Loud From The South 2008 – סיקור פסטיבל

חשבתם שזה הסוף? עדיין לא… בערך… אם בשנים קודמות התקיימו מספר פסטיבלים טובים אחרי אמצע חודש אוגוסט (כמו Up From The Ground הגרמני) השנה לא היה פשוט למצוא אחד כזה, עקב מחסור בלהקות גדולות וגם בגלל שהפסטיבלים הגדולים והמוכרים יותר חטפו את רוב האנשים (מה שגרם לביטול של פסטיבלים אחרים במהלך כל הקיץ). אז למרות שעונת פסטיבלי ה-Open Air נגמרה רשמית, אם מחפשים טוב, עדיין אפשר למצוא כמה אירועים לא רעים בכלל שמתקיימים לקראת סוף אוגוסט ואפילו בחודש ספטמבר. זה מביא אותי לפסטיבל הבא, עליו שמעתי ממש במקרה. ע"פ הנתונים הראשונים הוא אף הזכיר לי במעט את הפסטיבלים שהיו לנו בישראל (לא תמיד לטובה), אבל עם ליין-אפ מנצח חשבתי שזה הולך להיות סיום הולם בשבילי לעונת הפסטיבלים של הקיץ.

יש פסטיבלים שקיימים כבר מספר שנים, ואילו Loud From The South, אם אינני טועה, נתן השנה את הופעת הבכורה שלו בליין-אפ האירועים של הקיץ. עבור פסטיבל שמתקיים בפעם הראשונה זו בהחלט לא משימה קלה, כי לא רק שהוא צריך לדאוג לארגון מוצלח ולהקות טובות, הוא צריך להוכיח את עצמו בכל תחום אחר וזאת כדי לגרום לכך שבשנים הבאות כולם כבר יסמנו אותו בלוח השנה שלהם. המיקום היה נוח, ממש ליד תחנת הרכבת של העיר Eindhoven (או ליתר דיוק, תחנת הרכבת של אזור התעשייה של העיר) הממוקמת בדרום הולנד. התאריך גם היה מתאים – טוב, לפסטיבל של יום אחד זה לא כל-כך משנה, אבל ה-30 לאוגוסט היה בחירה לא רעה – ונתן מספיק זמן כדי לנוח מרצף הפסטיבלים המסיבי של תחילת החודש.

הבניין בו הפסטיבל התקיים הזכיר לי מעט את ההאנגר 11 בנמל ת"א – מתחם תעשייתי גדול במיוחד, עם כמה אולמות, אחד בשביל דוכני המרצ'נדייז השונים, השירותים, ספסלים לישיבה ועוד, השני כמובן בשביל הבמות, 2 במספר, שמוקמו אחת מול השנייה משני צדי האולם ועזרו ללוח הזמנים של הפסטיבל להתקיים ללא הפרעה. אזור ההופעות יכל להכיל, להערכתי, בין 1000 ל-1250 איש, אך ככל שהיום עבר, ובמיוחד לקראת ההופעות המרכזיות בערב, נראה כי כמות האנשים המרבית שהגיעה לפסטיבל הייתה באזור ה-600 איש, במקרה הטוב, מה שאומר שכנראה הפסטיבל לא היה הצלחה מסעירה (גם הרבה לא שמעו עליו בהולנד) מבחינת מכירות. למרות זאת, ההופעות והארגון היו טובים מאד ובאווירה "אינטימית" נתנו אפשרות להנות מכולן עד הסוף.

The Lucifer Principle – היום הארוך החל בשעה 12:00 בצהריים עם להקת הדת' מטאל המקומית שתפסה מקום על הבמה "השניה" (שהייתה במעט קטנה יותר מהבמה המרכזית שעמדה ממול). שמעתי רבות על הלהקה הזו מאנשים שראו אותה בפסטיבל Graspop – אז החלטתי לבדוק במה מדובר. בשעה זו עדיין היו מעט מאד אנשים, כך שהיה ניתן לעמוד מול הבמה או לצפות מהצד, זה לא היה משנה האמת. The Lucifer Principle הוציאה רק אלבום אחד, אך היא כבר הפכה פופולארית בהופעות חיות, בעיקר בזכות זה שהיא עושה שימוש בקונטרבס במקום בגיטרה בס חשמלית, ולטעמי גם בגלל החומר שהיא מנגנת – סוג של דת' מטאל מלודי שלוקח השראה ממגוון להקות, החל ב-Dark Tranquillity ועד ל-Amon Amarth. ההופעה הייתה טובה, הרבה תזוזה על הבמה מכל הנגנים ואפילו מנגן הקונטרבס שדפק בראשו לא מעט. זה היה ספתח לא רע בכלל, אבל היה צריך קצת יותר מזה כדי להעיר את הקהל ואותי.

– החבורה הצעירה הבאה שעלתה על הבמה המרכזית הייתה Evile האנגלית, שמטרתה הייתה לכסח עם ת'ראש מטאל מן השורה. אני חייב להודות שממש לא התרשמתי מהלהקה הזו – ועל פי ההופעה, זה פשוט נראה כמו חבורה של ילדים עם המון כסף שהתלהבו מהגיטרות המגניבות שלהם. הקהל החל לזרום למתחם הפסטיבל, אך רבים העדיפו להישאר בחוץ או לא התעניינו במה שהלך על הבמה – אולי אם הלהקה הייתה מגבירה את הקצב זה היה יכול להיות יותר מעניין. אחרי האנגלים, הגיעה עוד להקה חדשה יחסית בשם Motorjesus. עם שם כזה לא הייתי בטוח אם הלהקה תעניין אותי, אבל לאחר כמה שירים ששמעתי מרחוק, החלטתי לחזור לאולם ההופעות וזכיתי לראות הופעה מהנה למדי. השירים של Motorjesus שילבו בין הבי מטאל לסטונר רוק אמריקאי – הלהקה בכלל מגיעה מגרמניה – וגרמו לקהל במקום לנענע את הראש בהתלהבות. זו הייתה הלהקה "העדינה" היחידה בכל הפסטיבל הזה, עם שירת קלין טובה ואווירה קלילה… ממש במקום.

Darkane – עדיין בשעת צהריים מוקדמת, העניינים סוף סוף החלו להתחמם כשהלהקה הזו עמדה לתפוס מקום על הבמה המרכזית. אישית לא הקשבתי ל-Darkane כבר כמה שנים טובות, אך ההופעה שלה בישראל (ספטמבר 2003) עדיין זכורה לי לטובה… והייתי מוכן ומזומן לשמוע איך היא מתפקדת עם הסולן החדש Jens Broman, כמעט שנה לאחר עזיבתו של Andreas Sydow. עם אלבום חדש בפתח שנקרא Demonic Art, הלהקה נתנה לנו טעימות קלות מתוכו והצליחה לראשונה לגרום להקהל ההולנדי היבש לזוז ולהשתגע. כמות האנשים לא הייתה מספקת, אבל לא היה איכפת לי כי יכלתי להתמקם בדיוק איפה שרציתי. חברי הלהקה היו מקצועיים לחלוטין, כמו שזכרתי, וניגנו את הדת' מטאל המלודי שלהם היטב. הסולן החדש, אף שבהתחלה היה קשה לי להתרגל לשינויים הקטנים שביצע בשירים האהובים עלי (אחח… "Submission"!), החזיק את הקהל בביצים, הפעיל אותו, ירק עליו ונהנה מכל רגע. חבריו אמנם היו קצת פחות פעילים, אבל המוזיקה דיברה בעד עצמה וזה מה שחשוב בסופו של דבר.

Norther – על ההופעה של להקת המטאלקור Pilgrimz העדפתי לוותר ותפסתי מקום מראש בקדמת הבמה המרכזית לקראת ההופעה הבאה. לא שזה היה קשה אם הייתי בא מאוחר יותר, אבל גם ככה לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. ההופעה של Norther בפסטיבל Wacken 2007 הייתה אחת החזקות שהייתי בהן (ואפילו פספסתי בגללה את Destruction ו-Turisas שהופיעו באותה שעה) אז ציפיתי ללא פחות גם הפעם. וכך, לאחר אינטרו אמביאנט מוזר (תודה לשד שזה לא השיר "Not Gonna Get Us" של להקת הלסבו-פופ Tato ששימש את הלהקה בעבר) הפינים מ-Norther עלו לבמה ופתחו את הסט עם השיר "My Antichrist" שגם פותח את האלבום האחרון שלהם, N. מעריצי הלהקה האדוקים שהיו מסביבי התלהבו ממש, אך ממה שהצלחתי לראות מאחורי, הדת' המלודי עוד לא נחת על מרבית ההולנדים שנכחו בפסטיבל.

מחלקת הסאונד קצת נפגעה בתחילת ההופעה, ואילו חברי Norther מצדם, זרקו שיר אחר שיר, חלקם מוכרים יותר מ-2 האלבומים האחרונים שלהם, אך את אלה שהגיעו מהאלבומים המוקדמים יותר היה לי קשה מאד לזהות וזאת למרות שאני מכיר היטב את הלהקה – אין לי מושג מאיפה הם הביאו את הסט-ליסט הזה. הקלידים בקושי בלטו, Kristian Ranta הגיטריסט נשמע גרוע וחיוור כשהחדיר לשירים את קול הקלין שלו (שהחל לתפוס חלק ניכר בשירי הלהקה) ואילו Petri הסולן נראה כאילו הוא מעדיף להיות בהופעה של Ensiferum באותו זמן (גם אני, האמת). אפילו את השיר הכי אהוב עלי ("Midnight Walker") הם לא ניגנו, בניגוד לשנה שעברה שהם כללו הרבה להיטי עבר טובים. לפחות כשהגיע "Frozen Angel" הביצוע היה מדויק וגרם לקהל השקט לצעוק קצת בהתלהבות ולהתפרע – אבל זה לא הספיק כדי לגרום לנו לצאת מההופעה מרוצים. מה קרה ללהקה?

Dark Tranquillity – בשלב זה של היום הייתי צריך לאכול משהו ולכן פספסתי את הופעתה של Only Living Witness, להקת הארדקור ת'ראש אמריקאית שהתאחדה השנה למספר הופעות מצומצם – טוב, גם ככה לא הכרתי אותה לפני כן. את Dark Tranquillity לעומת זאת הכרתי הרבה יותר טוב, ואף על פי שלא הצלחתי להתחבר למרבית האלבומים שלה (יש לי לפעמים קטעים כאלה), זו הייתה אחת ההופעות הכי נחמדות שיצא לי להיות בהן הקיץ. נחמד זו לא בדיוק המילה לתאר את ההופעה של הלהקה – היא הייתה שוברת, מקצועית וטובה מאד – אבל Mikael Stanne היה זה שגרם לה לזרום כל-כך יפה. הוא לא הפסיק לשתף את הקהל בכל חלק בהופעה – רץ מצד לצד, נגע בידיים, חייך, קרץ, דיבר, והכל תוך כדי שהוא מרביץ גראוולים חזקים ומרגש בשירת קלין נהדרת. הלהקה לצדו של Mikael גם לא הפסיקה להתפרע כולל הבסיסט המחליף Michael Håkansson (לשעבר Evergrey), שמילא את מקומו של Michael Nicklasson שעזב את הלהקה רק מספר ימים לפני כן.

הסט של Dark Tranquillity כלל הרבה מטעמים טובים ובהשוואה ל-Norther שאת החומר שלה אני מכיר הרבה יותר טוב, זיהיתי הרבה יותר ממה שהשבדים האלה ניגנו, בין אם זה "The Wonders At Your Feet", שקיבל שדרוג לייב אדיר, או "Misery Crown" מהאלבום החדש, שהגיע לקראת סוף הסט של הלהקה וגרם למעריצים בקהל להתחרפן ואפילו להרביץ בפוגו – עוד משהו חדש אצל ההקהל ההולנדי היבש. לאורך כל ההופעה לא יכלתי שלא להתרשם מהכריזמה של Mikael, שהצליח להשכיח את זה שגם פה לא שמעו את הקלידים, ואת העובדה שהלהקה ירדה כ-10 דקות לפני הזמן. הופעה חזקה לחלוטין, ומצערת לא פחות אם חושבים על הקהל הישראלי שלא זכה לראות את הלהקה – אבל לפי מה שהסולן אמר לי, זה עוד יקרה בעתיד. לפחות כך שנינו מקווים.

Sabbat – הופעה ראשונה בהולנד מזה 18 שנה היא לא עניין של מה בכך, לכן חברי להקת הת'ראש Sabbat לקחו את הזמן שלהם היטב לפני שעלו לבמה. זו הפעם הראשונה שיוצא לי לראות הופעה שלמה של הלהקה האנגלית המיתולוגית, אחרי שיצאה לסבב פסטיבלים אירופאי בשנה שעברה. למען האמת, חוץ מהסולן Martin Walkyier שהיה שותף ליצירה של להקת הפולק האהובה עלי Skyclad והגיטריסט Andy Sneap שבימינו נחשב לאחד המפיקים הנחשבים בתחום המטאל, לא הכרתי היטב את הלהקה או את החומר שהיא מנגנת. נראה כי מרבית הקהל בפסטיבל גם לא הכיר את השירים של הלהקה, אבל כולם, כולל אני, צפו בהופעה בדריכות ונתנו כבוד לחבורה הוותיקה. Martin הזקן התנהג כמו מטורלל על הבמה ואילו חבריו לפשע ניגנו כאילו לא עברו מעל ל-20 שנה מאז שהלהקה הוקמה. מרשים ביותר.

Carcass – זו כבר הפעם השישית שיוצא לי לפגוש את הגיטריסט Michael Amott והמתופף Daniel Erlandsson בהופעה הקיץ. אם זה לא היה בהופעות של Arch Enemy, הלהקה הקבועה שלהם, אז זה היה עם Carcass, אחת מחלוצות הדת' המלודי והגריינד, שהתאחדה השנה לסיבוב פסטיבלים מטורף לא פחות משלי. מאז ההופעה שהלהקה נתנה בפסטיבל MetalCamp בסלובניה, נראה כי החבורה, הכוללת גם את Jeff Walker הסולן ו-Bill Steer הגיטריסט, השתפשפה לא מעט בהופעות. סט השירים היה נהדר כהרגלו עם להיטים כמו "Incarnate Solvent Abuse" ו-"Heartwork" והקהל, שהיה בנוכחות "מלאה" של כ-600 איש (ווהו!), נהנה מכל רגע ומילא את המקום במעגלי רצח ומשחקי בירה משונים (כמו זריקת כוסות על אנשים בפוגו…). Jeff היה שנון כהרגלו ובידר עם ההומור הבריטי שלו, כששוב הוא טעה כשבירך את המקום והפסטיבל הלא נכונים (מסתבר שהוא עושה את זה בכוונה כל הקיץ). גם Ken Owen (המתופף המקורי של הלהקה, שהוחלף בסיבוב הנוכחי ע"י Daniel) עלה לבמה לומר כמה מילים וריגש את מעריצי הלהקה הוותיקים. אני לשם שינוי החלטתי לשמור מרחק מהבלגן, גם כי כבר הכרתי את ההופעה היטב וגם כי אגרתי אנרגיות לקראת ההופעה העיקרית שתבוא לאחר מכן.

Soulfly – בזמן שלהקת Lääz Rockit פצחה בהופעה חביבה על הבמה השניה, אני כבר התמקמתי טוב מול הבמה המרכזית, ממש באמצע. אני לא יודע למה, אבל עד שההופעה של Soulfly החלה, חצי או אפילו יותר מהקהל שהיה ב-Carcass כבר הלך לדרכו… גם כן ההולנדים האלה, לא מעריכים להקות טובות. מאוכזב מכמות האנשים, אבל מרוצה מאד מכך שיצא לי להיות מקדימה בהופעה של פאקינג Soulfly (בפסטיבל Wacken 2006 זה לא היה אפשרי להיות בשורה ה-50 אפילו), התכוננתי לגראנד פינאלה של ההופעות של הקיץ, עם האיש, האגדה והראסטות, Max Cavalera. ההופעה החלה ב-21:15 עם אינטרו שהשתלב נהדר לתוך השיר "Blood Fire War Hate" שגם פותח את האלבום החדש של הלהקה, Conquer. מאותו רגע ועד סוף ההופעה הצוואר שלי היה באוברדרייב והאדרנלין הגיע לשיאים חדשים.

אם באותה הופעה בפסטיבל Wacken הלהקה ניגנה את השירים שלה בחצי מהירות כדי שגם קהל המיינסטרים יוכל להנות ולקפוץ, הפעם החבורה הברזילאית העלתה הילוך ושלחה טיל אחרי טיל, עם אגרסיה ואנרגיות מטורפות, לאורך כל ההופעה. אני לא יודע איך ל-Max יש כוח אחרי טור מסיבי עם Cavalera Conspiracy (הפרוייקט המשותף שלו ושל אחיו Igor), אבל הבחור היה עצבני מתמיד וריסס בגראוולים חיתיים דרך כל שירי הלהקה, מ-"Frontlines" השובר ועד ל-"L.O.T.M." המקפיץ ו-"Back To The Primitive" ששודרג לקטע קטלני במיוחד. כל אלבום של Soulfly קיבל את המגיע לו עם מיטב השירים וכמובן גם היה אזכור ל-Sepultura בדמות שירים קלאסיים כמו "Refuse / Resist" ו-"Roots Bloody Roots" שגרמו לגב ולצוואר שלי לספוג מכות קשות במיוחד.

שר המלחמה Max לא הפסיק לזוז לרגע, ואף היה נחמד דיו תוך כדי שיר אנרגטי לחלק לי מפרט ולחיצת יד מלאה בזיעה. החתול שעל ראשו (או ראסטות, איך שתקראו לזה) גם לא הפסיק להתפרע ואילו הגיטריסט Marc Rizzo הוסיף למסיבה עם בעיטות קרטה וניסורי גיטרה מטורפים לגמרי. Joe Nunez תיבל בהפצצות על התופים וסולו נהדר, כש-Bobby Burns גם הוסיף לשואו בהשתגעות משלו – מי שלא זז בהופעה הזו דינו היה מוות. השירים המשיכו להתנגן, ביניהם "Babylon" הכסחני, "Jumpdefuckup" ו-"Bring It" שהגיעו בשילוב רצחני ו-"Mars" שנתן לנו לפחות כמה רגעים של מנוחה כשהגיע הקטע הרגוע שלו. עכשיו בעצם הבנתי למה הלהקה משלבת מוזיקת אמביאנט ורגאיי בתוך השירים שלה – אם לא היה קטע רגוע מישהו כבר היה מת בהופעות שלה.

הלהקה ביצעה שירים חדשים נוספים כמו "Warmageddon" המעולה ו-"Unleash" שכמו בדיסק, אירח את הסולן Dave Peters מ-Throwdown (שהגיע משום מקום) בדואט ארסי עם Max, שמצדו המשיך לדרוש מהקהל לרצוח, להרוג, לחסל, לשחוט ולעשות כל דבר אחר שמוציא דם מאיזה שהוא מקום בגוף. בין כל הבלגן, הסולן הכעוס החליף מיקרופונים בדחיפות (בגלל בעיות או בגלל שהוא הרטיב אותם כל הזמן עם מים ורוק), תוך כדי שהוא משנה לפחות 4 סוגי גיטרות (ביניהן הברזילאית והלבנה המגניבה) כשגם Rizzo הרביץ על כמה כלים שונים. הסאונד אולי לא היה בשיאו במהלך ההופעה, אבל באמת שזה לא היה משנה לקהל, הם היו בשלהם ואפילו זרקו כמה גלי Crowdsurf שאיך שהוא הצליחו להגיע לקצה. לבסוף, אחרי כל השירים, ההדרן, המכות וההנאה, זה נגמר. Max ביחד עם חברי Soulfly ירדו מהבמה והשאירו אותי עם רצון עז לפרוק עוד אנרגיות על מישהו, או משהו. הייתי חייב להירגע אבל לצערי, זה לקח לי לפחות שבוע. פאקינג Soulfly לסיום עונת הקיץ. מה עוד יכלתי לבקש?

להקות \ לוח זמנים
הטוב: מבחר להקות קטלני ליום אחד, ולוח זמנים שפעל בצורה מעולה.
הרע: אישית אולי הייתי מגוון בין הסגנונות יותר, אבל זה הכל.

במות \ סאונד
הטוב: 2 הבמות בפסטיבל אולי לא היו גדולות במיוחד, אבל הן שירתו את המטרה – מאובזרות, מוארות ומספקות אווירה אינטימית אך לא דחוסה. הסאונד ברובו גם לא אכזב.
הרע: מלבד כמה בעיות סאונד, גם בעוצמה – שהייתה רועשת מדי – לא היה משהו מיוחד.

מתחם הפסטיבל
הטוב: אולם מספיק גדול ל-2 במות, אם היו יותר אנשים היה אפשר להרגיש צפיפות אבל גם בשעת השיא (בהופעה של Carcass) לא היה כזה נורא.
הרע: לפעמים נוצר דוחק בכניסה לאולם ההופעות, כי היא הייתה קרובה לאחת הבמות… אבל גם פה, שום דבר רע בהתחשב במיקום.

אוכל \ שתייה \ מרצ'נדייז
הטוב: מספר דוכני אוכל הוקמו מחוץ למתחם התעשייתי וסיפקו את תאבונם של המטאליסטים. כמו כן הוקמו מספר דוכני שתייה, בחוץ ובתוך 2 האולמות ששירתו את הפסטיבל. מבחינת מרצ'נדייז הוקמו מספר דוכנים בודדים, מלבד הדוכן הרשמי של הפסטיבל, אבל המחירים היו נוחים למדי.
הרע: לא היה יותר מדי גיוון כשזה נגע לסוגי אוכל וגם לסוגי המרצ'נדייז.

כללי
בשביל פסטיבל שמתקיים בתוך מקום סגור, Loud From The South בהחלט היה מעל ומעבר. מניסיון אני יודע שלפסטיבלים מסוג זה תמיד יש בעיות לשמור על לוח זמנים, שזה הדבר הכי חשוב (מלבד הופעות) – ולשמחתי, הכל כאן עבד כמו שעון שוויצרי. גם אם כמות האנשים לא הייתה מספקת (ואני בטוח שלמארגנים היא הייתה מצערת), הלהקות שהשתתפו נתנו מכל הלב – הופעות מלאות, אנרגטיות ומכסחות עצמות. אפילו ההולנדים שבד"כ לא מציגים סוג של התלהבות או תזוזה בהופעות חגגו לא מעט אך זה כנראה בזכות האלכוהול שתידלק אותם לאורך היום. עבורי זה היה הפסטיבל האחרון לקיץ 2008 (אם לא מחשיבים עוד איזה 2 הופעות מטאל שראיתי שבוע לאחר מכן כחלק מפסטיבל בחינם) ואני מאד שמח שיצא לי להיות נוכח בו. קשה לי להאמין שהפסטיבל ימשיך להתקיים גם בשנה הבאה, אלא אם יש למארגנים המון כסף מיותר, או שהם ידאגו לפרסום יותר טוב. מבחינתי, זה היה מקרה של "המקום הנכון, בזמן הנכון" – ועם פאקינג Soulfly לקינוח, קיבלתי סיום מנצח בהחלט! עד הקיץ הבא…