Hellfest Open Air 2010 – סיקור פסטיבל
שלום שוב, זה אני, ההוא שרואה יותר מדי הופעות בחו"ל, ואחרי זה עוד מצפה ומקווה שמישהו יגיב לו משהו חיובי במקום "תמות יא נבלה". אחרי 2 פסטיבלים קלילים בחודש מאי האחרון, אנחנו פותחים רשמית את עונת הפסטיבלים של הקיץ בסערה עם כמה מהאירועים החזקים של השנה. קצת לפני הפסטיבל הצרפתי עליו מיד נדבר, מתקיימים פסטיבלים מעניינים כמו Sweden Rock בשבדיה, ו-Download באנגליה, המשלבים בין להקות מטאל לבין הרכבים קצת יותר פופולאריים, כמו Guns N' Roses, AC/DC ואפילו Gary Moore (מי?)… מכיוון שלמדתי ממזמן שעדיף אירועים "מצומצמים יותר", חזרתי פעם נוספת למדינה השנואה הזאת, ולאוכלי הצפרדעים שלא יודעים מה זה מקלחת…
פסטיבל Hellfest Open Air חגג הקיץ 5 שנים, ויחסית לאירוע צעיר, הוא כבר נמצא בעקבותיהם של שמות ענקיים במיוחד כמו Wacken הגרמני ו-Graspop הבלגי, שלטעמי מתחילים להיחלש מבחינת היצע הלהקות והגיוון. וכך חזרתי לעיר הצרפתית הארורה Clisson אחרי נסיעה ממושכת (בשנה שעברה כנראה לא אמדתי את הזמן מפריז, או מכל מקום שפוי אחר, כי זה פאקינג חור בקצה העולם) עם תקווה שבין ה-18 ל-20 ביוני, אזכה ליהנות מכמה הופעות איכותיות, ופחות לסבול מהעם הזה שעושה כל שביכולתו כדי לגרום לך לרצות למות (אם זה בדרכים, או חוסר הרצון לדבר אנגלית).
האם משהו השתנה השנה מבחינת ארגונית? לא ממש. הקמפינג, שהתמלא מאד כבר ביום שלפני פתיחת הפסטיבל, עדיין היה ממוקם כ-10 דקות משערי מתחם הבמות, ועדיין היינו צריכים לעבור על בטון כדי להגיע אליו. גם הבמה החמישית (באוהל) הייתה באותו מקום, באמצע אזור הקמפינג, ומלבד קצת מזון וכמה הופעות, היא הציגה על מסך את משחקי המונדיאל (שרדף אותנו לכל מקום). מבחינת אוכל ודוכני שתיה, היה מעט יותר גיוון, אך השפה עדיין הייתה קשה במיוחד, ולהבין מה בדיוק מגישים לך, לא תמיד הלך חלק. את אוהל המרצ'נדייז לפחות העבירו לאזור אחר, וכעת היה קצת יותר קל להגיע ולהסתובב בו, אבל שוב, עם מחירים שבשמיים. מתחם הבמות, למי שלא היה איתנו בפרקים הקודמים, כלל כ-4 במות שונות – 2 מרכזיות תחת כיפת השמיים, ו-2 באוהלים, אשר נקראו על שם המגזינים Terrorizer ו-Rock Hard. כמו שאמרתי, אין שינויים – הצרפתים נשארו צרפתים.
מכיוון שבשנה שעברה זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפסטיבל הזה, לא התייחסתי כל-כך לזה שהרגשתי מוזר בצפייה בהופעות. הפעם אבל שמתי לב לתופעה הזו שוב, והגעתי למסקנה, שעד כמה שמגוון הלהקות הוא עצום, וחלק מהמופיעים אף נתנו בראש מעל ומעבר, כמעט ואף אחת מההופעות לא הייתה יוצאת מן הכלל, לא מבחינת סאונד (שהיה טוב, אבל, לא אדיר), לא מבחינת שואו, ולא מבחינת סט-ליסט (שמסתבר שבחלק המקרים היה שונה לחלוטין ממה שקיבלנו במקומות אחרים). עם זאת, היו כמה להקות שיצא לי לחזות בהן לראשונה, ולכן יש לי גם יותר מה לומר עליהן, אז נתחיל עם זה, ומשם נמשיך לסיקור היומי, ואולי ננסה להבין למה הרגשתי כה מוזר באחד הפסטיבלים המובילים בתחום.
Sybreed – היום הראשון של הפסטיבל הציג לא מעט הרכבים, אך זה שחיכיתי לו הכי הרבה, הוא לאו דווקא המוכר מבין כולם. למי שלא שמע, Sybreed מגיעים מארץ השעונים, שוויץ, ועושים סוג של אינדסטריאל מטאל, עם נגיעות אייטיז, וגם נגיעות אגרסיביות יותר. בשעת ערב מוקדמת, התאספנו באוהל ה-Terrorizer לבדוק האם הלהקה יכולה להעביר את המוזיקה האדירה מ-3 אלבומיה, אל הבמה – ובמפתיע, היא עשתה זאת בהצלחה. למה מפתיע? כי בד"כ להקות מהסוג הזה מקבלות סאונד ששם דגש על הגיטרות מאשר על הסאמפלים ברקע, אבל לשם שינוי הכל נשמע היטב (לפחות מהשורה הראשונה). עם שירים כמו "Ego Bypass Generator" או "Doomsday Party" והאהובים עלי "Dynamic" ו-"Emma-0", הלהקה חלשה על כל אלבומיה, כש-Ben הסולן סיפק את הבידור בין השירים והבסיסט המגודל (שדומה ל-Mr. T) סיפק איומים. מלבד הדיבור בצרפתית, השואו לא היה יותר מדי מעניין, אבל עם כמות קהל נכבדה (לא עמוסה), כולם קפצו ושברו כמה חוליות בצוואר, בין שאר חלקי מתכת אחרים.
Slash – אחת ההפתעות של השנה מבחינתי הייתה אלבום הסולו של גיטריסט Guns N' Roses לשעבר, שממשיך להתנגן אצלי בקביעות. מלבד עבודתו עם להקתו הקודמת וכמה שירים ששמעתי פה ושם מ-Velvet Revolver, לא הייתי בקיא במפעלו של הגיטריסט המזדקן, אבל מאד ציפיתי לראות מה הוא יציג על הבמה המרכזית בפסטיבל. Slash הביא עמו להופעה את המתופף Brent Fitz (שעבד בין השאר עם Alice Cooper), הבסיסט Todd Kerns, הגיטריסט Bobby Schneck והסולן Myles Kennedy שאולי מוכר לרובכם מלהקת Alter Bridge (ולי, משום מקום), והחבורה החלה עם השיר הראשון מאלבום הסולו, שנקרא "Ghost". הסאונד לא היה רועש במיוחד, ומדי פעם גם את השירה לא שמענו, אבל הגיטרות היו מקדימה לאורך כל הדרך, כש-Slash, שנראה כמו הומלס בן 50 עם פאה וכובע (רציני), בקושי החליף בין 2 גיטרות (וזה בניגוד לרוב הגיטריסטים \ וירטואוזים שמחליפים לפחות 5 במהלך שיר אחד).
המשכנו משם עם סט שכלל הרבה Guns N' Roses (כמו "Nightrain" ו-"Civil War"), קצת Velvet Revolver (עם "Slither" האלמותי), ועוד טיפה חומר סולו – ולטעמי, זה היה מעט מאכזב, במיוחד כי רציתי לשמוע עוד ביצועי לייב לשירי האלבום של Slash. לא קיבלנו שום הופעת אורח (למרות ש-Motörhead היו בסביבה), ומלבד ניסיון של Slash עצמו לדבר כמה משפטים (אפילו בזה הוא נשמע כמו הומלס), מי שהרשים בעיקר היה Myles, שנשמע נהדר ועשה אפילו עבודה מעולה בביצוע ל-"Paradise City" שסגר את ההופעה בהקפצה כללית. בסה"כ הופעה טובה ל-Slash, אבל להבא שיביא עוד קצת סולו, כי באמת, האלבום שלו זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לרוק בשנים האחרונות וזה ממישהו שלא אוהב יותר מדי רוק על הצלחת שלו… ואגב Slash, אם אתה קורא פה, בחיית תנסה להתגלח או משהו, אתה נראה יותר עייף מ-Alice Cooper ו-Dee Snider ביחד, ושניהם הרבה יותר זקנים ממך.
Annihilator – הת'ראש של החבורה הקנדית הזו תמיד היה יוצא דופן, אולי בגלל שילוב הספיד והגרוב באלבומי הלהקה השונים, אבל כשהרביעייה עלתה על הבמה, היה קשה לי לחשוב משהו אחר חוץ מת'ראש טכני לפנים. Jeff Waters נראה, נשמע ומנגן כמו גרסה הרבה יותר מבדרת של James Hetfield, כשהוא עושה פרצופי מאמץ, ונובח בנוחות על המיקרופון. חברו לנגינה ולשירה, Dave Padden, עמד בצד השני, ושניהם החליפו בין תפקידי הקול והגיטרות, בזמן שהם מגובים במתופף רצחני בשם Carlos ובסיסט מקפץ בשם Alberto. החבורה פתחה עם "The Box" וכעבור שיר נוסף, הגיעה ישר ל-"King Of The Kill" האדיר, ואחריו "Hell Is A War" – אשר כולם לקוחים מהאלבום המופתי מ-1994. היה לנו כאן גם את "Set The World On Fire" הגאוני, ולסיום כמובן את "Alison Hell" (בטענה של "אוף, אנחנו צריכים לנגן את Alison Hell שוב?"). בתור חובב של כמה מהאלבומים של הלהקה מהשנים האחרונות כמו Schizo Deluxe ו-All For You, היו חסרים לי כמה שירים, אבל עם סאונד מעולה, ואווירה של כיף, הקנדים נתנו לנו בראש חזק חזק, ואף הצליחו לבדר, בלי שום שטויות מסביב. ככה עושים ת'ראש מהיר וחותך – עם גיטרה אדומה וחיוך מרושע.
ימין: Sybreed – מטאל חללי וקטלני | שמאל: Annihilator – בידור של ת'ראש
Hellfest Open Air 2010 – על סדר היום
18/6 יום שישי – לפסטיבל הזה בהחלט רצוי להגיע יום קודם לכן, כי הצרפתים לא עושים שום חשבון ומתחילים הופעות כבר ב-10 בבוקר. אני הייתי צריך להיות ליד הבמות "רק" לקראת 12, כשחברי Swallow The Sun תפסו את מיקומם באיחור קל. 3 שבועות לאחר שביקרו אותנו בארץ, הפינים סיפקו סט קצר יחסית של כ-4 שירים, אבל לפחות שמרו על אגרסיה וגם על הקהל, שהתאסף בהמוניו בשעה המוקדמת. Crowbar היו הבאים בתור, אבל משהו כבר בתחילת ההופעה גרם לי אפילו לא לנסות לבדוק את הסלאג' שלהם, לעומת שבועיים לאחר מכן בסלובניה, שם הם נתנו חזק בראש. Negură Bunget הרומנים התקבצו בבימת האוהל וביצעו כמה שירי בלאק אטמוספריים מאלבומם האחרון Vîrstele Pămîntului, ביניהם "Pămînt" המהפנט על הכלים האוטנטיים. החבורה הזו משתפרת מהופעה להופעה, ובאמת רצוי לבדוק אותה בכל הזדמנות. כשיצאתי מהאוהל בחזרה לאזור הבמות המרכזי, הבחנתי בשיר של Finntroll שהתנגן ברקע, ולהפתעתי הסתבר שהלהקה החליפה מקום עם Walls Of Jericho וכבר הייתה באמצע הופעתה. לא כזה התאכזבתי, כי ראיתי אותם מיליון פעם, והסאונד פה היה דפוק, אבל לפחות שהיו מודיעים על זה. נו מילא.
אף על פי שהייתי מסוקרן לבדוק את Detones מקרוב, עם השיר הראשון הבנתי למה אף פעם לא אהבתי אותם. גם את Hypocrisy אני לא מחבב, אבל נתתי להם ניסיון, ושוב, לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מדי זמן בהופעה (יש לי הרגשה שאני הולך להתעניין יותר במקומות אחרים). על Sybreed כמובן אין לי מה להוסיף, ועל Arch Enemy אני רק יכול לומר שהם הראו יותר אנרגיה מבד"כ למרות שהסט החסיר כמה שירים (כמו "We Will Rise"), ו-Angela Gossow התנהגה ממש מוזר ושרה לרצפה רוב הזמן. Ulver הופיעו ממש באותו זמן באוהל ה-Rock Hard, וכשהגעתי לשם, ההזיות היו בעיצומן עם סרטוני וידאו חולים, נגיעות אלקטרוניות מכוכב אחר, ובעיקר אווירה של טרור ופחד. כמו שטענתי בשנה שעברה שראיתי את ההרכב, אל תגיעו מדוכאים, או עייפים – כי לא תצאו בחיים. בחזרה על הבמה המרכזית Fear Factory פצחו בחגיגת אינדסטריאל מטאל, עם סט ליסט דיי איכותי, אבל כש-Burton Bell הסולן החל לשיר קלין (כמו למשל ב-"Linchpin") זה היה פשוט מביך (בניגוד לגראוולים המעולים שלו). לפחות Gene Hoglan המכונה היה מדויק להפליא, והחבורה הוציאה את המיטב, בעיקר מהאלבום החדש Mechanize. לסיום Biohazard עשו מסיבה, הזמינו בחורות, ונתנו בהארדקור מטאל, ואילו לבלאק מטאל של Marduk כבר לא נשאר לנו כוח.
19/6 יום שבת – יחסית ליום עמוס, ההופעות המעניינות החלו רק בשלב מאוחר יותר, כשעל Delain ההולנדית נאלצתי לדלג, ומשום מה ברח מזיכרוני ש-Tankard מופיעים (כמו שאמרתי, הפסטיבל הזה נותן תחושה מוזרה). רק בשעת צהריים מאוחרת התחלתי לצפות בהופעות, כש-Anvil הוותיקים החלו לנגן על הבמה המרכזית. למרות שעוד לא יצא לי לראות את הסרט התיעודי אודותיהם, הייתי מסוקרן לבדוק את הלהקה הזו, אך אבוי, זה היה מזוויע. הבי מטאל חסר מעוף, ומשעמם. עכשיו אני מבין למה במשך כל השנים הם ניגנו מול 20 איש… מצטער לומר. לפחות על Nevermore אני יכול לסמוך שיעשו את מה שהם עושים היטב, למרות ש-Warrel שוב היה חולה. Slash ו-Annihilator שיפרו את מצב הרוח, כשאחריהם Twisted Sister הגיעה להראות לנו למה היא מסוגלת. למרות ש-Dee Snider לא היה מאופר, והשואו היה קצת פחות מרגש ממה שחשבתי שיהיה, הלהיטים הקלאסיים עברו היטב, כולל "Burn In Hell" ו-"We're Not Gonna Take It" (שהגיע באמצע ההופעה) וכמובן "I Wanna Rock" שבוצע לקראת סיום – עכשיו זה היה לא רע בכלל.
בהמשך למגמה המוזרה, גם על Immortal העדפתי לפסוח, ובמקום זאת הלכתי לבדוק מה עם My Dying Bride באוהל. צפיתי להופעה מיגעת וטובה, ובמקום זה קיבלתי כמה פנינים אגרסיביים מהימים המוקדמים של הלהקה (כמו "Vast Choirs" מהאלבום הראשון), וזה היה אפילו יותר טוב ממה שיכלתי לתאר. כשיצאתי החוצה, Alice Cooper כבר התמקם על הבמה המרכזית עם אותיות ענקיות מאחוריו ותפאורה מאד מעניינת. בקצרה, הייתה הופעה מאד ארוכה (עליה נרחיב בפסטיבל אחר), אבל זה רק מראה שאפשר להשתבח עם השנים, כי עם למעלה מ-20 שירים, כמעט ולא התעייפנו. לבסוף, בשעת לילה מאוחרת, חברי Carcass הגיעו לספק מנה של איברים מדממים. חמושים במסך שהציג תמונות וסרטוני נתיחה מזוויעים, וסט ליסט שהחל עם כמה שירים מאד מעייפים, העדפתי להסתפק בזיכרונות הטובים שלי משנים קודמות והופעות הרבה יותר "מזמינות", מאשר הרצון הזה של הלהקה לגרום לבחילה לפני השינה.
20/6 יום ראשון – ושוב מוקדם בבוקר אנחנו מתעוררים עם רצף הופעות שלא נפסק אפילו לרגע. ראשונים לעלות היו Sabaton, שאין צורך להציג ולפרט, מלבד זה שהצרפתים לא הגיבו היטב לשטויות שלהם. משם היישר לאוהל וללגיון של Ex Deo, בו חזיתי לראשונה, אך לא התלהבתי כמו שקרה שבועיים לאחר מכן בסלובניה. אחרי בדיקת סאונד מפרכת (זה תמיד קורה איתם), Eluveitie עלו לבמה המרכזית והתנהגו כמו חיות, עם הרבה שירים מהאלבום החדש שלהם, וכמה קטעים אחרים – גם הם מראים שיפור מהופעה להופעה. מיד אחריהם על הבמה המרכזית השנייה Primal Fear סיפקו מנה הגונה של פאוור מטאל מרביץ, לא מול הרבה קהל (אמרתי כבר שצרפתים זה עם מוזר?), אבל עם הרבה אנרגיה, כולל שירים מכל הרפרטואר העשיר שלהם. Ensiferum הגיעו להילחם מיד לאחר מכן עם הויקינג מטאל שלהם שהתקבל דווקא בזרועות יותר חמות, למרות שהשואו כרגיל היה אנמי. אחרי הפסקה קלה המשכנו עם Behemoth, שנתנו לנו באגרסיות, למרות שהשמש עוד הייתה גבוהה בשמיים (הפולנים יכולים לכסח בכל מקום ובכל שעה). גם את Katatonia ביקרנו שוב, כבר בפעם המי-יודע-כמה בחודשים האחרונים, והם שוב סיפקו סט ממצה שלא השתנה כמעט מההופעה שלהם בארץ, אבל באמת שהיה נחמד.
הבא בתור ברשימה המפרכת היה לא אחר מ-Devin Townsend שפתח את רצף ההופעות באירופה עם הפרויקט החדש שלו. אף על פי שהבחור היה מבדר בטירוף ("מטאל זה אהבה – אתם שם, תתחבקו!"), כולל פרצופים מטורפים, הסט ליסט היה דיי מעייף והביא רק כמה שירים מקפיצים באמת (הרוב היו שירים חצי-אינסטרומנטליים מוזרים). אבל לפחות היה גם 2 קטעים מתוך האלבום על Ziltoid החייזר, וזה כיפר על הכול. מבחור הזוי וכועס, לחבורה אמריקאית כועסת עם סט-ליסט הזוי, Exodus. אני לא יודע למה, אבל כמעט ושום להיט של הלהקה לא היה כלול בהופעה הזו, וזה לעומת שבועיים לאחר מכן כשזכיתי לקבל את כל השירים שאני אוהב בהופעה אדירה לגמרי… כש-Motörhead עלו אני כבר איבדתי את אמוני בפסטיבל הזה, וגם ככה, שום דבר לא השתנה אצל השלישייה הזו כבר 30 שנה. לפחות נראה שהצרפתים נהנו, מגיע להם, כל-כך נחמדים וזה, ממש לצבוט אותם בלחי… עם סכין. אה, סכינים, הגיע הזמן ל-Slayer ולמנת שעמום נוספת שהפכה מעניינת רק בגלל הפוגו – שכנראה היה הדבר הכי מרגש בהופעה הזו. בחיית Tom Araya, זוז, תעשה משהו. נו טוב, לפחות יש את Kiss שממשיכים להציג את השואו הכי מושקע ופסיכי בסביבה, כולל מופע אורות גרנדיוזי, זיקוקים, אומגה למגדל הסאונד, דם, צפרדע, כינים ושחין, וגם כמה להיטים נחמדים (למרות שגם פה היה מסחור ורצון לקדם את האלבום האחרון Sonic Boom). לסיום, או בעצם, תוך כדי ההופעה של Kiss, הלכנו לפגוש פעם נוספת את Bloodbath, שרמסו את במת ה-Rock Hard לחלוטין, וגרמו לכולם לשיר בקולי קולות על זה שהם רוצים שיאכלו אותם… עכשיו זה סיום הולם לפסטיבל הצרפתי.
ימין: Eluveitie – חיות של פולק מטאל | שמאל: Devin Townsend – חנון עד הסוף
Hellfest Open Air 2010 – סוף דבר
אוקי, נכון שאני נשמע עייף ולא מרוצה, אבל תאמינו או לא, זה היה ספציפי רק לפסטיבל הזה, כי באמת משהו מוזר התרחש שם. רשימת הלהקות הייתה מרשימה לגמרי, ויש ז'אנרים שלמים שאפילו לא עברתי עליהם (כולל כמה להקות בלאק מטאל כמו Dark Funeral ו-Watain, או כל הקור-שיט הזה כמו The Dillinger Escape Plan ו-As I Lay Dying), אבל ממה שכן זכיתי לראות, לא כזה התלהבתי. את מרבית ההרכבים אני אזכה לבקר שוב במקומות אחרים, וברוב המקרים אני יודע שאני איהנה הרבה יותר. יש משהו בקהל הצרפתי, בארגון, או בכלל בכל מה שקשור בהופעות פה, שלא מספק יותר כיף מהממוצע. אולי זה המחסור באווירה, כמו שיש למשל ב-Wacken, ואולי זה כי הצרפתים הם עם נוראי שלא מקבל יותר מדי הופעות ולכן הלהקות שמגיעות מנסות עליו דברים שונים או שגם הן שונאות אותו באותה מידה, כך או כך, לא הייתי משקיע ב-Hellfest מעל או מעבר אם יש אפשרות להגיע ל-Graspop, שנמצא במקום קצת יותר סימפטי, ועם אנשים קצת יותר נסבלים (אני לא מאמין שאני אומר שבלגים הם עם "נחמד"). בכל אופן, התאריך לשנה הבאה כבר נקבע, ואפילו להקת Coroner חוזרת מן המתים כדי להשתתף בפסטיבל, אבל אני אצטרך לחשוב היטב אם לתת עוד ניסיון ל-Hellfest ולצרפתים האלו, או להשאיר אותם להסתובב במעגלי תנועה אין סופיים, כי זה מה שיש להם במדינה הזו – מעגלי תנועה וצפרדעים… ארורים הם!