Maidens Tribe בערב מחווה לענקית המטאל

להצדיע זה קל. כל חייל עושה את זה. הנה, הרם יד ימין, הצמד למצח, המתח להקשב… הקשב! לא מסובך. להצדיע ל-Iron Maiden, ולעשות את זה כמו שצריך, זה כבר אתגר מן המניין. הנה נתכנסו כמה נגנים מקצועיים בתחום הרוק הכבד המקומי, והחליטו לשנרר מיטב מלהיטיה של Iron Maiden, אגדת ההבי מטאל הקולוסאלית, בביצוע מצוין – אם כי מעט משוחרר – לעבודתה המוזיקלית של אגדה זו. הקור המקפיא שכיסה את ת"א, וכנראה לא מעט מהמצב הביטחוני בעזה, הרתיעו אנשים לצאת מבתיהם – וחבל, כי הם החמיצו הופעה שאפילו, כנאמר על ידי מיכאל גולדשטיין, בסיסט Salem אשר נכח במקום, "אפילו Iron Maiden היו מוחאים כפיים לביצועים שכאלה."

ומעשה שהיה, כך היה. האירוע אמנם נסחב מעט הרבה מעבר לשעת פתיחת השערים, אך כאשר נאומו של צ'רצ'יל נשמע במועדון הבארבי, אודות לחימה בים, ביבשה, באוויר וברעים – הלהקה עלתה על הבמה במלוא הדרה ופצחה בשיר "Aces High" הקרבי. מעבר לתחושת האחווה שכל ישראלי ששומע את השיר הזה בימים כמו אלה, הביצוע המבריק של השיר התקרב מאד למרגלותיו של המקור. יניב עבודי (גיטריסט להקת הדת' מטאל המלודית Prey For Nothing) ושיאון שלום (גיטריסט Masteriff, להקת הפאוור מטאל אשר קצת נעלמה מהשטח בשנים האחרונות) זכו שניהם לחלוק ביחד עם יפתח לוי (מתופף Prey For Nothing) את הבמה עם Paul Di'Anno, סולנה המקורי של Iron Maiden, אי שם בשלהי 2004, ואין ספק שהם חושלו היטב מאז – ואף שיפרו את הביצועים המקוריים שלהם מהימים ההם.

הסולואים הלא פשוטים של השיר הזה בוצעו ללא רבב – ואיזה ללא רבב אני מדבר עליו? Adrian Smith ו-Dave Murry היו גאים בביצוע הזה – אבל גולת הכותרת של השיר היה הופעתו הכובשת של רמי שלמון, סולנה הקבוע של Stella Maris ושל Edgend (כמו כן הוא גם מנגן באורח קבע עם יניב בהרכב ההארד-רוק Metal Scent). הבחור שר בכריזמה מהממת ובקול פנטסטי, מגיע לטונים הדרושים, ואף גבוה מכך לעתים! "Aces High" הוא פצצת אנרגיה אשר פותחת את אלבומה הכבד מהתקופה הקלאסית של Iron Maiden, הלא הוא Powerslave, והשיר העוקב היה גם השיר העוקב באלבום, "Two Minutes To Midnight". ריפים מסחררים שקוברים את מרבית הריפים בעולם המטאל מבושה, ועבודת גיטרה מובילה משתקת באיכותה, והקהל שנכח במועדון שר מלוא גרון את הפזמון.

הסט-ליסט של ההרכב בוצע ללא היסוס והחבורה תיבלה את האירוע בשירים מכמעט כל התקופות. קיבלנו שירים מתקופתו של Di'Anno כדוגמת "Wrathchild" ו-"Running Free" בהם רמי שלמון משל בקהל בצורה מופתית, וגם את "Killers" המפתיע, בו דוד כהן, הבסיסט של ההרכב (המנגן גם ב-Masteriff) הרביץ את מלוא כוחו על ארבעת מיתריו בדילוגים האופיינים ל-Steve Harris. שירים מ-Number Of The Beast נכחו גם הם לרבות. שיר הנושא כמובן היה להיט חובה, וכמו כן גם "Run To The Hills" שנחשב, בצדק לאחד משירי הרוק הכבד הטובים ביותר בהיסטוריה. דווקא חוץ מ-"The Trooper" הטבעי והמצוין לא קיבלנו דבר מיצירת המופת האמיתית של Iron Maiden, הלא היא Piece Of Mind, וחבל. אם החבורה הייתה מפתיעה עם "To Tame A Land" או "Sun And Steel", הדבר היה מפתיע ומשובח הרבה יותר מביצוע נוסף ל-"Number Of The Beast" בפעם המאה.

ההפתעה האמיתית עבורי הגיעה ביחד עם "Powerslave" עצמו, שהוא שיר שהלהקה המקורית בקושי ומבצעת, והדבר כה חבל – כי מדובר באחד השירים הטובים והכבדים ביותר של Iron Maiden. מעבר לעיסוק במומיות ופרעונים שסתם קוסם לעבדכם הנאמן, הסולואים המקסימים של השיר, ובין היתר גם ההרמוניה המטורפת בגיטרות שמחכה לה קצת לפני הבית האחרון, הם בין הקטעים הכי טובים שנכתבו בעולם המטאל מעולם. הפינאלה שלו – "Slave to the power of death" – פשוט נזעק מגרונו של רמי שלמון, שלרגע הייתי משוכנע שרוחו של Bruce Dickinson הפסיקה בעיסוקה (כמו להטיס את הסלטיקס למשחקי כדורגל ולשתות בירה נשר ביפו) ונחתה עליו.

מ-Somewhere In Time, אלבומה המלודי והמודרני יותר של Maiden, שרוהט ברובו במרצפות קלידים, והיה מתקדם ומתוחכם יותר מקודמיו (אם כי פחות כבד בהתאמה) קיבלנו שני להיטים מבטיחים, כמו "Wasted Years" המלודי והנוגע, ו-"Heaven Can Wait" הפרוגרסיבי וההמנוני, אם כי את האחרון לא רבים זיהו בקרב הקהל, וחבל. מ-Seventh Son Of A Seventh Son קיבלנו כראוי את שלושת הלהיטים הקבועים, "Can I Play With Madness", "The Evil That Men Do" והלהיט הנשכח "The Clairvoyant", בו דוד כהן הכה בעוז על מיתריו כאשר כל האחרים הצטרפו אליו (אם כי שלמון מעט שכח את עצמו במהלך השיר, הדבר לא גרע מההנאה הכוללת).

"Bring Your Daughter To The Slaughter" ו-"Fear Of The Dark" היו שני השירים היחידים מהתקופה המאוחרת יותר של Iron Maiden (כיום למעשה, נחשבת לתקופה השלישית מתוך חמש תקופות, אם הראשונה היא Di'Anno, השנייה היא Dickinson כש-Smith על הגיטרה, השלישית היא כמובן Dickinson בתקופה הצרודה יותר יחד עם Gers על הגיטרה במקום Smith, הרביעית – זו שאיש לא רוצה לזכור, עם Blaze Bayle על עמדת המיקרופון, והאחרונה והחמישית, הרכב הכוכבים על כל שלושת הגיטריסטים), והאחרון, שכמובן הינו להיט רוק בלתי נשכח שמנוגן בכל אירוע רוק כבד המכבד את עצמו, זכינו לראות כל הקהל הנוכח במקום קופץ על רגליו בחלקים המסורתיים, ושר את המלודיה עם הגיטרה.

הדרן הלהקה כלל עוד שני שירים מ-Number Of The Beast, אחד מהם מפתיע ביותר, "The Prisoner" – שהלהקה המקורית לא ביצעה מזה שנים ולא כללה אותו בסט-ליסט, ואכן מדובר בהפתעה מבורכת – והשיר שחתם את ההופעה "Hallowed Be Thy Name", כמעט ללא ספקות השיר הטוב ביותר של Iron Maiden, וללא ספק המרגש ביותר. התשואות רק קראו לעוד. נקווה שבשנה הבאה נקבל סט-ליסט יותר ארוך, עם הפתעות כמו "Infinite Dreams", "No Prayer For The Dying", "Be Quick Or Be Dead", "Invaders", "Where Eagles Dare", "Caught Somewhere In Time" ואחרים, והכי חשוב, נקווה שה-Tribe הזה לא התאסף לאירוע חד פעמי בלבד.