From The Ashes – סקירת ערב הופעות במועדון הגאגרין

עם עלייתה של הלהקה חזרה אל הבמה קרא הגיטריסט שחר חייט למי שעדיין בחוץ להכנס, והלהקה החלה בשיר הראשון – Issac, שיר קצבי המהווה שילוב בין רוק ישן וטוב לבין פרוגרסיב. הקהל מתמלא אנרגיה ומתחיל להגיב ללהקה ולהתנועע קצת – אפקט שהמומנטום שלו נשבר מעט כשלאחר השיר הראשון פתאום כל הנגנים מתחילים לכוון את הכלים. קצת לא ברור, שהרי הרגע הסתיים הבאלאנס, לא ניגנתם משהו ברוטאלי ועדיין כל הגיטרות יצאו מכיוון? גם לקהל זה קצת לא ברור אבל כשהשיר הבא, War Zone מתחיל הקהל שם את העניין הזה מאחוריו ונכנס חזרה לגרוב של הלהקה. בשלב הזה אני יותר מתרשם מהם – ניכר שהם עשו לא מעט עבודה מאז הדמו שלהם יצא והפתיחה, שמלאה בתופים מאוד אגרסיביים שכמעט לא מתאימים לסגנון אלא יותר לת'ראש והבס מרעים קצת יתר על המידה מזכירה לי שילוב מוזר של להקות פרינג' ומוסיקה נסיונית עם משהו מימי הפיקסיז לרגעים ושבירות קצב שאופייניות לפרוגרסיב רוק

עם השיר השלישי של הלהקה הקהל שהגיע במיוחד מעיר הבית של הלהקה, חיפה, נותן בראש בקצב ובשיר הרביעי הם מצליחים אפילו להרים מעגל פוגו קטן. כלומר, לא היה ממש קשר בין הפוגו לשיר אבל התופים המהירים והחזקים (למרות אי השימוש בפדאל דאבל) הקפיצו את האנשים. נקודה מעניינת –– המתופף הקבוע של הלהקה נתקע בתורנות (בכל זאת מדובר בחבר'ה צעירים וחלקם צריכים לחלוק את זמנם עם הצבא) והוחלף על ידי מתופף אחר, שלמד את הסאליסט תוך שבועיים באופן מרשים. הלהקה מסיימת את הסט בשיר My Devil, שיר שמתחיל במשהו שיצא מאלבום של רייג' אגיינסט ד'ה מאשין וממשיך כבלדת רוק רגועה ומלודית שמחליפה שוב קצב למשהו מהיר יותר. נשמע לכם מוזר? מודה שגם לאוזן שלי זה היה מוזר. כלומר פרוגרסיב זה אחלה, אבל בשלב מסויים תהיתי אם זה יותר פרוגרסיב או יותר ג'אם סשן. לכל אורך הסט הזמרת של הלהקה, טל פרויד הצליחה להרשים אותי במנעד נאה ומדוייק ולמרות היותה של הלהקה צעירה וחסרת נסיון, דבר שניתן היה להבחין בו בכמה אספקטים, הם מראים רצון ורעב שלעיתים חסר ללהקות אחרות. חוסר הנסיון הזה בא לידי ביטוי גם בקו מוסיקלי לא לחלוטין ברור – שילובים שלא תמיד באים נכון באוזן, לפחות למלטאליסט זקן ומיושב כמוני, ונראה שהם עדיין מגששים קצת ומחפשים את הקו המדוייק שיתאים להם.

שניה עלתה לבמה להקת Abnegated ששינתה קצת את הרכבה. בזמן שהקהל הביתי של Hourglass עזב לטובת הנסיעה הארוכה הביתה, הלהקה חיממה אצבעות עם שיר של מגהדת' ומהקהל נותרו פחות מ-20 אנשים. קצת חבל וגם מביך במידה מסויימת. הלהקה פותחת את הסט שלה בשיר שנקרא על שם הלהקה – אבנגייטד והוא פותח במלודיה טובה. כשארסני מתחיל לשיר אני רואה שיש פה בעיה מסויימת. כשהוא שר בגראולים, הם לא ממש טובים ומדוייקים וקשה מאוד עד בלתי אפשרי להבין את המילים. מדי פעם הוא עובר לשירה נקייה ואז אני מבין שאני מעדיף שיישאר בגראולים, כי השירה הנקייה – לא נקייה ולא מדוייקת בכלל. אני מנסה להתמקד במלודיה של השיר וכמו שחשבתי, היא לא רעה בכלל אבל לצערי יש מקום לשיפור בתפקיד השירה.

שוב לצערי, העניין לא משתפר בשיר השני של הלהקה – forever. השיר נפתח בסולו גיטרה שאמור להזכיר פתיחות של להקות טרו אבל משהו לא מתחבר בו; אני לא יודע אם הוא מבוצע לא טוב או מראש נכתב לא טוב אבל הוא מאוד חלש מלודית ורחוק מלהרשים אותי. ארסני שוב נכנס בשירת גראולים לא מאוד מובנת אבל בשלב מסויים עובר לשירה נקייה בסולם גבוה, דבר שתפס אותי בהפתעה – לא כי הביצוע היה טוב אלא כי הבחירה בסולם גבוה לאדם שיש לו קול נמוך היא "צל"ש או טר"ש" ומבחינתי היתה לחלוטין טר"ש במקרה הזה ומהווה החלטה שגויה על ידי מי שלא יהיה שהחליט לכתוב ו/או לבצע את השיר כך. בשיר השלישי הלהקה מתבדחת בפתיחה של Primo Victoria של סבאטון, אבל מחליטה להשאר בשיר קאבר ומבצעת את Break stuff של לימפ ביזקיט. אבנגייטד מנסים לקחת את השיר לכיוון שלהם אבל הביצוע לא מספיק טוב והם לא מצליחים להחזיק את השיר כמו שצריך, מהרבה בחינות. ההמשך תמוהה אפילו יותר – הם ממשיכים לקאבר נוסף, והפעם אחד שדורש יכולות ווקאליות שלארסני פשוט אין: Before I forget של סליפ נוט. מעבר לעובדה שבזמן השירה המהירה הקצב של הלהקה איטי מהשיר המקורי בכמה ביטים, בשירה הנקייה דברים ממש מתפרקים שם וארסני ממש לא עומד בטונציה הדרושה מהשיר. השיר פשוט לא מתאים לסגנון הנגינה והשירה של אבנגייטד והבחירה לבצע אותו בהופעה לא ברורה לי. שני השירים הבאים הם שירים מקוריים של הלהקה וכמו בחומר המקורי שבוצע קודם לכן, הוא מרגיש חצי קלאץ' – לא שם עד הסוף. השירה לא מדוייקת, הנגינה מרגישה עייפה קצת ולמרות שהשואו של הלהקה מנסה לתת תחושה של לפחות הופעה של להקת Power, מבחינתי הלהקה מסיימת את ההופעה כשאני מרגיש ששמעתי יותר גלאם ממטאל. מיד לאחר מכן הלהקה בוחרת הלהקה לבצע שיר מקורי בשם Voices Three ומיד אחריו לסגור עם קאבר לThrough The Shadows של אינסומניום, אבל בשלב הזה אני כבר מחכה ללהקה הבאה שתעלה.

הלהקה האחרונה שעולה היא Edgend שחזרה לבמה אחרי תקופת היעדרות ארוכה, בשלב הזה מתווספים לא מעט אנשים בקהל, וקדמת הבימה נהיית אפילו צפופה קמעה. היעדרותה של הלהקה לא השכיח ממנה, כך נראה, איך פותחים הופעה – מוזיקה דרמטית שהולכת ומתגברת שרק במהלכה נכנס הסולן מראה שמדובר בלהקה שהבמה לא חדשה לה. כשהכנתי שיעורי בית לקראת ההופעה הקשבתי לשירים של הלהקה וחששתי שלאור ההפוגה שהיא לקחה והשינוי בהרכב הביצוע יהיה פחות טוב מהביצועים המוקפדים ששמעתי ביוטיוב. שמחתי לגלות כבר בשיר הראשון שהחשש שלי לא מוצדק – ניכר שהיתה פה עבודת הכנה מאוד יסודית והלהקה נותנת בהופעה בדיוק את מה שיש בשירים המוקלטים שלה – לחנים מוקפדים, דיוק במעברים ובשינויי הקצב וזמר שיודע בדיוק מה גבולות היכולת שלו, ומגיע כמעט עד אליהם.

השיר הפותח, Internal Fire מביא איתו פרוגרסיב למתקדמים – שבירות קצב תכופות שעוקבות בצורה מצויינת אחת את השנייה, נגינה שמתחברת טוב ומשהו בקול של הסולן, אלכס, מזכיר לי את האנסי קורש (בליינד גארדיאן) או טימו (סטראטווריוס). בשיר השני הלהקה ממשיכה באותו קו מהוקצע ומביאה במקביל את היכולות האינדיווידואליות של כל אחד מחבריה תוך סולואים מהירים שאופייניים לפרוגרסיב שאנחנו רגילים לשמוע מלהקות כמו דרים ת'יאטר. בשיר השלישי הטמפוס קצת יורד לכיוון בלדות רוק בסגנון של Avantasia אבל הלהקה מצליחה לחבר בין הפאוור הנסיוני משהו של אוונטזיה לבין הפרוגרסיב שהיא עושה ולתת בשני השירים הללו, שאינם קצרים (כנדרש במסורת) משהו שמושך את האוזן והעין. אדג'נד ממשיכים לתת הופעה מצויינת עד סוף הסט שלהם ומהווים עבורי שתי נקודות אור; הראשונה בעובדה שבהופעה של 3 להקות, דווקא בלהקה השלישית הקהל היה הגדול ביותר ומשתף הפעולה ביותר, לרבות היכרות עם השירים והמילים. השנייה בכך שדווקא אדג'נד היתה ה Main Event מבחינתי ובהחלט היתה הלהקה הטובה מבין השלוש בערב הזה, By Far. הסגנון בעל הקו המובהק שאפיין אותם מהתחלה ועד הסוף, הדיוק, וגם קצת התיאטרליות היו בדיוק כמו שהם צריכים להיות, לא מוגזמים מדי אבל גם לא אנמיים. אלכס, שרון הלחמי ושאר חברי הלהקה נתנו שואו מצויין ומוסיקה שהיה כיף לסגור איתה את הערב הזה.