In Loving Memory – הופעת מחווה לזכרו של עומרי ליג'י

מועדון המוסד, לא בשונה מהרגיל, התמלא באנשים מיוזעים ועשן סיגריות. אך הערב, בניגוד לשאר ימות השבוע, כולם הגיעו למטרה אחת והיא לחלוק כבוד לעומרי ליג'י, שהמוסד היה לו כמעט בית שני. כמו שהבטיחו כל מי שהיה מעורב בערב הזה, כולם הגיעו בשביל להישבר ולשבור. מההתחלה, זה בדיוק מה שעשו החבורה על הבמה בשיר "7861", המבוצע במקור ע"י Beneath The Sky, שפתח את הערב. חן "צ'ני" אלביליה בעמדת השירה צרח את נשמתו כראוי לערב קור שכזה. התופים הרעידו את הרצפה וכולם כולל הקהל נראו מוכנים לפרק את כל מה שנשאר עומד. את הערב הרכיבו חבורת נגנים מוכשרת, כולם חבריו של עומרי, בניצוחה של אמו חגית. גם לשיר השני, "Deliver Me" של Parkway Drive, נשאר אותו ההרכב עם מייק קייקוב ושי משעלי על הגיטרות, שהרעידו כל פינה במוסד. בשיר השלישי, הנגנים ובראשם הזמר מקס סימונוב, הציגו דת' קור בצעקות מתאימות לז'אנר, בשיר "Faceless" של הלהקה Underneath The Gun. גם בשיר הבא, "Whore To a Chainsaw" של הלהקה Thy Art Is Murder, מקס נתן את נשמתו בצרחות מכל הלב. הקהל, על אף שידע בדיוק למה לצפות, הגיב לכל צרחה כזאת בהתלהבות אין קץ. כולם שרו את המילים יחד אתו בצרחות וקפצו לפי הקצב המשוגע של המתופף הנהדר מתן מנדלבאום. בזמן החלפת הנגנים סיפר מקס את סיפור ההיכרות האישי שלו עם ליג'י, אחד מיני רבים לערב כזה שמהותו זיכרון ומוזיקה חזקה. את המוזיקה החזקה של המשיכו להביא לנו החבורה המוכשרת בשיר "I Pwn N00bz" של A Triumph A Tragady, כאילו ניסו להסביר לנו למה בדיוק התכוונו כשאמרו לשבור.

לשיר הבא, "O.G. Loko" המבוצע במקור על ידי Of Mice And Man, עלו שני הזמרים המוכשרים עמית קפטה וטל רפאלי, יחד יצרו רעש וכיף אמתי. כמובן, בליוויים הנאמן של החבורה מוכשרת על הגיטרות והבאס, ושל מתן שריסק את התופים לאורך הערב כולו. הקהל, כאילו חיכה להזמנה, ניסה לשבור את הרחבה ואחד את השני בפוגו הראוי לקור שהם כל כך אוהבים. את השיר "This Could Be Anywhere In The World" של Alexisonfire שרו יחד ג'ימי ויזנטל בעמדת הסקרימינג, ושיר שועה, שקיבלה על עצמה את הקלין הנקי ביותר הערב. שניהם כמובן היו רק רקע לקולות הקהל שצרח אתם כל מילה. את השיר של הקפיצות, "Lose It" של Atreyu, שר חן "צ'ני" יחד עם מחיאות הכפיים, קפיצות הקהל, ובליווי ויקטור עטיה הבאסיסט שהוסיף לאורך כל הערב גם בקולות שניים. בשיר הבא, תפס עטיה את קדמת הבמה בשירה וגיטרה, ואליו הצטרפו כל הזמרים. יחד ביצעו כולם גרסה אקוסטית לשיר "James Dean & Audrey Hepburn". שמונת הזמרים על הבמה שרו יחד שירה מרגשת וקורעת לב לשיר המבוצע במקור ע"י Sleeping With The Siren, אחת הלהקות האהובות ביותר על ליג'י. זה היה השלב המרגש הערב, וכדי להוסיף לו המשיכו החבורה לאחד השירים האהובים ביותר על עומרי, "Virtues" המבוצע במקור על ידי הלהקה Serianna. איתי שטרלינג, אחד מהאנשים המרכזיים שעומדים מאחורי הערב הזה, סיפר עליו שכמעט ולא הצליחו לנגן טןתן. אך לפי סיפורו, נתנו כולם את הלב והנשמה כדי לתת ביצוע ראוי. חבריו הקרובים שהפכו את הערב הזה מחלום למציאות, הצליחו לבצע בצורה מרשימה ומחרישת אוזניים את השיר שנראה כאילו בלעדיו הערב לא היה מושלם.

בשיר "When Silence Breaks" המבוצע במקור על ידי Breakdown of Sanity, תפס מאי כהן את המיקרופון וקרע לכולם את האוזניים בגראולים מצוינים. הקהל, נדמה שנהנה מכל רגע, שבר את הרצפה בפוגו שכמוהו קיים רק בעולם הקור. מאי נשאר על הבמה גם לשיר הבא, הפעם על הבאס. חן החליף אותו בעמדת השירה, לשיר אותו ניגן יחד עם ליג'י בהופעת מחווה ל Suicide Silence, "No Pity For A Coward". בשביל שהקור ירעיש כמו שצריך, יש צורך בטכניקה טובה ונגינה מהירה וחזקה מצד כל אחד מהנגנים. להם, לכל אחד מאלו שעלו על הבמה הערב, יש את זה בענק. בין הריפים הקצביים לסולואים המהירים, ניתן היה לראות כמויות אדירות של כישרון ואהבה על במה. בשיר הבא, היה זה השלב שבו ההופעה הפכה באמת למסיבה, בדיוק כמו שליג'י אהב. פוגו ברחבה, בלאגן על הבמה, ואנרגיות בלי סוף באוויר. "Memphis Will Be Laid To Waste" של Norma Jean הוא השיר הישן ביותר שבוצע הערב, והוא הוגש בניחוח קור מרעיש ונהדר ובאווירת חגיגה.

את הערב כולו החזיק בשני מקלות מתן מנדלבאום, שתופף את נשמתו בכל השירים (20 במספר), ולא נכנע לרגע. גם בשיר "Fearless" של For Today שנפתח בנגינת גיטרה כמעט נעימה של מייק, הוא החזיק את הקצב החולני. איזה מזל שלא הייתה לרגע כוונה שיהיה נעים, אם בסוף הערב האוזניים יכאבו והרצפה תישבר, המטרה הושגה. הקהל הריע וקפץ בטירוף למשמע הצרחה שבישרה על שירם של אחת הלהקות המרכזיות בעולם הקור,"A Prophecy" של Asking Alexandria. המוסד, שמערכת הרמקולים בו יותר מרגילה למטאל וקור כמו הערב, קיבל באהבה את הרעש על הבמה. נדיר למצוא בארץ מקום שהסאונד בו תומך ככה בתופים הקיצוניים, בגיטרות הרועשות, ובצרחות שחודרות לנשמה. הקלאסיקות המשיכו גם לשירים הבאים לקראת הסוף עם "I'm Made Of Wax" של A Day To Remember ו"Situations" של Escape The Fate שנוגן במיוחד למען המצבים שמביאים אותנו למקומות בהם אנחנו נמצאים, ולמלחמות שאנחנו מחליטים ששווה להילחם. גם "Carrion" של Parkway Drive הוא קלאסיקה של ממש שעודדה את הקהל כולו לצרוח את המילים ולפרוץ בפוגו מאסיבי ממש לקראת סיום.

ההופעה כמעט הגיעה לסיומה. שיר אחד לפני האחרון הוא "YOLO" של Suicide Silence, שמתחבר כל כך לנושא הערב. חיים רק פעם אחת, אין יותר חשוב מלעשות את מה שאוהבים ולהפוך את החיים האלו לכאלו ששווה לחיות. זה בדיוק מה שעשו החברים של עומרי על הבמה, נהנו ונתנו את הכל לטובת הדברים שחשובים להם, חברים ומוזיקה. ממש לפני השיר האחרון, הוזמנה לבמה חגית, אימו של עומרי, שעלתה לבמה בדמעות. בקול חנוק היא אמרה מילות תודה לכל חבריו של עומרי, לכל מי שליווה את הערב ולכל מי שהגיע. מילותיה המרוגשות של אמא שאיבדה את בנה לפני פחות משנה, שבחרה ואף זכתה להכיר, בזכות החברים שהשאיר אחריו, את הצדדים העמוקים והחשובים כל כך בזהותו של בנה, המוזיקה שהייתה חלק מהותי כל כך בחייו, והחברים שהיו חלק חשוב לא פחות, העמידו דמעות בעיני כולם.

ההופעה הסתיימה בשיר "American Love" של Haste The Day. הנגנים והקהל כולם נתנו את כל האנרגיה שנשארה לאחר ערב לא קצר בכלל. למרות הסט העמוס, הקהל נראה עצוב שהערב נגמר מהר כל כך. זה היה ערב של כל השירים שהם אוהבים כל כך, שעומרי אהב כל כך, מבוצעים בכישרון רב על ידי חבורת נגנים מצוינים והכל עטוף באהבה אין קץ לאדם שהיה משמעותי בחייהם של רבים. את הערב כולו ליוותה האהבה, האנרגיה והכוח שעומרי השאיר בכל מקום שהלך ולכל אדם שפגש. נראה שהערב הזה לא היה לזכרו של עומרי, שכן אין מי שהכיר ויכול לשכוח אותו, אלא לכבודו. כתודה על כל מה שהשאיר אחריו, כאהבה בלי סוף.

לאחר המחווה, שוחחתי עם מתן שקרע את התופים לאורך כל הערב. ביקשתי ממנו לספר לי קצת על עומרי, וזה מה שהוא סיפר:

"עומרי היה בחור טוב, הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא היה האח שאף פעם לא היה לי. היה מאוד אכפתי, אהב להקשיב ולעזור במה שאפשר לאנשים. הוא מאוד מאוד אהב את החברים שלו, לא משנה אם קרוב או רחוק, הוא רק רצה לדאוג לכולם. אני זוכר איך היינו יוצאים כל החברים, ובסוף הערב היינו נשארים אני והוא מתחת לבית שלו ופשוט מדברים שעות על הרבה מאוד שטויות, זה היה כמעט על בסיס יום יומי. הוא היה בנאדם אכפתי, אוהב. הוא היה מיוחד, תמיד בלט ולאו דווקא בגלל צורת הלבוש, בעיקר בגלל האופי שלו. תמיד לצחוק, תמיד לשמוח, ואם אחד החברים עצוב, היה עוצר הכל גם אם זה היה עולה לו בדם. אני יכול להמשיך לחפור ולהגיד עוד המון דברים טובים על הבנאדם הזה… אבל בסופו של דבר, אני לא חושב שיש מספיק מילים לתאר אותו".

הוא היה ליג'י.
One of a kind.
מיוחד.
אין שני לו.
החבר הכי טוב שלי, החבר הכי טוב של כולם.
לזכרו של עומרי ליג'י, 1993-2015.