone, שנשמעה חזקה וצורמת מדי לפרקים ואף גרמו לה להתבלבל מעט. למזלה מדובר בשיר שאין בו הרבה תפקידי שירה בשבילה, אז היא ירדה מהבמה חיש מהר ונתנה לחברי הלהקה להוביל אותנו אל השיר הבא, "Sensorium", מתוך האלבום הראשון של הלהקה, The Phantom Agony. יש משהו בהולנדים האלה שמשדר כל-כך הרבה אנרגיות חיוביות שקשה שלא להצטרף לחגיגה וזאת למרות תקלות הסאונד שצצו לאורך מרבית ההופעה. בין אם זה Coen Janssen הקלידן שהלהיב את הקהל, Yves Huts הבסיסט ו-Ad Sluijter הגיטריסט שחייכו כל הזמן או Ariën Van Weesenbeek המתופף ו-Mark Jansen הסולן \ גיטריסט שהיו אחראים על הצד האגרסיבי יותר של הלהקה – כולם שמרו על הקהל ערני לכל אורך ההופעה ודאגו לשלהב אותו כשצריך.

ההופעה העלתה הילוך עם "Menace Of Vanity" כש-Mark שואג ריאותיו אל המיקרופון ו-Ariën, החבר החדש בהרכב, מטבל בתיפוף הכוחני שהביא עמו מכל להקות הדת' מטאל שניגן בהן בעבר. הבחור בהחלט מוסיף גיוון ואפילו מעט עצבנות לשירים של Epica, וניתן להרגיש זאת היטב הן בשירים חדשים כמו "Menace Of Vanity" ו-"Fools Of Damnnation" מהאלבום האחרון והן בקטעים ישנים יותר כמו "Cry For The Moon" מהאלבום הראשון. שני השירים האחרונים שהזכרתי, אגב, הם בין הכי אהובים עלי, אז כמובן שלא יכלתי להפסיק לנענע את הראש. מלבדי, גם הקהל הראה התלהבות בפרצי פוגו קלים, בריקודים ומה לא… אבל מהצד גם ראיתי שוב (כמו בהופעה של Tarja) שלמרות שככלל אנחנו אחלה, כאנשים בפרט זה כבר משהו אחר. אם זה דחיפות, חוסר עזרה או סתם יחס רע – אנשים צריכים ללמוד איך להתנהג בהופעות, אבל נשאיר את זה לדיון אחר…

הגענו כבר לאמצע הערב ועדיין לא פתחתי פה על Simone הסולנית – פשוט כי אין לי מושג איך לתאר מלאך. הקול הנוגע, היופי המסנוור, החיוך, הפרצופים המצחיקים שעשתה, ההדבאנג העצבני שהרביצה, המשחקים על הבמה ואני עוד יכול להמשיך… אין ספק שמי שהגיע להופעה היה מהופנט מהבחורה הצעירה עם המחוך הדק ורעמת השיער האדמונית. אפילו התקלות הטכניות לא מנעו מאיתנו ליהנות כשהיא ביצעה שיר רגוע כמו "Solitary Ground" מתוך האלבום השני Consign To Oblivion. הליווי הסימפוני, שהגיע בדמות סאמפלים שנשמעו על רקע הנגינה של חברי הלהקה, היה במקום לאורך כל ההופעה, וכשהיה צריך, גם איזן בין כל הצלילים על הבמה – מהקלידים של Coen, דרך השירה של Simone ועד הגראולים של Mark התותח.

מבחינת שואו, חברי הלהקה אמנם שידרו המון אנרגיות חיוביות, אבל לא הייתה להם יותר מדי תקשורת עם הקהל. הם זרקו כמה תודות לעברנו, דירבנו פה ושם להצטרף אליהם בזעקות או במחיאות כף, ואפילו צחקו איתנו מדי פעם (כמו Mark ששאל מי גנב לו את השתיה וכו') – אך זהו פחות או יותר. לפחות הבנים החליטו לפנק אותנו בביצוע אינסטרומנטלי שובר במיוחד לקטע הקלאסי "Imperial March" מתוך סרטי "מלחמת הכוכבים". אותו קטע בוצע במקור בהופעה של Epica – בה חבריה ניגנו שירים מקוריים ונעימות ביחד עם תזמורת קלאסית – שאמורה לצאת כאלבום Live בשם The Classical Conspiracy מתישהו במהלך השנה הבאה. כמעט ולא היה אחד בקהל שלא חייך למשמע הנעימה המוכרת והביצוע המטאלי רק עשה לנו את זה יותר… פאקינג מגניב.

Simone חזרה לבמה והמשיכה עם מספר שירים נוספים, ביניהם "Seif Al Din" המעולה ו-"Mother Of Light" הקצבי. כשהגיע השיר "Chasing The Dragon" לא הרשתי לאף אחד להפריע לי לספוג אותו – עצמתי עניים והקשבתי ל-Simone המחשמלת באחד הביצועים המרגשים ששמעתי מעודי. גם כשהיא הגיעה לטונים הגבוהים שגרמו למערכת במועדון לצעוק מכאב, זה לא גרע מהשיר או מהביצוע הנהדר. מבחינתי זה היה שיא ההופעה, כך שכל מה שבא לאחר מכן – אם זה השיר "The Phantom Agony", או ההדרן עם "Sancta Terra" המקפיץ, "Quietus" הפולקי ו-"Consign To Oblivion" החזק – היה בונוס בשבילי כי אני כבר סימנתי את האירוע כמוצלח. קשה להאמין שהלהקה נתנה כמעט שעתיים של הופעה!

למרות שכולנו היינו עייפים (ומאד מרוצים), נראה שאף אחד לא רצה שזה ייגמר, כולל חברי הלהקה שיצאו להסתחבק עם המעריצים שנשארו במועדון עם סיום ההופעה. גם אחרי יום שלם של טרטורים (כולל סשן חתימות מטורף), טיסות שהתעכבו וחוסר שינה, חברי Epica נתנו לקהל הישראלי את טיפת האנרגיה האחרונה ואפילו מעבר לכך… רק מלראות את Simone התשושה לאחר ההופעה הבנתי כמה כוחות הם היו צריכים להוציא כדי שהכל יעבור בהצלחה. בסופו של דבר, גם אם לא בוצע שיר כזה או אחר במהלך הערב, גם אם היה צפוף וגם אם ההתנהגות של חלק מהאנשים הייתה מחורבנת – אני מאמין שאין מי שלא יצא מרוצה מההופעה של Epica. כולנו מקווים שזו לא תהיה הפעם האחרונה שנראה את חבורת ההולנדים פה ואני דיי בטוח שחוץ מלישון, זה גם מה שעבר להם בראש מהביקור בארץ. עד הפעם הבאה… חלומות נעימים.