Gods Of Metal 2009 – סיקור פסטיבל
כבר מספר שנים שאני יוצא לחו"ל ומבקר בפסטיבלים שונים, גדולים יותר או פחות. השנה החלטתי לקחת את הנושא צעד אחד קדימה ובעקבות כך לנסות פסטיבלים ומקומות חדשים שעוד לא ביקרתי בהם בעבר. אז אחרי שבדקתי את Hellfest לראשונה בצרפת, הייתי צריך להחליט מה לעשות בסופ"ש האחרון של יוני, בו מתקיימים מספר אירועים – הראשון והמרכזי הוא Graspop הבלגי, שאולי מביא ליינאפ אדיר, אבל המחיר שלו והיחס לאנשים כבר נמאס עלי, עוד ישנו פסטיבל Tuska הפיני שכבר שנים נמצא על הכוונת שלי, וכן פסטיבל Metaltown השוודי – שניהם הביאו כמה מטעמים טובים, אך היו רחוקים מדי עבור המסע שתכננתי. לבסוף החלטתי לבקר במדינה קרובה יותר, איטליה, שם מתקיים עוד פסטיבל שעל פי השמועות היה אמור להיות לא רע בכלל… רק מסתבר שלא סיפרו לי את הכל.
כבר למעלה מ-10 שנים מתקיים פסטיבל Gods Of Metal ברחבי איטליה. בכל שנה מארגני הפסטיבל מחפשים מקומות חדשים או מחלקים את הימים של הפסטיבל בהתאם לרוח ההופעות של הקיץ המתקרב. הפעם הפסטיבל נערך במשך יומיים בלבד בין ה-27 ל-28 ביוני באצטדיון Stadio Brianteo שבעיר Monza הנמצאת צפון-מזרחית ל-Milan, נסיעה לא ארוכה במיוחד אך פקוקה מאד לבאים עם אוטו. מסתבר שלפסטיבל הזה אין מתחם קמפינג רשמי, אז המארגנים הפנו את כולם לחברה מקומית שעשתה הנחות באתר שמוקם איזה 8 ק"מ מהפסטיבל עצמו, שלא לדבר על כך שזה גם עלה כסף לכל בנאדם, לכל אוהל ולכל מכונית, כך שבחישוב הכולל העדפנו לקחת חדר במלון באחת העיירות הקרובות מאשר לנסות ולהבין את ההגיון המפגר הזה באיטליה… איזו התחלה.
מתחם הפסטיבל \ במות – האצטדיון בו ממוקם הפסטיבל דווקא היה מרווח. מספיק בשביל 2 הבמות המרכזיות, עליהן התחלפו ההופעות (בניגוד לשנים קודמות כשהייתה רק במה אחת וכולם היו צריכים לחכות להחלפה בין הלהקות), ובשביל כל שאר הדברים המרכיבים פסטיבל. הבעיה הייתה שהכניסה למקום לא עברה חלק, אלא על פי מצב הרוח של השומרים שלפעמים החליטו לחסום את הכניסה או את היציאה. לא רק זאת, ברגע שנכנסנו לא יכלנו לצאת מהאיצטדיון, כי היינו צריכים לחכות לצמידי הפסטיבל שהגיעו רק בשעות הצהריים המאוחרות של היום הראשון, אז בכלל לא יכלנו לאכול או לשתות מה שקנינו מראש, שלא לדבר על להחליף בגדים או לנוח – והיה מאד חם. אני למשל חטפתי כמעט התייבשות בגלל זה (וכמעט אבן בכליה לאחר מכן), אבל לזה תכף אגיע. לפחות היו כמה תאי שירותים באיצטדיון, וברזים שהיינו יכולים להשתמש בהם לשטוף את עצמנו, אבל זה לא עזר במיוחד. כן, איטליה נשמעת כמו מקום "נפלא" לפסטיבלים…
מרצ'נדייז – רוב פסטיבלי המטאל הקיימים, גם הכי קטנים, דואגים להביא לפחות כמה דוכנים מגוונים שמציגים סחורה קצת אחרת מרק חולצות ודיסקים. ב-Gods Of Metal לעומת זאת כל מה שהיה זה דוכני חולצות ואביזרי מטאל, כאשר בתוך המתחם היו איזה 2 דוכנים רשמיים ואילו מחוצה לו היו איזה 30 דוכני בוטלגים, שמכרו זיופים של כל דבר, כולל חולצות הפסטיבל (!!!) עוד לפני שהוא בכלל התחיל. לא רק זאת, חלק מבעלי הדוכנים החליטו שלא טוב להם לעמוד לצד הדרך המובילה לכניסה, אלא הם צריכים לעמוד על הכניסה, על הברזלים המובילים לתוך האיצטדיון ולדחוף לך חולצות בראש או לצעוק לך בפנים. אפילו בשוק מחנה-יהודה הירושלמי יש יותר סדר ממה שהלך שם באיטליה. נכון שזה רק משתפר?
אוכל ושתיה – איטליה זו מדינה שהאוכל בה אמור להיות טוב, אם זה פיצה (שאולי לא הומצאה שם, אך בהחלט נחשבת למשהו איטלקי), ספגטי ושאר הדברים הטעימים שאנחנו מכירים מהיום יום. הכל טוב ויפה, אך ברגע שיש רק 2-3 מקומות שמוכרים את האוכל הזה בכל מתחם הפסטיבל (בלי לדבר על מספר דוכנים בחוץ שמוכרים חרא), וכדי לקנות משהו צריך להשיג כרטיס (לכל ארוחה), שרק במקום אחד מוכרים אותו, והתור אליו לוקח שנה… זה יוצר קצת עומס והרבה מאד עצבים. לעמוד בתורות, בחום, ברעב, בצמא ואי אפשר לצאת, נשמע נהדר? זה עוד כלום, ברגע שהגענו לקדמת התור, התברר שהמחירים ממש לא סימפטיים (איזה 6 יורו לפיצה עלובה ו-4 יורו לבירה מגעילה), אבל מחוסר ברירה אתה פשוט קונה כמה כרטיסים שאפשר כדי שלא תצטרך לעמוד במקום עוד שעה. אחרי כל זה צריך לחכות בתור נוסף ליד הדוכן המתאים של השתיה או של האוכל, שגם הוא לוקח שעה, ואז לנסות ולהדחף או לחכות לאוכל שמוכן במקום ע"י צוות איטלקי לא מיומן ועצבני לא פחות. כל זה כמובן מונע ממך לראות הופעות, או סתם לנוח. אני בשלב זה כבר לא ידעתי על מה אני יותר כועס, אבל לפחות ההופעות קצת האירו על מצב הרוח הרע שפקד אותי ואת חברי לאורך כל הפסטיבל הארור הזה.
אם לא הבנתם עד עכשיו, הפסטיבל האיטלקי הזה לא היה מאורגן היטב, או בכלל באיזושהי צורה מסבירת פנים. אבל לפחות בין כל הצרות שפקדו אותנו, היה לנו הופעות, ועליהן למען האמת אין לי תלונות. הסאונד על הבמות היה במיטבו וגם השואו של כל להקה היה מלא. הבעיה היחידה (או בעצם, אחת הבעיות) הייתה החום הכבד ששרר במשך שני ימי הפסטיבל, חום שמנע ממני להנות כמו שצריך בהופעות היום (כי לא היה מקום מוצל, מלבד אזור המושבים באיצטדיון, שהיו תמיד תפוסים או לא נוחים) וגם התיש אותי עד ההופעות המאוחרות יותר. תוסיפו את זה על כל הצרות האחרות בפסטיבל, ובעיקר על הקושי בלהשיג משקה או משהו קר – וקיבלתם כאב ראש קל במקרה הטוב, או מכת שמש, התייבשות וכאב ראש עצום – במקרה הרע. הזכרתי כבר שבחיים אל תגיעו לאיטליה ובמיוחד לא לפסטיבלים שם?
– אז ברגע שנכנסנו למתחם האיצטדיון בשעת בוקר מוקדמת, להקת הת'ראש מטאל האיטלקית Extrema כבר הייתה לקראת סוף הופעתה. מדובר בלהקה וותיקה מאד מ-Milan שבחרה דווקא לבצע שירים בעיקר מהאלבום האחרון שלה Pound For Pound. כמה דקות לאחר מכן Voivod הגיעו לעורר אותנו, אבל שלא תטעו, הם לא מופיעים עם הבסיסט Jason Newsted (איש Metallica לשעבר), עמו עם מקליטים אלבומים מאז 2003, כך שזה לא באמת מעניין לראות אותם אם אתם לא אוהבים את החומר, ואני, לא ממש אוהב את החומר. סוגרת את רצף הלהקות הראשוני היא Lauren Harris, הלא היא הבת של Steve Harris, בסיסט Iron Maiden, שהחליטה לצאת מצלו של אביה ואשכרה להופיע במקומות בהם מיידן לא נוכחים. הבחורה דווקא נראית לא רע, אבל היא לא ממש עושה משהו מעניין מבחינה מוזיקאלית – סוג של הבי \ הארד-רוק חסר מעוף שנתן הזדמנות לעמוד באחד התורות למזון.
Epica – ההופעה הראשונה שבאמת עניינה אותי בפסטיבל הייתה של להקת המטאל הסימפוני מהולנד. תמיד מהנה לראות את Epica על הבמה, אם זה בזכות הכימיה בין החברים, היופי והקול המדהים של הסולנית Simone Simons, או כל הדברים ביחד שמתחברים לכדי שואו מעולה. כמו כל ההופעות של הלהקה כתמיכה לאלבום האחרון, The Divine Conspiracy, גם זו נפתחה עם השיר "The Obsessive Devotion". כמובן הנגנים נכנסו בראש, וביניהם הגיטריסט החדש Isaac Delahaye (שהחליף את Ad Sluijter שעזב), אך ברגע ש-Simone עלתה, הקהל החל להתחרפן. הסאונד היה בדיוק במקום, וכך גם כל חברי הלהקה, שהמשיכו להפציץ בלהיטים כמו "Fools Of Damnation" ו-"Sancta Terra" מאותו אלבום, וכן להיטים ישנים יותר כמו "Cry For The Moon" מאלבום הבכורה ו-"Quietus" הפולקי מהאלבום השני של הלהקה. החום כנראה השפיע קצת על Simone שבמהלך ההופעה התבלבלה בין השירים, כמו גם על הקהל שלא בדיוק שיתף פעולה בקטעי השירה המתאימים. לא היה בלגן, פוגו או התפרעות יוצאת מן הכלל, זו הייתה פשוט הופעה כייפית, עם בחירת שירים מתאימה, והרבה חיוכים מצד חברי הלהקה. כמו שאני אוהב.
– הבא בתור ברשימה היה גיטריסט-העל Marty Friedman שמשום מה בחר לבקר פה. בכל אופן, הבחור ניגן כהרגלו שירים אינסטרומנטליים בין כמה קטעים מוכרים יותר. אחריו התקיימה הופעה קצת יותר אנרגטית ומשעשעת, הודות לחבר'ה מלהקת הפאוור מטאל השובבה Edguy, שיצאה לכבוש את פסטיבלי אירופה בזה אחר זה. הקהל היה רב, כמו גם המעריצות (ולפחות בזה יש להודות לאיטליה, הן היו מאד שוות!) וכולם ניסו לשמור על אווירה נחמדה תחת השמש היוקדת. בשלב הזה של היום נתנו לנו לבסוף לצאת מהפסטיבל (כי נזכרו להביא את הצמידים) אז החלטנו לנסות לנוח ולאכול קצת משהו נורמאלי – זה כמובן מנע מאיתנו לצפות בהופעותיהן של Queensrÿche ו-Tesla, אך זה לא היה מצער בהתחשב במצב המחפיר שבו היינו. כשהחלטתי לחזור לאיצטדיון ההופעה של Heaven & Hell בדיוק החלה, והפעם יכלתי לראות את כולה בנוחות, ובמיוחד את Ronnie James Dio שעדיין שומר על קול מדהים ועוצמתי ואת Tony Iommi שמנגנן להפליא. כמו בהופעה שראיתי בחצי עין ב-Hellfest, גם הפעם הבמה הייתה מאובזרת בגרגולים, ובמסך וידאו שהקרין סרטונים בהתאם לשירי הלהקה, שנעו בין התקופה של Dio עם Black Sabbath, לבין שירים מהאלבום החדש של ההרכב, The Devil You Know. צר לי שאני לא מתחבר לחומר שלהם, אבל אני בהחלט יכול להעריך את הכשרון העצום של כל הנגנים.
Mötley Crüe – למרות שזו הייתה כמעט אותה הופעה כמו שראיתי ב-Hellfest, החלטתי לציין להקת הגלאם-רוק האמריקאית פה מכיוון שזה היה הניסיון השני שהבאתי לה לשנות את דעתי עליה. שלא תחשבו לא נכון, ההופעה הייתה אדירה למדי – החל מהשואו, התפאורה המגניבה שנתנה תחושה אורבנית, המסך שהקרין כל מיני סרטונים סוטים (מלסביות ועד סקס ושטויות ממלחמות) ובקיצור, כל מה שהפקה ומלא כסף יכולים להביא להופעה. הבעיה הייתה הביצועים, שאולי מבחינת נגינה היו יחסית בסדר, אבל מבחינת השירה של אדון Vince Neil, זה היה פשוט כאב אוזניים. אני לא יודע אם זה היה אפקטים, או פשוט תהליך הזדקנות, אבל הקול של Vince היה צווחני במיוחד. הוא נשמע לי כמו איזה דמות מצוירת על הליום – הרבה פחות מחוספס וסליזי ממה שהורגלתי באלבומים. נכון שאיני מעריץ גדול של ה-Crüe, אך אין סיבה שלא אכיר או אהנה מלהיטים כמו "Girls, Girls, Girls" או "Shout At The Devil" ו-"Dr. Feelgood", אבל כשהסולן נשמע כמו שהוא נשמע, והמתופף, אחד Tommy Lee, מתחיל לזבל שטויות באמצע ההופעה, כאילו שהיינו צריכים לשמוע "Fuck Yeah" כל שתי מילים וסיפורים חסרי טעם – זה פשוט מעצבן. לפחות הסט-ליסט, שכלל כמה קטעים מהאלבום האחרון Saints Of Los Angeles וכן מספר שירים יותר גדול מבפסטיבל הצרפתי, גם הביא כמה שירים שהכרתי היטב. אז אולי לא השתעממתי לגמרי, אבל בהחלט התאכזבתי. הדוקטור לא מרגיש טוב.
ימין: Edguy – שטות של פאוור מטאל | שמאל: Heaven & Hell – אגדות המטאל בפעולה
28/6/2009 – יום ראשון
– את היום השני של הפסטיבל גם התחלנו באיחור, לא בגללנו, אלא בגלל שהחליטו לפתוח את משרד הכרטיסים (איפה שקיבלנו את הכרטיסים ליום השני – כן, כל יום צריך לעמוד בתור מחדש) בדיוק בזמן שההופעות החלו, אז אם רציתי לנסות ולראות הרכב מגניב כמו Static-X, כנראה שאאלץ לעשות זאת פעם אחרת. Cynic היו הבאים בתור וגם אותם ניסיתי לראות (כי למה לעשות אי אפשר להתחמק מהופעות בפסטיבל), אך ההופעה הייתה יבשה במיוחד ולא רק בגלל הסולן שמדבר בקול שקט, עדין וחנוני בין השירים. לפחות לסיבוב ההופעות הנוכחי הלהקה הגיעה עם 2 סולנים ולא עם סאמפלים של גראוולים. למזלי, אני תמיד יכול לסמוך על Napalm Death שיתנו הופעה חזקה במיוחד, כמו כל הופעה שלהם שראיתי במהלך הקיץ – אם זה בזכות Shane Embury הבסיסט המגודל (והאדיש) או Barney הסולן שלא מפסיק לנתר מצד לצד כמו ילד מוגבל כשבין 10 ל-20 שירים הוא אומר איזה משהו שנון ובריטי. בכלל, ההופעה הייתה מבדרת מאד, אגרסיבית למדי, וכשהגיע הסוף היה רצף פסיכוטי של שירים שאורכם לא עלה על 10 שניות, כולל "You Suffer" שמגיע למשהו כמו 2 שניות. קטלני. בשלב זה Saxon היו אמורים לעלות, אך הם ביטלו ובמקום שהאיטלקים יעשו משהו חכם, הם החליטו שאף להקה לא תופיע במשך שעה וחצי. לאחר מכן עלו Mastodon, עוד להקה שרציתי לבדוק, אך מהר מאד הבנתי שהופעות שלה זה לא בשבילי. היה יבש, ומשעמם לגמרי.
Tarja – תחת החום הכבד לא הייתי בטוח עד כמה אהנה בהופעה של סולנית Nightwish לשעבר לאחר שצפיתי בה בארץ עושה שירים רגועים ובעיקר גוזרת את הקהל, אך מהרגע ש-Tarja עלתה לבמה, לבושה בבגדים קלילים בצבעי אדום ושחור, הבנתי שההופעה הזו תהיה מעט שונה. השירים זרמו יותר טוב, האווירה הייתה יותר קלילה ובכלל, היא איכשהו גרמה לאנשים לזוז, לעשות הדבאנג ולקפוץ – משהו שלא קרה הרבה במהלך הפסטיבל הזה. אבל לא רק לה מגיע הקרדיט אלא גם לצוות שלצידה, כשבראשם היו מתופף-העל Mike Terrana שישב בקדמת הבמה ועשה פלאים על המערכת שלו, והבסיסט Doug Wimbish (איש Living Color ואף Madonna, אותו לא ראינו בארץ) שדאג להפעיל את כולם. ההופעה החלה בשיר באיטלקית ומהר מאד חלפה על להיטים מאלבום הבכורה של הסולנית, My Winter Storm, ביניהם "My Little Phoenix", "Lost Northern Star", "Die Alive" וכמובן "I Walk Alone" החביב והקאבר לשיר "Poison" של Alice Cooper (לפניו Tarja ציינה שאולי יהיו אנשים שלא יאהבו אותו). שמחתי שלא היו כמעט שירים רגועים שיורידו את האנרגיות, ועוד יותר שמחתי לשמוע ביצועים מעולים לשירי Nightwish, ביניהם "Wishmaster" האהוב עלי, "Nemo" המוכר ואפילו "Over The Hills And Far Away" – קצת נוסטלגיה. ל-Tarja לא היה זמן להחליף תלבושות כמו בדרך כלל, אך גם בלי כל השטיקים שהיא עושה בהופעות מרכזיות, היא נשמעה נהדר, הקול שלה היה צלול, מדהים ונוגע, בדיוק כמו שזכרתי, והיא עדיין נשארה חמודה, דופקת ראש כשצריך וזורקת קרניים כמה שרק אפשר. תענוג.
– אז אחרי שמצב הרוח עלה, הגיעו החבר'ה מ-Down להוריד אותו, טוב אולי רק אצלי, כי מה לעשות שהלהקה הזו לא תופסת אותי בכלל. למה Phil וחבריו לא עושים כמה שירים של Pantera? זה היה יכול להיות מצוין. קצת לפני ההופעה הבאה, הגיע לבמה לא אחר מהנזיר Cesare, הידוע יותר כ-" Fratello Metallo" (אח המטאל), שלמי שלא מכיר הוא איזה נזיר (אמיתי) בן 62 ששומע מטאל ואף יש לו להקה משלו… לא הבנתי בדיוק מה הוא רצה, אבל נראה לי שהוא בירך את הקהל בכמה משפטים, לפני שנתן את הבמה ללהקת הפאוור Blind Guardian, עליה אני יכול לסמוך שתעשה כיף לכולם. הסט ליסט היה קצת הזוי, והחום דיי הרס את החוויה, אבל עדיין היה אפשר להנות מההופעה של החבורה הגרמנית – ועל כך ארחיב בפסטיבל אחר.
Carcass – אחרי הגרמנים, הגיעו האנגלים (והשוודים) מלהקת הגריינד \ דת' המלודי Carcass וכבר עם עלייתם לבמה, Jeff Walker הסולן \ בסיסט פתח במשפט שנון "We're Carcass and we play Progressive Rock" כקריצה ל-Dream Theater שהופיעו לאחר מכן. משם הלהקה – הכוללת מלבד Bill Steer הגיטריסט, גם את חברי Arch Enemy, הלא הם Daniel Erlandsson המתופף ו-Michael Amott שעלה עם הגיטרה החדשה והמעוצבת שלו – החלה בסט ליסט שהיה דיי דומה למה שהיא ניגנה גם בקיץ שעבר. כל השירים הטובים היו שם, אם זה "Inpropagation" הארוך ו-"Incarnate Solvent Abuse" מתוך Necroticism, וכן רבים משירי האלבום Heartwork, כמו שיר הנושא האדיר, והאהובים עלי "Buried Dreams", "Carnal Forge" ו-"Embodiment". הלהקה כמובן לא פסחה על דברים וותיקים יותר, אליהם אישית אני לא מתחבר כל-כך, אבל בלי קשר, תמיד ההופעות שלה מעייפת אחרי חצי שעה, כי מלבד השירים המעולים, אין בדיוק שואו או משהו מעניין שהולך על הבמה (חוץ משיער על הפנים). מה שכן, לפחות זה היה הרבה יותר מעניין מ-Dream Theater ששוב פעם הצליחו להרדים אותי על אחד המושבים באיצטדיון. ושלא תגידו שלא ניסיתי לראות או לחבב את הלהקה הזו… אבל איך לעזאזל זה אפשרי?
Slipknot – מי שמכיר אותי יודע שאני לא מאזין ללהקה הזו בדרך קבע, וחוץ מכמה שירים בודדים, ואולי האלבום האחרון All Hope Is Gone אני דיי לא סובל את מה שהיא עושה רוב הזמן, ועם זאת, ממש הייתי להוט לראות את ההופעה של חבורת האמריקאים הזו, רק לא הבנתי למה. כיאה להדליינרית, כמות הקהל הייתה עצומה, כשרוב משטח האיצטדיון היה מכוסה באנשים וכן כל המושבים מול הבמות היו מלאים עד אפס מקום. כשההופעה החלה לא ידעתי למה לצפות, אבל מהתו הראשון זו הייתה הפצצה אחר הפצצה של שירים ושואו חולני. אני לא יודע בדיוק אם כל חברי הלהקה היו נוכחים על הבמה, אבל מה שהם עשו שם היה מטורף – נתחיל מ-Corey Taylor הסולן שלא הפסיק לזוז, ונתלה על כל דבר שעף על הבמה. אחריו מגיעים המתופפים \ חובטים \ שניצלים, שאחד מהם, אם אינני טועה Shawn Crahan, היה לו מעין עמדה שהוא יכל להרים באוויר, לסובב אותה, להיזרק ממנה, להקיא עליה או להביא חבר נוסף, החובט השני Chris Fehn (אגב, אני הורס את הקטע כשאני מציין את השמות במקום את המספרים \ כינויים שלהם? אני קצת חדש בזה…), שבין לבין גם הלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות שונים ומשונים.
אה, וגם היו שירים, מהם אני זוכר למשל את "Eyeless" ,"Before I Forget", וכן חדשים יותר כמו "Sulfer ו-"Psychosocial" שגררו ממני הלמות ראש חזקות. הסאונד לא היה במיטבו, או שזה פשוט השואו והמסיביות של ההופעה שגרמו לכל שיר להישמע לא ברור, אבל זה באמת לא שינה לאף אחד, במיוחד כשהתחיל קטע כמו "People=Shit" שהביא את הקהל לרמות חדשות של טירוף. לאחריו הלהקה ירדה מהבמה לכמה דקות ואז חזרה לביצוע של "Surfacing", אבל זה היה כלום לעומת מה שקרה בשיר האחרון, "Spit It Out", שם Corey ביקש מכולם לרדת על הברכיים ולהתכונן לקפיצה פסיכית אחרונה. מבין כל הקהל, כמה שורות מולנו היו איזה 3 אנשים מפגרים שהתעלמו מהבקשה, אז מה האיטלקים עשו? זרקו עליהם בקבוקים לראש, נתנו להם כאפות וחבטו בהם עד שנפלו למטה, חה!!! כמובן שכולם קפצו והתפרעו, אך זה לא הכל! כי המערכת המלאה של המתופף הראשי Joey Jordison הייתה צריכה לעלות באוויר, להתהפך בזווית 90 מעלות ולהסתובב 360 מעלות על הציר שלה, בזמן שהבחור עדיין ממשיך לתופף!!!! מה לעזאזל?!?!? אין לי מושג, אבל זה פאקינג היה גאוני. לא איכפת לי אם המוזיקה חרא, Slipknot זו הופעה שלא כדאי לפספס, גם בפסטיבל הדפוק הזה.
ימין: Blind Guardian – נותנים כבוד לשומר | שמאל: Slipknot – פסיכופטים מעופפים
Gods Of Metal 2009 – מילה אחרונה
איטלקים ידועים כעם שנוא, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה, אם זה חוסר החברתיות (לכו תמצאו מישהו לדבר איתו בפסטיבל הזה או לשתות בסבבה כמו בכל מקום אחר), או חוסר האירגוניות (על זה הרחבתי מספיק), או פשוט חוסר האינטליגנציה לספק לבאים למקום צרכים בסיסיים כדי להנות מהדבר הזה שנקרא פסטיבל מטאל. ממש לא הבנתי איך להקות גדולות במיוחד ממשיכות להגיע ולהופיע בהפקה מטומטמת כל-כך, אבל כמו שמישהו שם הסביר לי (קולגה, עיתונאי במגזין מטאל איטלקי) המארגנים בוחרים להשקיע את כל הכסף בלהקות ובהופעות, כשעל כל השאר עם פשוט זורקים ז*ן, כי גם ככה איטלקים זה עם טיפש שיגיע לכל דבר ולמי איכפת מאנשים זרים שלא מדברים את השפה ובאו במיוחד ממרחקים עצומים? שימותו! אז האם הפסטיבל הזה היה שווה? כלל לא, שלא תחשבו אחרת, אולי כמה הופעות היו סבבה אבל בהתחשב בכל מה שמסביב זה היה חרא, חרא, חרא של דבר. עשו לעצמכם טובה ותתרחקו מאיטליה אם אתם יכולים, לא רק מפסטיבלים – זה מקום אפילו יותר גרוע מישראל (לא לצעוק, ברוח טובה). כנראה דיברתי עם האנשים הלא נכונים שאמרו לי שנחמד שם, אך אל דאגה, הם יקבלו בדואר את המגיע להם… ובינתיים, רומולוס אחים שלי, רומולוס!