Hapartzufim – חוגגים שנתיים

מי האמין שדווקא לפריפריה הכפר-סבאית, סצינת המטאל המקומית תנחל הצלחה כה רבה. במקומות בהם להקות כמו Betzefer, Distorted ו-Seven Percent Mind Usage מגיעות לקהל סביר אך לא מספק – להקות צעירות בהרבה מתאגדות יחד ומספקות ערב מטאל שיזכר כמו אחד מהאירועים המוצלחים יותר, הכיפיים יותר והמהנים יותר שידע איזור חיוג אפס תשע. ומעשה שהיה, כך היה.

MIA

את הערב פתחו, אפשר לומר בגבורה, MIA הטריים. החבורה, שהורכבה ממספר חברים שניגנו עד כה בעיקר בחדרי חזרות ולכל היותר על במה צנועה בערב שבו כל שם אחר של להקה נשכח, הצליחה לטפס הרבה מעל רף הציפיות של להקה בסדר גודל כה צנוע, ולפתוח את כל שערי הגהנום בפני כל מה שמטאלקור מייצג עבור מדינתנו הקטנה. MIA (Missing In Action) מנגנים מטאלקור לא רק שעל פי הספר, אלא הם למעשה לוקחים חלק איתן בכתיבתו המקומית, ואם יש מקביל כלשהו למה שלהקות כמו Winterhorde עושים בבלאק המלודי, ו-Dark Serpent עושים בספיד מטאל, הרי ש-MIA מצליחים לגרוף את כל מה שטוב בז'אנר המטאלקור ללהקה אחת.

ריפים גרוביים ומקפיצים? יש. גיטרות מלודיות שלא תביישנה את In Flames? יש. שירת סקרימינג וצעקות הארדקור לצד שירה מלודית ההולמת את הז'אנר כל כך טוב? יש. רית'ם-סקשן נוקשה המעביר את עבודתו נאמנה? יש. אפילו שואו קופצני וכוחני שלא יבייש להקות בעלות ניסיון מפואר בהרבה אפשר למצוא בשפע, כאשר החבורה הצעירה, לכל היותר בגיל צבא, מפציצה בכל כוחה את כל מה שיש לה, בחינניות ובצניעות אך מבלי לאבד את הכריזמה הייחודית עם הקהל. לרגע אחד באמת הרגשתי כמו באמריקה, כאשר הקהל הכפר-סבאי השתולל עם אגרופים מונפים כונטילטורים, כאשר סוף כל סוף למטאלקור הושרש מעגל הפוגו הראשון מסוגו בארץ שזכיתי לראות.

שירים בולטים: "November", והקאבר הנהדר ל-"Fixation Of The Darkness" של Killswitch Engage.
יתרונות משמעותיים: הופעה נהדרת, נגנים תותחים, רית'ם-סקשן יציב ואיכותי וסולן כוחני. מדברים על כוחניות, ההפגנה האגרסיבית בשיר שחתם את הסט הייתה קרובה ללא תאמן, במיוחד אצל להקה כה טרייה.
לקחים לעתיד: לקחת את כל מה שיש לכם וללכת איתו הכי רחוק שיש.

Breorn

דווקא הלהקה הותיקה ביותר בערב הזה, Breorn, לא הבליחה הופעה כובשת כמו האחרות, לא במונח המקובל של המילה. המוזיקה של Breorn דיברה בעד עצמה – ואין שום מקום להתלונן על נוכחותם הבימתית של שלושת הנגנים המנוסים ישי זקן (לשעבר מ-Decayed Soul, למי ששכח) על הגיטרה והשירה, גיל בן יעקב (Eternal Gray) על הבס ורועי חן (Eternal Gray לשעבר, וכמו כן Buzzer – היחידה שמתחרה על התואר "מלכת הסטונר מטאל הישראלית" מול Breorn) שהפליא להכות בתופים.

את הכישרון המוזיקלי של החבורה הזאת אין צורך באמת לתאר. כל פריטה של ישי נעשית עם Fיל שלא זכרנו שקיים על האדמה הזאת, וכל מכה משותפת של גיל על מיתרי הבס ושל רועי על תוף הסנייר מרעידות את בארבי כפר סבא כולו. אבל לפעמים כישרון אינו די והותר כדי לתת הופעה טובה, ולרעתם של Breorn שיחקו הסאונד שהתלכלך דווקא עכשיו, משחרר פידבקים עם כל חסימה של גיטרה, וכמו כן היציאה מהכיוון של ישי מדי פעם, וכיוונון מחדש מכל שיר, דבר שפגם בזרימה המאוד-חופשית של המוזיקה של Breorn.

להוציא את הפרטים האלה – שייתכן שבהחלט לא פגמו באווירה לאחרים, כמו שייתכן שיש רבים שלא שמו לב אליהם – ההופעה תקתקה לא רע בהחלט. משיר אינסטרומנטאלי פותח שנפתח בסולו גיטרה מרגש של ישי, דרך שירים גרוביים, דינמיים ומשתנים, מתפתלים כמו חלום מסויט או הזיה ארוכה, Breorn הוכיחו שאת המוזיקה שלהם הם עושים בדרך שלהם. שירי סטונר-מטאל, איטיים לפרקים אך גם בעלי חלקים מהירים – ארוכים למדי (בערך חמש-שש דקות כל שיר, לא בדיוק שיר הסטונר-מטאל הגרובי והאופייני) ובעיקר ריפים קליטים ומלודיות דרומיות משובחות. כל חובב סטונר-מטאל יכול היה להנות בקלות ממה שהלך פה.

שירים בולטים: "Mechanism Of A Prison".
יתרונות משמעותיים: אין ספק שמבחינת כישרון, Breorn היו הנגנים המוכשרים ביותר בכל הערב הזה, והכימיה ביניהם הייתה השוטפת ביותר. החבורה מנגנת כאיש אחד – וזו עובדה.
לקחים לעתיד: אם הייתי רוי זי הייתי מציע להם לשים דגש גדול יותר על הסאונד של הגיטרה, למרות הכיוון הנמוך עד מאד אפשר לחוש באווריריות מסוימת בסאונד, ואם יש דרך לעשות זאת יותר כבד וסאונד גיטרה יותר שופע, ואני באמת לא יודע איך – הייתי הולך על זה.

Requiem For Dawn

שלישים עלו Requiem For Dawn – הרכב ניו-מטאל עסיסי היישר ממרתפי רעננה, מכוון נמוך יותר מהמקלט הכי נמוך בארץ, ומקפיץ כמו טריפ בגואה. הלהקה אולי לא בורכה בכישרון נגינה כמו של Breorn ולא בכתיבת שירים מרהיבה כמו של MIA אבל אי אפשר לומר שהחבורה הצעירה הזאת מתקשה במלאכתה. חומר ניו-מטאלי הגובל במטאלקור הרסני – מהטובים שלז'אנר יש להציע, כמעט ונטול מלודיה לחלוטין, ההרכב חמוש בבסיסט חדש, רן מוסמן אשר השקיע ולמד את כל החומר בשבוע וקצת וגם הרהיב לתת שואו מכל הלב – נראה נהדר על הבמה.

אולי זה מכיוון שיש משהו קטן אם כי מעט קריטי שמבדיל את Requiem For Dawn משאר הרכבי המטאל בארץ: יש להם סולנית שעושה גראולים. זה אולי נשמע מעט חסר משמעות, כי נופר ברקוד אינה סולנית המטאל הראשונה בעולם, וגם בחו"ל הצליחו בנות להתעלות על מרבית המין הגברי ולעשות גראולים משובחים, ואפילו בארץ ידענו כמה להקות בעלות שירה נשית ומפלצתית (כדוגמת Grotesque או Anora Dimentia) אבל אם יש משהו שחסר לשאר בנות עם ישראל הוא הכריזמה שיש לאותה נופר, ילדונת בת 17 בקושי, לבושה בתלבושת אחידה מוקפדת, כולל קוקיות מסודרות.

נופר עלתה לבמה עם בובה פרוותית קטנה שניגנה נעימה חנוקה מבין זרועותיה, נעימה שבמהירה נתנה את האות לשירם הראשון של ההרכב, ואז פתחנו פה לשטן, והשטן שואגת היטב. מבלי להתעייף, נופר הרקידה את כל הבארבי, מנהלת דיאלוג שספק מטומטם ספק גאוני עם הקהל, ובהחלט סוללת לעצמה את הדרך להיות Teen Idol לילדות בנות 14 שמתות לצעוק על כל העולם. הלהקה השכילה לארח סולן בקאבר מוצלח במיוחד ל-"Loco" של Coal Chamber, בחור בשם סיימון, קרוב משפחה של מישהו שגר בשבדיה, ששאג את כל גרונו החוצה בגראולים עמוקים.

אולי זה נשמע כאילו אני מזיל ריר על אותם RFD, אבל יש גם ביקורת לצד מנת הדבש, והיא בעיקר נוגעת אל השואו. קודם כל, אחד הגיטריסטים, ירון שמו, חייב לזוז יותר על הבמה. כאשר חברתו נופר ושאר הלהקה מרצדים כולם כבובות על חוט שיצאו מכלל שליטה, הוא עומד נייח כאילו קפא עולמו. זה לא שהחומר המוזיקלי באופן כללי יותר מדי מסובך ומונע מהבחור להשתולל. אז שמישהו יזכיר לו שהוא לא בבית, אלא על הבמה. תודה.

מעבר לזה, אחרי ארבע-חמש שירים ההופעה מרגישה מעט רפטיטיבית. אפשר לרקוד עוד שעה לחומר המקפיץ של RFD, אבל זה לא משהו שהייתי שומע בבית, לולא ידעתי שבחורה בת 17 עושה את השאגות הבלתי-הגיוניות האלה, ועל כן המוזיקה צריכה לדבר בעד עצמה.

שירים בולטים: "Shake Before Use" והקאבר המגניב ל-"Loco" של Coal Chamber.
יתרונות משמעותיים: נופר. גם מוסמן הקטן נחשב ליתרון בזכות הופעה אנרגטית וכימיה טובה עם שאר חברי הלהקה, אבל בעיקרון – נופר היא היתרון המשמעותי העיקרי של ההרכב. תכלס.
לקחים לעתיד: לשבת קצת על החומר, כל מי שכותב שם שירים. ולגרום לבחור ארוך-השיער לזוז קצת יותר.

Hapartzufim

"הפרצופים" היא הסיבה העיקרית שבגללה נתכנסנו כאן היום, ואני חייב לומר שהסיבה הזאת יותר מרק מוצדקת. אם כל הלהקות בעלות לקח כלשהו לעתיד, אפשר לומר שהפרצופים, אותה חבורת ראפ-מטאל בעברית שכולם פיקפקו בה בגלל שהסגנון שלה חלף זמנו, בגלל שאי אפשר לעשות מטאל בעברית ובגלל כל סיבה שלא תהיה – הוכיחה שהיא עשתה את כברת הדרך הגדולה ביותר שלהקה מסוגלת לעשות בשנתיים. ההופעה של הפרצופים, מבחינתי, הרגישה כמו הופעה של בצפר או סאלם. לא הכרתי אף שיר, להוציא את הקאברים הנהדרים ואת הסינגל המפורסם "דלתות אכזבה" – אבל הרגשתי שאני מחמיץ ארסנל אדיר של שירים.

משירי ראפ-מטאל נהדרים שאת שמם אני לא זוכר, דרך בלדות – וביצועים לקלאסיקות של שב"ק ס' ופסי-קול של דיסני, הבטחון העצמי של הלהקה, הכריזמה מכל נגן, המגע המוזיקלי המרענן והאחדות המגניבה, פשוט ככה, יצרו בליל של כל-טוב רוקנרולי עם מגע של היפ-הופ ומעט מכל דבר כמעט. מי שלא אוהב את הצדדים הפחות אלימים של המטאל, כדוגמת ניו-מטאל, הארדקור קליל, מעט פאנק-מטאל וFאנק-מטאל – ובמיוחד עם הוא סולד משילוב של רגאיי, היפ הופ והומור בתוך המטאל שלו – לא יסתדר עם הפרצופים וכהוא זה. אבל כשמדובר בשילוב כל אלה לתוך להקה שמפגינה את כל הטוב של הז'אנרים האלה בבת-אחת, קשה שלא להתמוגג.

הלהקה התחילה עם פתיח יחסית כבד, מלווה בשאגות של הגיטריסט לוגאסי, שלא רחוקות יותר מדי משאגותיו של כריס בארנס, אבל פה קיבלנו את המנה היחידה של דת'-מטאל על אמת שבאמת נקבל פה. מפה לשם – עלה חן אלביליה, סולן הלהקה, ופצח בראפ שהחזיק בערך עד סוף ההופעה עם מעט מאד נשימות בדרך. הלהקה ניתרה, זינקה וריצדה על במת הבארבי כאילו הייתה טרמפולינה, והרהיבה בנגינה שהיא פשוט, אני אגיד את זה שוב, מגניבה. במהלך ההופעה עלה אפי, סולן שותף לשעבר, והצטרף למחרוזת קאברים שאולי הייתה פסגת ההופעה למעשה.

הקאבר ל-"שב"ק ס' אימפריה" פתח את החבילה – והמשיך ל – שימו לב – מחרוזת שירים מפסי הקול המגוונים של דיסני, מ-"אלאדין" דרך "מלך האריות" ועד "בת הים הקטנה" כולם בעיבוד מטאלקורי מגניב ומהול בהיפ-הופ חינני. הייתם צריכים להיות שם כדי לשמוע את זה. הלהקה ירדה לאתנחתא וחזרה בבלדה מרגשת שנקראת "מסר חינוכי" – אודות שיטות החינוך המפוקפקות של בית ישראל במדינתו הקטנה, והמשיכה להדרן של שלושה-ארבעה שירים נוספים. ההופעה כולה, בתור ההופעה הראשונה שראיתי של הפרצופים, פשוט הייתה מרשימה כולה. אפילו העייפות של שלוש הופעות מוצלחות לא הצליחה להתיש אותי לכדי מותשות כללית, על כן אומר – סחטיין אחד ענק!

שירים בולטים: "דלתות אכזבה", "מסר חינוכי" ומחרוזת הקאברים עם אפי.
יתרונות משמעותיים: לא יודע למה, אבל אני הרגשתי כאילו הפרצופים היא להקה ענקית. הסאונד היה מושלם, הכריזמה שהתפקעה מהנגנים החוצה והכימיה הנהדרת עם הקהל המקומי הייתה שלא תאמן. יכולתי להישבע שזו לא חגיגה של שנתיים – אלא שחרורו של אלבום שלישי או משהו כזה.
לקחים לעתיד: אלבום. ומהר.