לא מזמן התפרסם כאן במגזין ראיון עם להקת Eternal Gray הישראלית, אותה ואת הוותק של חבריה בתחום המטאל לא צריך להזכיר. שלוש שנים, כמעט, עברו להן מאז שהלהקה דרכה על במה ומילות השירים נשאגו וגורגרו אל המיקרופונים על גבי בימת הבארבי בת"א. במהלך שלושת השנים האלה הלהקה, כידוע, עברה תהפוכות לא קטנות, החל מהכרזה על אלבום חדש כבר אז (שהולך בשעה טובה לצאת בקרוב), דרך שינויים חוזרים ונשנים בליינאפ (בעיקר בעמדת התיפוף), מעבר של המוח מאחורי הלהקה והגיטריסט המוביל דורי לגרמניה, הכרזה על EP מבטיח וביטולו, ועוד כהנה וכהנה דרמות קטנות בסאגה לא קצרה בכלל, כאמור.

בשלב מסויים, הכל התנקז ללפני מספר חודשים ולמספר הכרזות, שעיקרן סוף השקט שהתרגלנו אליו מהלהקה ומחיקת סימני השאלה לגבי פעילותה. עם האלבום השני המלא החדש-דנדש של הלהקה (והוצאה מיוחדת שלו על גבי פורמט USB מיוחד), הכרזה על הופעה מיוחדת וליינאפ שלם – הלהקה הגיחה מהערפל ללילה שובר במיוחד. בלי הופעת חימום וטקסים מיותרים ועם איחור רגיל, כפי שידועות ההופעות בישראל (כש- 21:30 במהרה נהפך ל-23:00), הלהקה עלתה לבמה לקול מחיאות הכפיים והשריקות של הקהל הביתי שחיכה לה כל-כך הרבה זמן. גם אני, כמו מרבית החבר'ה בקהל, חיכיתי לערב הזה המון זמן, כשהפעם האחרונה שראיתי את הלהקה מופיעה היה אי שם במועדון התמונע לפני כמה שנים, כשלאחריו התחילה התקופה השקטה.

הלהקה חילקה את הערב לשניים – החלק הראשון הוקדש לתקופת Kindless והשני לחומר מאלבומם החדש Your Gods, My Enemies. הבלגן, כאמור, התחיל עם הפותח של אותו אלבום מופתי, "Sins In The Process of Creation", שבלי הרבה מאמץ בכלל גרם לכל אחד ואחד בקהל (כן, גם אתם, שעמדתם מרחוק למעלה \ בצדדים) להתפרע, אפילו אם זה רק הפתיח למשהו הרבה יותר גדול מהופעה בבארבי. אחריו הגיעו הקלאסיקות הידועות מהאלבום, שירים כמו "Inflicting Pain" ו-"There Lays Nothing" (שבשבילי היה אחד השיאים של הערב) כשחטיבת הנגנים המקצועית מכל כיוון אפשרי, הראתה בדיוק למה Eternal Gray בצדק, נחשבת לאחד השמות הכי מיומנים, שוברים ופורצי דרך במטאל הישראלי.

בין "Absent Mourn" ל-"War Of Chaos" אורן בלבוס, הסולן, דיבר על מה שמחכה לכולנו, על השנה שתהיה, ועל העובדה (המצערת-משהו) שהוצאת האלבום על USB עדיין לא אפשרית לכולם ובכלל, השתמש ימבה פעמים במילה האנגלית הרהוטה "פאקינג" כמילת חיבור, במקום פסיקים ונקודות ומה לא (לא שאני אומר שזה לא טוב, כן?). בשלב הזה, כידוע, הצוואר כבר מתחיל לתת את אותותיו והחולצה נספגת בזיעה ששני שליש ממנה לא בדיוק שלך אבל מנוחה היא לא משהו שאתה מחפש, כי "Flesh Cycles" נכנס לפעולה עד מהרה וגרונו של אורן קרע את את המיקרופון. אם כבר קריעות, ראויה לציון הפעולה המהירה של החלפת הסנר במערכת של דרור גולדשטיין, שלמרות שזה משהו מובן מאליו, כבר נכחתי בהופעות שקרה משהו דומה ולקח הרבה זמן עד שהקריצו אחד חלופי.

אותו דרור, כידוע, הוא מכונת תופים מהלכת. בחור מוכשר שנושם תופים, הקליט עם הלהקה את אלבומם החדש לפני כשנתיים ולמרות שהוא לא חלק מהליינאפ כרגע, הוא כן שימש כמתופף בהופעה הזו וסגר את המעגל שבו התחיל. דרור, בין קריעת תופים אחת לשניה, לקח לעצמו מספר דקות של סולו גרובי ומאולתר שרק גרם לקהל להעריך אותו יותר. בשלב מסוים עלתה לבמה נאשה, כנרת הרכב הבלאק מטאל המצליח Arafel, כדי לתת קטע משלה, אחרי הקדשה לשלושת המשפחות שנמצאות באבל. כאן הייתה איזו "תקלה" קטנה, שלצערנו למרות הנסיונות לתקנה בזמן אמת, הם לא צלחו במיוחד והגברת ירדה מהבמה לבינתיים. אחרי הפסקה להתרעננות קלה והחדרת מעט אלכוהול לורידים, חברי Eternal Gray עלו לבמה, בתלבושות שונות ואיפור (רובם לפחות) לחלקה השני של ההופעה המוקדש לחומר החדש.

אמנם מרבית החומר לא היה מוכר למרבית הקהל, כולם הבינו עד מהרה את הלך הרוח של השירים וגם איתם הייתה ההרגשה דומה כמו בחלקו הראשון של הערב. "Controlled" היה הפותח, שיר שהלהקה שיחררה לעמוד ה-MySpace שלה לפני מספר חודשים בגרסא ללא מיקס או מאסטרינג, ולמרות שהשיר נשמע טוב שם, הוא התנגן הרבה יותר טוב על הבמה. אחריו הגיעו שירים פחות מוכרים כמו "Inner Anger" ושיר הנושא מהאלבום החדש שבו הקהל (למרות שהאנרגיה התחילה לאזול), ביחד עם הלהקה, הראה את שיתוף הפעולה הכי טוב – והוכיחו שוב שמדובר באנשים החמים ביותר בעולם.

אחרי "Black Prophecy" עלה ילד היומולדת Sven הבלגי, סולן Aborted, System Divide ועוד שלל הרכבים להשתתף בשיר "Desolate The Weak" ואילו כאן, לצערי, הסאונד של הבארבי שהוא בדרך-כלל טוב מאוד (אך לא נטול בעיות), לאו דווקא הצליח להעביר את שני הסולנים באופן חלק והיו חלקים ששניהם התערבבו בחוסר הרמוניה מוחלט. אחרי "Blind Messiah" שגרם לציפיות שלי מהאלבום החדש לעלות מדרגה, הגברת נאשה עלתה לעוד סיבוב על הבמה, כשהפעם שמעו אותה בצורה הרבה יותר טובה והיא נתנה קטע קצר, שלמרות הגיוון הנחמד, הרגיש לי מעט לא קשור, כשלאחריו החל "Never Waits" (שגם שוחרר ל-MySpace) ובכך נחתם הסטליסט, אך לא לפני שהלהקה ניגנה את אחד מהמנוני Kindless, הלא הוא "The Unbelievers Die", שסחט לכולם את טיפת המיץ שנשארה להם.

Eternal Gray השקיעה הרבה בהופעה ובין השאר הציבה זוג מסכי VJ גדולים בכל צד של הבמה, כשהרעיון לכשעצמו הוא מגניב ביותר, בהופעה הוא מעט לא קיבל את תשומת הלב הדרושה. מה לעשות, הקהל היה מרוכז באיזה להקה אחת שהופיעה והתפרעה על הבמה, כמה חבר'ה שלא נתנו בראש כבר איזה שלוש שנים ועכשיו חזרו לשבור לכולם את האוזניים.