Lamb Of God – זועמים בתל-אביב

הנה הגיע הרגע הגדול בו להקה מפלצתית בארצות הברית בזמן אמת מגיע לתת את מנת חלקה המטאלית על קהל המטאל הישראלי. קשה לי לומר אם Lamb Of God היא מלכת המטאל העכשווי, עובדה שעדיין יש בנמצא להקות ברמתה ועם וותק דומה כדוגמת Disturbed או Slipknot שנמצאות גם בקרב הציבור האמריקאי וגם בקרב הציבור הישראלי גבוה יותר על גרף המעמד הנכסף של סטארים אמיתיים בתחום המטאל, אך אין ספק ש-Lamb Of God היא הקיצונית שבחבורה, ובאמתחתה אף לא שיר אחד בו יש שירה נקייה כדי להמתיק את אוזני המאזינים או להתחבב על ציבור מאזיני הרדיו באשר הם.

ההופעה הוכנה במיוחד למטאליסטים, להבדיל מהופעתה האחרונה של Metallica שהוכנה כנראה עבור העשירון העליון, ובהתחשבות יוצאת דופן בהתחשב במחירים הגבוהים של הלהקה בשוק – הכרטיסים היו במחיר שווה לכל נפש (כזכור, לא רק Metallica עלו הון עתק, אלא גם אומנים רבים, עכשוויים יותר ופחות, בתחום הרוק והפופ – גובים מחירים משוגעים בהגיעם ארצה, לרבות בעקבות פעולות והחלטות של מפיקים מקומיים, לא משנה איך נסובב את זה). מועדון האנגר 11 בתל-אביב התמלא עד כמעט אפס מקום עם קרוב ל-3000 איש שבאו לחגוג עם הלהקה המפלצתית בהגיעה לביקורה הראשון ובתקווה שממש לא האחרון פה בארץ – והייתה סיבה למסיבה.

Chaos

בחירתה של Chaos בתור להקת חימום הייתה מפתיעה בלשון המעטה. מתוך מיקומה המסתורי בנצרת בצפון הארץ עלתה Chaos למעמד בימתי עצום בגודלו, בקפיצת מדרגה עצומה שממש לא בטוח שלהקה בסדר הגודל שלה תוכל לעכל זאת היטב. לחמם להקה מחו"ל זה תמיד מפחיד, כי למרות ההזדמנות הנהדרת להופיע מול ציבור של חובבי מוזיקה שכנראה חופפת פחות או יותר (במקרה של Chaos יותר מפחות, בהיותה להקת גרוב-מטאל בסופו של יום) – חוסר הסבלנות של הקהל שמצפה למופע הראשי יכול להיות אכזרי לעתים קרובות, לא משנה כמה טוב מנגנת הלהקה על הבמה. זכורה לי הופעתה של "סטלה מאריס" לפני ש-Marty Friedman עלה לבמה לפני כמה שנים, והיחס הצונן בלשון המעטה שהלהקה קיבלה למרות הופעה מסחררת.

מכל מקום, חברי Chaos זכו למעמד הנכסף לא מעט בזכות יוזמתם שלהם. הם פנו אל ההנהלה של Lamb Of God ושאלו אם יהיה זה ראוי לבקש להופיע ביחד איתם. אין ספק ש-Chaos מושפעים מאד מ-Lamb Of God (הם ועוד להקות רבות בארץ) כך שמעבר לכבוד האדיר שנפל בחלקם גם באופן אישי, הייתה גם חפיפה מוזיקלית. יאמרו לטובה הכריזמה של שאדי פאר, סולן הלהקה, שהרבה להתרוצץ ולנסות להלהיב את הקהל, אבל הקהל היה קשה וחסר ציפייה להופעתה של ענקית המטאל האמריקאית, ולא שיתף פעולה במלואו. בשורות הראשונות בהחלט הייתה תזוזה חיובית ואף התעוררות פעילה של פוגו צנוע, אך חוסר הסבלנות בקרב הקהל הישראלי ללהקת חימום מבית כבר בער בו והקריאות החזקות של "Lamb Of God" הלכו והתגברו עם חלוף הזמן. לאחר הופעתה של Chaos הקהל כולו נדרך במקום לקראת מה שהולכת להיות נכון לעכשיו הופעת המטאל המודרני של השנים האחרונות, אולי אפילו של העשור האחרון.

Lamb Of God

הנה עלתה המפלצת האמריקאית מריצ'מונד, וירג'נייה על הבמה. "The Passage" אשר פותח את אלבומה האחרון של הלהקה, Wrath, פתח גם את ההופעה, ועמו הגיע השיר הראשון האולטימטיבי "In Your Words". בהסתערות שוצפת התנפלו חברי הלהקה על הבמה, בתחילה אחד אחרי השני – כראוי לבנייה המלכותית של השיר, ואז בהתפרצות עם תחילת מיקומה של השירה הגרונית והנסערת של Randy Blythe. השיר עבר נהדר – והקהל שיתף פעולה בצורה נהדרת. לראות את מאות האנשים עולים מעלה ומטה בהדבאנג איטי ומשובח בתחילת הקטע היה פשוט מרומם.

Blythe הכריז על בואה של Lamb Of God, על עיר מוצאה, ועל השיר הבא, "Set To Fail". השיר, שהעלה הילוך לכוננות פוגו גבוהה, השתחרר כמו פצצת מצרר מוזיקלית. הקהל היה באקסטזה, והשתולל בהתאם, כולל מניפות אגרופים ובעיטות לכל עבר – עד שראיתי גשם צנוע של נעליים באוויר מאיים לטרפד אותי, והתרחקתי מעט אחורנית. אם חשבנו שהלחץ ילך ויירגע, הבהירו Blythe וחבר מרעיו שכעת כולם מוזמנים לצעוד עימם בגיהינום, ופצחו בלהיט המופתי העונה לאותו שם, "Walk With Me In Hell" – השיר מתוך האלבום הנהדר מ-2006, הלא הוא Sacrament. הקהל השתולל, אבל אני מכאן, ברשותכם, אחסוך את תיאורי "הקהל השתולל" ואסכם זאת במגמת עלייה שרק הלכה וגברה עם כל שיר.

"Ruin" היה משוגע. Chris Adler, מתופף הלהקה, הרביץ מעבר התופים והלהקה נכנסה להתקף ריפים אגרסיבי, Blythe ונגני הגיטרה נותנים בראש הכי חזק שהם יכולים, בידיעה שהם אפילו לא בחצי הסט ליסט ויש עוד הרבה לשאוב מהבאר הזו. אין ספק שהשירים שבלטו לטובה מבחינת הקהל היו כמובן השירים מיצירת המופת Ashes Of The Wake מ-2004, אשר הכינה את הלהקה אל העולם הגדול של תעשיית הרוק הכבד המסחרית, וזאת מבלי שתאבד אף לא פיסה קטנה ממה שעשה אותה מה שהיא. אין ספק ש-Lamb Of God המשיכה להתפתח עם הזמן – אך בהחלט אי אפשר להצביע על התרככות מוזיקלית או ניסיון למצוא חן, רק לעניין יותר.

"Now You Got Something To Die For" ו-"Hourglass" (שהופרדו על ידי "Ruin") היו בעצם חלק מהשיאים עבורי. אני בהחלט תופס את Ashes כאחד מהאלבומים הכי טובים של העשור החולף, וביחד עם Machine Head ו-Exodus – שהן להקות שהוציאו כבר יציאות מופת בעשורים שלפני כן – הלהקה הזו כוננה עבורי את העשור החולף, במיוחד עם השירים האלה. לא רק המוזיקה, גם המילים שיוצאות בשאגות מגרונו של Blythe היוו עבורי באופן אישי השראה נהדרת. החוויה של קבלת ההרכב שחולל את השירים המכוננים האלה עבורי היא פשוט אקסטרווגנזה מטאלית. בל תבינו לא נכון, אי אפשר לקחת מ-Megadeth, או Metallica או להקות אחרות שאני רואה בהן מעצבות את דרכי כמטאליסט באשר תהיה הדרך אשר תהיה, אבל אף לא זכיתי לחזות בהן בתקופת האלבום השחור או תקופת Countdown To Exitnction, רק שנים מעטות אחרי יצירות המופת האמיתיות. החוויה האמיתית של לחזות ב-Lamb Of God היא לא לראות להקה מעניקה חוויה משוחזרת למה שהיה בזמן אמת כבר לפני עשור וחצי לפחות, אלא לראות את התופעה בזמן אמת, ולשטוף את העיניים והאוזניים.

הלהקה מופיעה מצוין. Blythe לא רק כריזמטי, הוא משתולל ללא הפסקה, שיערו מתנפנף כמו פרופלור והוא דורש מהקהל עוד ועוד – והוא נותן לו. Adler האח ו-Morton על הגיטרות אמנם מנגנים מדויק במיוחד, אבל נוכחותם הבימתית צנועה בהרבה משל Blythe. Campbell המזדקן על הבס דווקא מתעלה על עצמו – בתור אחד שחזר לאחרונה אחרי חופשה בלתי מבוטלת (במהלך סיבוב ההופעות של Lamb Of God עם Metallica, אז החליף אותו Coyle מ-God Forbid), הוא טעון אנרגטיות ומשתולל יותר מזוג הצעירים עם הגיטרות. Adler המתופף מצד שני, עם חולצה מלכותית של Confessor, השתולל והיה מדויק למשעי. רק בשיר אחד, "Laid To Rest" (קלאסיקה בפני עצמה כיום), הוא קצת הקדים את המאוחר וגרם לתחילת השיר להיסחב קצת מאחוריו. לא שמישהו בדיוק שם לב – עקב העובדה ששיר זה הוקדש במילותיו של Blythe ל-Betzefer, Orphaned Land וכל אומני המטאל הישראליים באשר הם. איזה גבר.

הקהל שיתף פעולה איפה שהוא רק היה יכול. "Blacken The Cursed Sun" זכור לטובה בעיקר בגלל חלקו השני – גרוב מדויק ועצבני, ו-Blythe כמו מטיף שטניסטי משפריץ מילים נגד כל הדתות באשר הם, והקהל עונה בתזמון נהדר, "Hell No!"… הלהקה חתמה את הסט העיקרי עם "Omerta" הרצחני (גם הוא מ-Ashes) בעל נאום פתיחה שכל הנוכחים בחרו לדקלם יחד עם Blythe. השיר, למרות היותו מונוטוני, מציג בצורה מרוכזת ומזוקקת את כל מה שנכון ב-Lamb Of God. סאונד של גיטרות שחושל בכבשן של רוע, ריפים כבדים, תופים עקביים, שירה מנופחת בגראול אימתני, מילים מאיימות שמעבירות רעד במורד עמוד השדרה, והתפתחות מוזיקלית מטאלית ומינימליסטית במיד-טמפו שמשגעת את הנוכחים.

אחרי הפסקונת קטנטונת (בכנות שלא שמנו לב), חזרה הלהקה להדרן עם הפתיחה הנקייה של "Vigil", השיר שסוגר את האלבום שהביא אותה לתודעת הקהל העולמי, As The Palaces Burn – רגע לפני שהוחתמה ב-Epic והפכה לתופעת מטאל חובקת גלובוס. בהחלט היו חסרים לי עוד שירים מהאלבום הנ"ל (למשל, "11th Hour", שהוא עד היום השיר הטוב ביותר של Lamb Of God לדעתי), אך נראה שגם "Vigil", למרות היותו שיר מצוין, לקהל הישראלי הוא היה כמעט וזר (חוץ מלמעריצי הלהקה העקביים שיודעים כל שיר בע"פ). ישר אח"כ המשיכה הלהקה בשני שירים שהפכו לחוק קבע בהדרנים בסיבוב ההופעות של Wrath. השיר הראשון היה "Redneck" שהביא את הלהקה למדרגה גבוהה יותר עם וידאו-קליפ משוגע ועם לחן של Pantera – כהומאז' מקסים ללהקה שעיצבה את Lamb Of God בצורה כה מוצלחת, וכל הקהל כעדר של משוגעים פשוט קפץ עם הריפים המגניבים של השיר.

הביצוע הבא היה ל-"Black Label" – השיר החותם כל הופעה בערך מאז שנכתב (והוא מאין החוק בל יעבור של Lamb Of God והטייק היחידי מאלבום הבכורה New American Gospel). אמנם השיר כמעט ולא מובן לחלוטין מבחינת מילים, אבל הריפים הנהדרים וקטעי הפוגו המעולים שלו (כמו במהלך הריף הסופר-אגרסיבי שמגיע במרכזו) הפכו אותו למופת לסיום הופעה. ריף הסגירה, ריף סלאדג' איטי ומסורבל פשוט גורר את כל הנוכחים בהאנגר להדבאנג ממושך ואיטי – וחותם את ההופעה נהדר. Blythe שואג "Peace in the Middle East!" לסיומת ומברך את כל הנוכחים על העבודה המשוגעת שהם הראו בהשתוללות והלהקה נעלמת, כנראה בחזרה למעמקי הגיהינום.