Marty Friedman מתפרע בתל-אביב

בועז בר-לוי: בשעות אחר הצהריים של יום שבת נחתו סוף סוף Marty Friedman, הנגנים והצוות: בלוח זמנים צפוף מאוד הצוות המיומן הספיק די הרבה… להעמיד במה, להסתחבק עם החבר'ה הישראלים שרק הכיר ולהכין הכול עד לפרט האחרון לפי המיפרט. לבסוף, כמה דקות אחרי השעה שש בערב הגיע האיש והאגדה בפני עצמו. מרטי היה ידידותי מאוד אם כי מודע ללחץ הזמן המטורף – הוא הספיק לעבור על אוסף התקליטים של אלביס שקניתי לו (לאחר שביקש מראש) והתלהב מאוד לגלות שעל חלק מהתקליטים רשום בעברית לייבל ישראלי (את המזוזות שביקש ממני לקנות ברגע האחרון, לא הספקתי לארגן לו).

מרטי הספיק לחמוק מאחורי המועדון איתי ועם מנהלו האישי יושיקה טאקאנו (שדיבר רק יפנית – אף מילה באנגלית) כדי לתת כמה פוזות על רקע בניינים ביפו, מה שהפך אותי למעין מדריך תיירים לעניים. בדרך חזרה למועדון, ראשוני המעריצים כבר ארבו לנו בכניסה הספיקו להחליף כמה מילים עם מרטי, לקבל חתימות ולהצטלם. חמקתי איתו לבקסטייג' וישבנו יחד על שיעור מולדת – חזרות על ההמנון הלאומי "התקווה". לאחר מכן, הספיק מרטי לעשות סאונדצ'ק עם שאר חברי הלהקה ולעדכן אותם בעניין "התקווה" שהוכנס ל-Setlist.

אחרי הסאונדצ'ק מרטי נזכר שלא אכל מאז שעזב את הולנד. לא עזרו ההסברים שלנו שעכשיו פסח וחמץ הוא מצרך נדיר – מרטי רצה לאכול פיצה, לקח איתו את שאר הנגנים ונעלם בחשיכה. הקהל נכנס, להקת החימום Stella Maris כבר סיימה את ההופעה, ואז מתוך העלטה שכיסתה את יפו, צץ צוות המוזיקאים בהרכב מלא – כולם שבעים פחות או יותר, עושים הכנות אחרונות ונראים מוכנים להפגיז. הקהל מבין שסופסוף הגיע הרגע ואחרי אינטרו קצר, כולם שואגים ביחד את המילים של "התקווה" על רקע הגירסה האינסטרומנטלית של מרטי, שלמרות שטיפה התחרבשה לו, הוא יצא ממנה בכבוד (קטן עלינו אחרי הגירסה של נינט במשחק מול אנגליה)…

מרטי פרידמן – ההופעה
איתן גפני: לפני כמעט 10 שנים הפסקתי לעקוב אחרי אלבומי הסולו של אחד הגיטריסטים הטובים בעולם, מרטי פרידמן. הייתי קרוב לסוף התיכון, ומכורח היותי מוזיקאי מתחיל, חשבתי שיהיה זה נבון לחקור סוגי מוזיקה אחרים, כמו רוק מתקדם, ג'אז, פיוז'ן וחארות כאלה. אז אמנם, לקח לי כמה שנים לחזור לחיק המוזיקה שאני אוהב יותר, הרוק והמטאל, אבל למרטי פרידמן לא חזרתי. את Megadeth גיליתי מחדש, אבל את אלבומי הסולו המדהימים של פרידמן, החל מ-Drgon's Kiss ועד True Obsessions, לא חזרתי לשמוע.

בשנה האחרונה יצאו שני אלבומי סולו שלו בהוצאה ישראלית, והחלטתי לבדוק מה קורה עם אחד מגיבורי הגיטרה הראשונים של חיי (אני מודה, אמנם שני אחרי סלאש, אבל הרבה לפני שגיליתי איזה אחד, ג'ימי הנדריקס). אז ישבתי והקשבתי ל-Music For Speeding ומאוחר יותר ל-Loud Speaker. מה אני אגיד לכם, אני לא חולה על אלבומי סולו של גיטריסטים. אולי בגלל שאני לא גיטריסט, ואולי בגלל שאני אולד פאשן. אני אוהב סולנים, אני אוהב שירים עם מבנה ברור יותר, ואני פחות מתלהב מריצות פסיכופטיות לאורך צוואר הגיטרה. אבל לראות את זה בלייב, זה כבר משהו אחר.

לפני כמה שעות חזרתי מההופעה של מרטי פרידמן במועדון התיאטרון, בתל אביב. עד שהאורות כבו באולם ועלה מר פרידמן, במגפיים מצועצעים, לא באמת הבנתי עד כמה אני הולך לקבל כאפה של נוסטלגיה. ואז החיוך לא ירד מפניי למשך שעה וחצי. זה התחיל בביצוע מהמם להמנון הלאומי שלנו, ביצוע שהיה צפוי שיקרה, כי רק על זה מדברים בכל פעם שמזכירים את מרטי פרידמן וישראל. הייתי משוכנע שההמנון יהיה בסוף, אבל מרטי הפתיע, ופתח את ההופעה לבד, בלי הלהקה, והקהל כולו הצטרף בשירה מרגשת, כאילו אנחנו תיכף עולים למשחק כדורגל על החיים ועל המוות.

האולם היה מפוצץ, עד אפס מקום. היה חם, היה לח, היה נפלא. ההרכב של מרטי היה מעולה לא פחות – ג'רמי קולסון על התופים (כמתופף, אני יכול להעיד שהוא חתיכת בן זונה של מתופף – נותן שואו מדהים, מלהיב את הקהל, ונראה כמו גוש שרירים מקועקע), רון ג'רזומבק על הגיטרה (וירטואוז אף הוא) והבסיסט החייתי כריס קאטרו. מייד לאחר שירת התקווה, הקהל חדל מלעמוד דום, וההרכב נכנס עם פרידמן לביצועים אגרסיביים לכמה להיטים מהדיסקים האחרונים שלו. היו אלה עשרים דקות מרהיבות של טכניקה אגרסיבית, דילוגים מהירים מת'ראש מטאל, לספיד, לפאוור, לפרוגרסיב. והכל בניצוחו של המאסטרו המתולתל.

ואז עברנו לכמה ביצועים של שירים שקטים, ופה מצאתי את עצמי המום – אחת הסיבות שבגללן לא חזרתי לשמוע את האלבומים של פרידמן הם השירים היותר שקטים שלו, הנוטים לפופ מצועצע. אין מה לעשות בנידון, פרידמן גר ביפן (ארץ הפלסטיק והקיטש) והעובדה הזו מחלחלת למוזיקה שלו. אבל השירים האלה, שנשמעים כל כך חלשים על דיסקים, הופכים להמנונים כוחניים כשהם מנוגנים עם הרכב חייתי מאחור, בלייב, מול מאות אנשים. פתאום הסולואים הקיטשיים של פרידמן הופכים להיות מפגן של גיטריסט שיודע לשלב נשמה בתוך הטכניקה המצוחצחת שלו. והקהל יודע להעריך את הנשמה הזו, וגמל לו במחיאות כפיים נפלאות.

ואז, בין עוד כמה שירים אגרסיביים, הוא התחיל לנגן את הלהיטים של ילדותי – שירים מ-Scenes, אלבום הסולו הטוב ביותר שלו, ואת "Thunder March", ההמנון המדהים שלו מתחילת הקריירה. לא האמנתי איך אני חוזר בבת אחת עשר שנים לאחור, ונהנה מכל רגע. ההדרן היה מעולה אף הוא, וההופעה הסתיימה בביצוע ענק ומפתיע ל-"Hound Dog" של האחד והיחיד, מלך הרוקנרול, אלוויס פרסלי.

למרות בעיות סאונד מעצבנות (אם למתופף יש טם טמים, אז כנראה אנחנו אמורים לשמוע אותם, לא? ואם יש גיטריסט נוסף על הבמה, זה לא אומר שצריך להחליש את מרטי, ולהיפך. לא?) ותאורן לא ברור, היה ערב נפלא. אפילו Stella Maris שחיממו היו מעולים (פאק, אותם לא שמעתי בכלל שנים, והופתעתי לגלות שאני זוכר את השירים שלהם). היה ערב נפלא, פראייר מי שפספס. מי שהיה, ראה תצוגת תכלית של אחד הגיטריסטים המעולים כיום, וכל סופרלטיב שנשפך עליו מוצדק ומיותר בו זמנית. הבנאדם תותח. והוא משלנו.

הסט-ליסט:
01. Hatikva
02. Namida
03. Elixir
04. Anvils
05. Gimmie A Dose
06. Street Demon
07. It's The Unreal Thing
08. Fuel Injection Stingray
09. Stigmata Addiction
10. Kust For Life
11. Devil Take Tomorrow
12. Tibet
13. Angel
14. Paradise Express
15. Ripped
16. Cheer Girl Rampage
17. Thunder March
18. Ballad Of The Barbie Bandits
19. Dragon Mistress
20. Hound Dog

לגלריית התמונות #1
לגלריית התמונות #2
לגלריית התמונות – מאחורי הקלעים