Matricide חוזרים לבמה

צילם: גיא פירסט

משהו טוב קורה במועדון ה"סאבליים" לאחרונה. בין אם מדובר בהפקות שהלהקות עצמן מרימות או בהפקות של אנשי הצוות (ובינהם גיל בן יעקב מ-Eternal gray לשעבר ומ-Megason בהווה), המקום הופצץ בסוג של מיני ערבי-ז'אנר- הזדמנות לבוא ולשמוע להקות מוכרות ומוכרות פחות מאותה השכונה המוזיקלית. בחודש שעבר היו אלה Dukatalon ו- קין והבל 90210 וביום חמישי האחרון היו אלה השלישייה המוצלחת Matricide-Linked-Dented edge בערב שכולו אנרגיות, צרחות ודאבל-באס. אחרי תקופה בת כמה חודשים בה הורגש יובש יחסי של חומרים מקומיים מוצלחים, ערבים מעין אלה הם כמו מקור מים זח בתוך ביצת נתרן סרוחה. בעוד שגולת הכותרת של הערב הייתה ההופעה הראשונה של Matricide לאחר כשנה של היעלמות והזדמנות לשמוע חומרים חדשים מהאלבום המתקרב, את הערב פתחו צמד להקות מוכרות פחות ושימשו כמצע חימום מעולה למתקפת המקצבים והשבירות של חתני הערב.

Dented edge

שמיעה מוקדמת וקצרה של הרביעייה הקריית-אונואית לפני הערב עצמו התבררה כמבטיחה ביותר. על אף שניתן לסייג אותם בקלות יחסית כהרכב "סטונר", הם הפתיעו בסטליסט שמורכב פחות או יותר מכל שהיה טוב במטאל האלטרנטיבי של עשרים השנים האחרונות: הדיסטורשיין הכבד והריפים האפקטיביים של Deftones ו-Down,משחקי המקצבים של Helmet או אלה המורכבים יותר של Meshuggah, השירה החצי מטיפה חצי צעקנית של הגראנג' הסיאטלי, ואומץ לשלב גם נגיעות של פסיכדליה ובלוז- והכל עטוף באווירה של נינוחות וסאטלה כבדה. סטונרים, כבר אמרנו? בעוד שהלהקה הפגינה אחידות בימתית ושליטה מפתיעה, היה נדמה שאותה גישת "הכל הולך" לא תמיד משחקת לידיה. אולי זה עניין של גיבוש מוגבל בזמן (הלהקה עברה מספר שינויים עד לליין-אפ הנוכחי שלה), אך לא ניתן היה להתעלם מאי-אחידות מסויימת בשירים איתם בחרה הלהקה להופיע, שירים אשר רובם בנויים ממספר חלקים עיקריים וקטעי-מעבר אשר לא תמיד מתיישבים זה עם זה, ולעיתים נותנים הרגשה שנעשה "קופי-פייסט". בעוד שכל קטע כשלעצמו מעולה (והיו כמה וכמה כאלה) ישנה הרגשה שהחומרים התערבבו לעוגה חצי אפויה. בהתחשב בסך היתרונות של Dented edge ובעיקר בתגובות הקהל המפרגנות בין השירים ובסוף ההופעה, אין לי ספק ששווה להמשיך ולעקוב אחרי ההתפחות שלהם לכדי לעוגה ירוקה גדולה וטעימה.

Linked

עלו שניים במטרה לרסק כל טיפת שלווה ושקט שאולי עוד נשאר באזניים של הקהל. בהרכב מורחב של שישה נגנים- 2 סולנים, 2 גיטריסטים, באסיסט ומתופף- היה נדמה שהבמה פשוט לא ערוכה להתמודד עם כל הכלים בהם השתמשה הלהקה, ועוד בכל הכוח. התוצאה הייתה גוש סאונד רועש ועמום אשר יוצא היישר ממערכת ההגברה של המועדון, מה שמנע מהקהל להינות משלל הפרטים הקטנים והקטנים פחות שיש ללהקה כמו Linked להציע, על שלל משחקי המקצבים, הריפים המורכבים והדואטים של צרחה-עבור-צרחה מאת צמד הסולנים. הלהקה, מבחינתה, המשיכה בתכנית כרגיל, כשהיא מפציצה בחמישה רצועות קוטשות אזניים ומוח, בהשפעה ברורה של להקות "מטאל אמריקאי חדש" אשר משלבות דואטים של צרחות (כסולן אחד בתפקיד הגראולר והשני בתפקיד הסקווילר) וקטעי שירה מלודיים- והכל תחת מעטפת של מטאל טכני, מהיר ודורס. כמו קודמיהם על הבמה, גם לינק'ד מציגים יכולות מוזיקליות מרשימות לצד חוסר בגרות מסויים, שמתבטא בעיקר בכניסה לתבניות אשר כבר נוצרו ושומשו פעמים רבות לפניהם. ובמילים אחרות- חוסר מקוריות. בעוד שהשפעות של הרכבים סטייל Sikth ו- Periphery נרשמו בכמויות, היה בולט הצד המפתיע והמחדש של הלהקה, זה שמנסה קצת לחצות את הקווים ולהביא משהו מעצמם. בהתחשב ביכולות הטכניות שהחבר'ה (אשר נראים די צעירים ביחס לרמת הנגינה המרשימה) הראו על הבמה, בהחלט יש המון ממה להראות.

Matricide

אחרונים חביבים-מרושעים עולים מטרסייד. האמת? התרגשתי. מעבר לעובדה שלא יצא לראות את הלהקה המעולה הזאת מזה זמן רב, הידיעה שלפחות חצי מהסטליסט יכלול שירים חדשים עוררה בי (ובשאר באי הערב) ציפייה גדולה. אחרי הכל, מי שבא לראות אותם עושה את זה על סמך חמש שירים שהוקלטו לפני חמש שנים. שנייה אחרי שהתמקמו במקומותיהם הקבועים על הבמה פתחה הלהקה באחד מהשירים אשר עתידים להיות משוחררים באלבום שבדרך עם "Not an option"- ומבהירה באופן חד-משמעי שהיה למה לחכות: כיוון הגיטרות הנמוך, רגעי גרוב מטאליים עמוקים, הצרחות מלאות הרגש של רן אליהו והמקצבים ההדוקים של רום גוב- הכל יושב, הכל במקום, הכל נשמע מיליון דולר. התגעגענו. כאילו על מנת לאזן ולהזכיר לכולם במי מדובר, המשיכה הלהקה הלאה עם צמד שירים אשר פותחים את האי.פי "We are alive"- ראשית עם "Why am I" המסחרר בעל הפתיחה המלודית-דרמטית ולאחר מכן עם "Eyes corrected" בעל הסאונד הדרומי, אולי השיר הכי כייפי שהלהקה הוציאה תחת ידיה עד כה, מה שכמובן נתן לקהל כל אופציה אפשרית לזרוק את הראש קדימה ואחורה ולנענע את התחת לצדדים כאילו אין מחר.

לכל מי שרצה לחוות את הלהקה באופן טיפה אחר היה הזדמנות עם כמה נאמברים חדשים אשר הציגו צדדים נוספים באישיות המוזיקלית שלהם: "False truth", אשר נפתח באופן נוייזי במיוחד מתפתח במהרה למשהו אשר בקלות יכול להפוך ל"המנון הופעות"- מסוג השירים המלודיים בהם הסולן מכוון את המיקרופון לכיוון הקהל בציפייה שאלו ימשיכו לשיר איתו- ובכך מציג צד קצת חדש ודי מפתיע של מטריסייד. מהצד השני, שירים חדשים נוספים אשר עתידים להכלל באלבום החדש הם "Father from the end" מה שמתחיל באופן אינטנסיבי וכמעט תעשייתי ונגמר בבלילת גיטרות דיסהרמוניות מהפנטות ו- "When random turns to fate"בעל הפתיחה הסופר-אגרסיבית והסיומת הדרמטית.

לאור ההופעה וכשחושבים על התהליך שעברה הלהקה בשנים האחרונות אי אפשר שלא לקבל לקבל הרגשה מסויימת של פספוס: החל ממספר הצופים שהגיעו (הרחבה הייתה מלאה אך לא כל המועדון) ועד העובדה שאחת מבכירות להקות המטאל בישראל- מהמוזיקה עצמה, דרך ההקלטות בעלות הסטנדרט הבינלאומי ועד ההופעות הסוחפות והאנרגטיות- עדיין לא חתומה עם אף חברת הפצה. בין אם זה מבחירה מודעת של הלהקה או צירוף של נסיבות שהביאו אותה לעבודת יח"צ לא רציפה במהלך חצי העשור האחרון, נדמה שסצינת המטאל בישראל תוכל רק להרוויח מנציגות של להקה כגון מטריסייד בזירת המטאל העולמי. ועד אז, נשאר רק להמתין להופעה הבאה שלהם על במות ת"א. נקווה שהפעם זה לא ייקח שנה.