Megadeth חזרה לישראל – בסוף, דייב רקד

בצעירותי קראתי מאמר של רון מיברג (כתב מזוקן שמשוכנע ששנות השישים לא הסתיימו) על גיבורי הגיטרה הגדולים של דורו. הופתעתי לשמוע על המושג הזה "גיבור גיטרה", ועוד יותר הופתעתי לגלות שרבים מאותם גיבורים של דור שנות השישים (ואף השבעים) ימשיכו להיות הגיבורים של השנים הבאות, כמו גם שלי. אתם יודעים, שמות כמו הנדריקס, קלפטון, פייג', בלקמור, הריסון וכן הלאה.

גיבור גיטרה, כשמו כן הוא – וירטואוז אבל נוזל נשמה. ממציא אבל משמר מסורות קודמות. מסתורי עם מראה משלו, אבל נותן לכל אחד להתחבר לפן הייחודי שלו. בקיצור – גיבור שמנגן על גיטרה. אחד כזה שאתה תולה פוסטרים שלו בחדר, ומפנטז לעמוד לידו על במה אחת, ולהרים ידיך אל על בזמן שהקהל זועק את שמכם.

לי היו כמה כאלה, לפני שגיליתי את דור הנפילים שכולם גדלו עליהם. הגיבור הראשון שלי היה סלאש, אבל זו לא חכמה, כי סלאש היה גיבור גיטרה גם של סיגי מ ז' 2. מתישהו בגיל 15, שמעתי על איזו להקת מטאל שביקרה בארץ, בשם מגאדת'. אז התחלתי לחפש משהו של אותם מטאליסטים ארוכי שיער עם שם משעשע, וכך מצאתי את גיבור הגיטרה האמיתי שלי – דייב מסטיין.

"איך הוא יכול לומר שדייב הוא הגיבור ולא מרטי??" אתם מזדעקים, ואולי בצדק. שהרי, זה ידוע שמרטי פרידמן הוא אחד מהגיטריסטים הגדולים בעולם, ודייב הוא אמנם גיטריסט נפלא, אבל עדיין לא ברמה של החבר היהודי שלנו. התשובה פשוטה – דייב אוגר בתוכו את כל מה שצריך בשביל להיות מושא הערצה של נערים מתבגרים ששונאים את העולם, ולא רק כאלה – הוא שונא את כולם, הוא ממורמר על רוב העולם (ממטאליקה ועד משפחת בוש), הוא תמיד נראה עצבני בתמונות, הוא כותב מילים מתריסות, יש לו קול של צפרדע מעוכה, אבל אף אחד לא נשמע כמוהו.

מרטי פרידמן אולי מנגן מדהים, אבל דייב מוסיף את האישיות שלו. אותה אישיות בעייתית שגרמה לו לעוף ממטאליקה, אותה אישיות בעייתית שמסכסכת אותו עם כל חבר הרכב אפשרי שאי פעם חשב על להישאר במגאדת' לאורך זמן. באיזשהו שלב, אפילו לדייב אלפסון, הבסיסט שליווה את מסטיין מתחילת הקריירה, נמאס והוא החליט לא לחזור למגאדת'.
האישיות של דייב הופכת אותו לדמות מסקרנת הרבה יותר מגיטריסטים אחרים, מוכשרים יותר, ובעלי טכניקה יותר מחשמלת. דייב פשוט גורם לך לרצות לדעת עוד עליו, ועל הלהקה. המילים שלו תמיד היו ברמה אחת מעל שאר הרכבי המטאל בשוק.

אבל הכי חשוב – הוא יודע לנגן כמו מטורף, והוא אחראי על אלבום המטאל הכי טוב בכל הזמנים. נכון, גם על זה אפשר להתווכח (ויש כאלה שעשו זאת באופן פיוטי למדי בפורומים של מטאליסט), אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות: תשאלו 100 מטאליסטים על חמשת אלבומי המטאל הטובים בכל הזמנים, ו90 מהם יציינו את rust in peace בתוך החמישייה הפותחת.

קצת סטטיסטיקה, ותקבלו את העובדה הבאה – דייב מסטיין כתב את אלבום המטאל הטוב ביותר בהיסטוריה.
ואם לא, אז לפחות מבחינתי, ועם זה באמת שאתם לא יכולים להתווכח. אם כך, חמוש בעובדה שלא ראיתי את מגאדת' בהופעה המיתולוגית שלהם ב 94, חמוש בעובדה שאם יש אלבומים שאני מכיר בע"פ, אלה האלבומים של מגאדת', חמוש באלבום החדש של מגאדת', וחמוש בעובדה שזו אולי הפעם האחרונה שמגאדת' יגיעו לארץ, התייצבתי בהאנגר 11 ביום שני מיוזע, לראות את גיבור הגיטרה הראשון שלי על הבמה.

במרוצת השנים שמעתי הופעות של דייב בדיסקים, ראיתי קצת בוידאו, ותמיד ידעתי שהוא נשמע כמו קרפדה מעוכה, במיוחד על הבמה. במרוצת השנים דייב הוציא עם הרכבים מתחלפים של מגאדת' כמה אלבומים בינוניים (ואחד גרוע במיוחד, בשם risk). אבל תמיד מגאדת' היו במקום ראשון אצלי. היו שנים שהם חלקו את הכבוד עם הרכב אחר (הבטחתי לא לציין את שמו, אבל יש להם את המתופף הכי טוב בעולם…), ובשנים האחרונות מגאדת' הפכו להיות פיסת נוסטלגיה. נכון, קניתי כל דיסק שלהם, אבל זה לא היה אותו הדבר.

עד ההופעה שלהם. כל כך הרבה שנים אני אוכל את עצמי שלא ראיתי את מגאדת' בהרכב החזק ביותר שלהם, אי שם ב 94. אבל לשעה וחצי, פשוט לא היה אכפת. כי בסופו של יום, מגאדת' היא דייב. ודייב יודע להופיע.

במשך שעה וחצי, הוא שלהב את הקהל, בהופעת "מיטב הלהיטים". נכון, היו המון שירים שלא נכנסו להופעה (ואף לא שיר אחד מתוך the world needs a hero, אלבום בינוני אבל עם שניים שלושה להיטים) אבל למי אכפת, דייב הגיש לנו את המיטב של עשרים וחמש השנים האחרונות. החל מmechanix מהאלבום הראשון ועד Washington is next מהדיסק החדש.

באמצע היו לנו, בין השאר, את hangar 18, peace sells, skin of my teeth, reckoning day,
Wake up dead, in my darkest hour וכמובן, בתור הדרן צפוי למדי – symphony of destruction והאחד והיחיד, holy wars. דייב ניסה לא לדבר עם הקהל יותר מדי, והתחנף כמו שצריך להתחנף לישראלים שמאמינים שכל העולם שונא אותם. אין מה לעשות, אם יש מדינה בה מסטיין יכול להרגיש בבית, זו ישראל…

הסאונד התחיל מחורבן, אבל השתפר אחרי 4 שירים. ההרכב הנוכחי (למנזה והאחים דרובר) עמדו יפה במשימת הליווי ואפילו דפקו שואו לא רע בכלל (בעיקר למנזה הבסיסט, שהחליט לנגן את אחד השירים ללא מפרט, משהו שלא הרבה בסיסטים במטאל רוצים, ויכולים, לעשות). הקהל היה מעולה, וכל הזמן קרא לדייב להמשיך. הצלמים לא הבדילו בין ארבעת ארוכי השיער, והרבה פעמים חיפשו את מי שמנגן את הסולו, לפעמים ללא הצלחה. המקום היה מפוצץ, כמעט עד אפס מקום. ריחות גוף פשוט באוויר, הבירות נמהלו בזיעה, ומגאדת' המשיכו להפגיז, להיט אחרי להיט, כמעט ללא הפסקות.

את ההופעה סיים מר מסטיין בברכה הקבועה שלו you've been great, we've been megadeth, וירד מהבמה לקול תשואות הקהל, שבא בציפייה לראות את אחת מלהקות המטאל הגדולות של כל הזמנים, וקביל בדיוק את מה ששילם עבורו.

הדעה הרווחת אחרי ההופעה הייתה "מטאליWHO?", ונראה כי הקרב הנצחי בין מגאדת' למטאליקה הוכרע, לפחות בארץ הקודש. בסוף הערב ישבתי ברכב, מארגן מחדש את האנרגיה בשביל לנסוע הביתה, וסימנתי לעצמי "וי" וירטואלי על רשימת הדברים שעלי לעשות לפני גיל שלושים, ולא יכולתי שלא לחייך כשנזכרתי בכתבת החביבה של גל"צ, ששאלה בצהרי אותו יום את דייב האם הוא הולך לרקוד בהופעה, והוא ענה לה בחיוך "את יודעת בכלל מי אנחנו?", אבל כנראה הוא לא רצה לאכזב אותה, כי במהלך tout le monde, יכולתי להישבע שראיתי אותו מחייך בנבזיות על הבמה, ומזיז את האגן בתנועות מתואמות, לקול שירת הקהל, שהחליט להתעלם מהפזמון בצרפתית, ולהראות לדייב כמה אנחנו אוהבים אותו.

אני לא מאמין שראיתי את הג'ינג'י העצבני ביותר ביקום רוקד.