Metal Murder Night ערב מטאל באוזן-בר

צילום: שיר גבע, שחר ארצי

פעם ראשונה באוזן-בר. מקום נחמד. בול באמצע תל-אביב, סמוך לכל מה שקשור למוסיקה, תרבות, אוכל וקניות, על קצה קצהו של דיזנגוף סנטר ובסמוך לסניף נטוש של 'ספגטים'. עולים למעלה מעל לפאב צנוע אל עבר מועדון מרשים. חציו פאב אפל באווירה של רוקנרול, חציו השני רחבה אל מול במה צנועה ומוכנה להופעה.

הובטח לי ערב מקומי מוצלח – אני יודע ש-Dark Serpent לא אכזבו אותי עד כה, ואני מקווה לשמוע מהם שירים חדשים היום. אני יודע שיובל קרמר, גיטריסט מוכשר מאין כמותו, חבר אליהם כגיטריסט מוביל וגם את זה אני מעוניין לראות. אני יודע שההופעות של Madalarm, היחידים בכרמיאל שממשיכים לנפנף את משואת המטאל, תמיד זכורים כהופעה מוצלחת אם כי ביזארית כמעה (הפעם, ללא הביזאר), ואני יודע ש'קדחת', הרכב הרוקנרול והמטאל שהחליף אלף קאברים ומאה פרצופים – הפעם מציג הרכב חדש נוסף, והובטח לי שהוא מתעלה על כל הקודמים לו. כמו כן, את Sinnery מעולם לא הכרתי, אולי קצת ברפרוף מהיר באינטרנט, אז זוהי הזדמנות טובה להתרשם מהם. Canine – להקת המטאל ממודיעין שהייתה אמורה להופיע היום, ביטלה לפני שבוע (קדחת נכנסו לאירוע על תקן שחקן-מחליף) ולמרות שגם 3 להקות היו מספיקות – 4 להקות זה לרוב גבול הסבלנות העליון שלי, ועל כן אני לא מוחה ולא בוכה על הדבר. אבל האמת – בעוד שהאירוע עצמו החל להתנהל כרגיל (חבל שפתיחת השערים הייתה כה מאוחרת, ב-22:00, מה שבהכרח היה גורם לכל הלהקות לקצר את הסט – אם כי סטים קצרים של להקות שאת שיריהם אינני מכיר, גם אינו בהכרח דבר רע) – במהלך האירוע החלה לצוף התנהגות שהיא לא מפתיעה אותי בקיומה כמו שהיא מפתיעה אותי שהיא נפלטה לעבר הבמה. מי שיודע מה הלך שם, יודע על מה אני מדבר. על היתר האחרים מוטלת מלאכת הקריאה.
Sinnery

ז'אנר : Thrash Metal
להקות דומות : Whiplash, Accu§er, Fueled By Fire

Sinnery הם שם שנחשפתי אליו פה ושם ברחבי הרשת, אבל לא זכיתי להטות לו אוזן. מדובר בלהקה צעירה של תיכוניסטים שעושים Thrash Metal כיפי ונותן בראש. להבדיל מ-Holy Prison (שלמעשה קטנים מהם בשנה אם אני לא טועה) שנכנסים לכל דקות של הז'אנר, או להבדיל מ-Shredhead שלוקחים את הז'אנר למחוזות אחרים – Sinnery נשענת בכיף על כל המוסכמות ונהנית מהן. יש להם נגנים טובים, מתופף רוצח, שירה נבחנית כיאה לתחום שמתחלפת בטיפ-טיפה מלודיה כשצריך עם קול שזה אתה התבשל לו מספיק כדי להישמע כמו להקה אוטנטית מהגל השלישי של ה-Thrash. תחשוב על Xentrix בתחילת הדרך או על Accu§er – ויש לכם פחות או יותר מושג על מה אני מדבר, מן שילוב בין Metallica של Kill ’em All לבין Kreator של Terrible Certainty.

הלהקה פצחה עם השיר Built To Kill שפחות או יותר בלי לקחת רחמים ישר הפציץ קדימה. Thrash מהיר, אגרסיבי, בועט, נושך ושורט כשהוא נגרר במאבק עיקש אל הבמה. הסאונד אמנם לא החמיא להופעה של הלהקה – מלבד עידן קרינגל גיטריסט הלהקה המוביל שדווקא יצא החוצה בצורה מוצלחת, שאר הכלים נבלעו זה בתוך זה. עדיין – מכיוון ש-Thrash כבר הורגל באוזננו לסאונד של פעם, או לפחות לסאונד לא הכי מוצלח (ולעתים בכוונה). סולן / גיטריסט הלהקה אלון קרניאלי הצליח להשתלט על הקהל שבמקום לא בקושי רב, וצלח בהצלחה את המלאכה הלא פשוטה של לשאוג ולנהום כסולן מטאל מהשורה, לשבור מדי פעם לשירה מלודית ניחרת המחמיאה מאד לסגנון, ועדיין לנגן מאד מהר.

יצוינו לטובה גם רון ברזילאי שגיבה את קרניאלי עם שירת רקע (מה שנקרא ב-Thrash "שירת אחלה-גבר") בזמן שהרביץ על הבס, ואת ארי רות – שהרביץ ממש מהר בלי שום פחד לתופים.
השיר שבלט בסט הוא The Black Widow – על תקן היצירה היותר מלודית שנעה בין גיטרה מלנכולית לבין ריפים מכסחים, וגם Showing Teeth שהתבסס לו בתור ההמנון המקומי של הלהקה (ושם הדמו שיצא לאחרונה מצידם). למרות שהם לא משופשפים, ומדי פעם שומעים חריקה בנגינה, בגדול, ולמרות שהחומר לא הכי זורח בסצינת ה-Thrash המתהווה מחדש של ארץ ישראל, Sinnery מצליחים להרים את ראשם מעל המים בזכות מנגינה אגרסיבית, מוטיבציה חזקה, עמידה בכללי הז'אנר למופת, והדבקת הדוושה אל רצפת הרכב בכל מה שנוגע לאיך לעשות Thrash Metal כמו שצריך. מגניב לגמרי.

רשימת השירים:
1.Built to Kill
2.Mad Dog
3.The Black Widow
4.Showing Teeth
5.Holy Grounds

Madalarm

ז'אנר : Groove Metal
להקות דומות : Thy Will Be Done, Ankla, Damageplan

Madalarm כבר מתחילים לבסס את עצמם בתור להקה שכיף לצפות בה. זה בדיוק השלב ההכרחי לפני שמגיעים למקום שבו אין להם ברירה אלא להתחיל להשקיע ולהקליט יצירה שלמה וארוכה. הבעיה העיקרית של Madalarm היא חוסר הסובלנות הכולל לז'אנר שהם נתמכים בו, ה-Groove Metal (שלדעת רוב הקהל הישראלי הגיע למיצוי עם ה-EP הבכורה של Ferium ב-2009). Madalarm בתחילת דרכם ניסו בכוח להביא מחדש לשולחן. זה נגרר מערבוביה לא ברורה של ז'אנרים, מה-Grunge וחלה ב-Thrash – אבל כל האלמנטים הללו שפשוט הצביעו על חוסר כיוון הלכו ודעכו – ומה שנשאר זה פורמט נגנים שהתבשל עם עצמו והחליט מה הוא רוצה.

אז ברגע שהתגברנו על כך שהמוסיקה מכתיבה את חוקי הז'אנר ולא ההפך, אפשר לפנות ולהביט בהופעה של Madalarm בלי להיות "משוחדים" לאף אחד מהכיוונים. מקס, המכונה מקס Soulfly (נא לא לבלבל עם האדון Cavalera) הוא סולן כריזמטי וסוחף, שמצליח לערבב את השירה הקיצונית שלו עם המוסיקה של הלהקה, שיותר נשענת על דרייב ודינמיקה של מטאל אלטרנטיבי יותר. העובדה ששי איזקוב, בסיסט הלהקה המוכשר, מצליח להחזיק נגינת בס (פרטלס!) מורכבת ולהישמע איתה טובה, במקביל להשתוללותו הבלתי פוסקת על הבמה, היא עוד מעלה מצוינת של הלהקה, ושני המרכיבים הללו מקרבים את Madalarm למקומות כמו Mudvayne, כריזמטיים, גרוביים, מקפיצים ועדיין ברמת נגינה בקלאסה הגבוהה יותר. שחר הוברמן נשמע הרבה יותר טוב שהוא מחובר לקליק ויושב על הקצב בול בתור המתופף (הגזעי!) של הלהקה, וויטאלי וורונוב (שמבחינת הסאונד קצת נבלע מאחור – וזה קצת חבל בתור הלהקה היחידה עם גיטריסט אחד בערב) העניק לנו ריפים שהם גם נאמנים לז'אנר וגם קורצים למקומות אחרים מבלי לברוח יותר מדי.

אני לא יודע אם זה בא לרעתם או לטובתם – אבל העובדה שהסט של Madalarm קוצר לשלושה שירים בלבד, נתן המון טעם של עוד מצד הלהקה והקהל גם יחד. עוד כמה הופעות כאלה, ו-Madalarm יצאו מהמסגרת של "להקת המטאל היחידה של כרמיאל" ותהפוך ללהקה שכיף רצוי וראוי לצפות בה.

רשימת השירים:
1. Subjection
2. Hysteria
3. Meanings

קדחת

ז'אנר : Hard Rock / Heavy Metal
להקות דומות : אלמנה שחורה, סטלה מאריס, Spinal Tap

אני לא יכול להתכחש למגמת השיפור של להקת 'קדחת' שפוקדת אותה, ונראה שזו הופעתו הראשונה של ההרכב שהוא נשמע באמת כמו להקה אמיתית, ולא כמו חבורת חברים שבמקרה החליטו לנגן כמה שירים. ההתקדמות ש'קדחת' עשתה במהלך חצי השנה האחרונה שוות ערך להתקדמות שלה במרוצת כל שאר תקופת הקיום שלה (אוטוטו 5 שנים) – ואפשר לזקוף זאת במיוחד להרכב החדש, שנאסף בזכותו של הבסיסט יורי סירוצוב (לשעבר Pallanex) שהחליט ללוות את יונתן גרוסברג מייסד הלהקה וחבר הלהקה המקורי האחרון בה, הביא עימו חברים חדשים כמו חגי לוי וכפיר צודיקוב (גיטרות) שהפיחו רוח חיים חדשה בהרכב, ובכלליות נדמה שהאוניה המטלטלת הזו הגיעה למים שלווים יותר במסעה הלאה.

אבל – וזה אבל גדול, ממש לא הכול מושלם. יונתן גרוסברג, סולן להקת 'קדחת', אינו פרונטמן טוב. הנה, יצא המרצע מהשק. הוא אינו בעל כריזמה בימתית, הוא לא זמר מקצועי, והוא מתקשה לאמוד את גבול היכולת הביצועית שלו, כזמר, כפורנטמן וככותב.

יש לזכור ש'קדחת' הייתה עד לא מזמן להקה שעיקר מטרתה הייתה "לנשוב רוח במפרשים המסורבלים של הרוק הכבד בישראל" – אך עד להופעה הזו – שהציגה חומר חדש, היה מאד קשה להבין איך היא מסוגלת להגשים זאת. להקה שחרטה על דיגלה בעבר "אנחנו מתעקשים לשיר בעברית" – אך רוב הופעותיה במרוצת השנים היו בעיקר קאברים לענקי הז'אנר, ולא בדיוק ל'סטלה מאריס', החמיצה קצת את הרעיון. הבעיה הנוספת היא תחלופת ההרכב הבלתי פוסקת, שקצת מסבירה מדוע 'קדחת' נכלאה לביצוע קאברים ללא הפסק. למעשה, זו הופעתה הראשונה של 'קדחת' שאני זוכה לראות בלי אף גרסת כיסוי, אלא רק שירים מקוריים. גם זו, למען האמת, אמירה קצת גמישה – כי אף אחד מהעומדים על הבמה לא כתב את המוסיקה של שירים כמו "רוקנרול שנת 2010" או "מוכן ומזומן". גרוסברג כתב את המילים, אבל את הלחן כתבו חברי הלהקה שכבר עזבו את ההרכב ממזמן, ושירים אלו עדיין הבו מחצית מהסט-ליסט של ההרכב.

אז רצוי לציין לטובה שכעת עם גיטריסטים טובים יותר, עם הרכב שמעוניין לנגן ולהלחין חומר ולא סתם "לתפוס טרמפ" ומוטיבציה כללית להמשיך ולקדם את הלהקה, ולא לראות את 'קדחת' בצורה המקובעת שבה היא התעקשה להגיע עד הלום – כלומר עם 2-3 שירים מקוריים ועשרה קאברים בשליפה, כן יש פה מגמה של שיפור. מצד שני, ממש לא הכול דבש.

על הנייר, השירים של 'קדחת' הם המנוני רוק כבד קלאסי בסגנון של שנות ה-70 וה-80 רק בעברית, מן Judas Priest בתחילת הדרך עם טאץ' של צברים. אבל למעשה, יש פער גדול בין רמת הלחן, הביצוע והתכלס של אלי מטאל כמו Priest לבין 'קדחת' – וכאשר מה שצובע את ההופעה זו בעיקר היומרה של גרוסברג לעמוד ולדרוש מהקהל להיות מוכן ומזומן לקראת השיר "מוכן ומזומן", או לקרוא שאיש לא ימנע מהלהקה לנגן את השיר החדש "על החיים ועל המוות", זה פשוט לא עובד. בקצרה, השיר "רוקנרול שנת 2010" איננו שיר טוב, והשירה של יונתן איננה מוסיפה. "מוכן ומזומן" הוא שיר בעייתי, עם פזמון קליט וטוב, וסולו נחמד, אבל פה נגמרות המחמאות. דווקא השירים החדשים מושכים לכיוונים יותר טובים, ויש משהו ב"על החיים ועל המוות" שיכול להפוך להמנון אמיתי – אך עדיין יש עוד הרבה עבודה. לא הכול נשמע מדויק ומקצועי, לא בקצב ולא בשירה.

ואם במקצועיות עסקינן, יש לומר מילה או שתיים על משפט שנפלט לגרוסברג בסוף הופעתו אל מול המיקרופון. לאחר שקוצרה הופעתה של 'קדחת' (וגם של Madalarm ו-Sinnery יש להניח) בגלל דוחק בלוח הזמנים, פלט יונתן גרוסברג משפט מתריס כנגד הלהקה הראשית של הערב, Dark Serpent, בהערה שלא משתמעת לשני פנים ונשמעה כמו הטחה פומבית כנגד אמינותם וניהולם, ושהדבר יחזור לנשוך אותם בחזרה. בטעם הרע הזה בחרה לסיים 'קדחת' את הופעתה הקצרה והמביכה.

רשימת השירים:
1. רוקנרול שנת 2010
2. סיוטך הוא חלומי
3. מוכן ומזומן
4. על החיים ועל המוות

Dark Serpent

ז'אנר : Thrash Metal
להקות דומות : Defiance, Sadus, Vio-Lence

באותו המטבע ש'קדחת' בחרה לסיים את ההופעה, עלה אורי 'כאוס' שלו אל המיקרופון בזמן ההתארגנות עם הכלים והחזיר אש כשערתה – בה הוא מציין במשפט חד כסכין ומכאיב כקורנס שסולנה של קדחת הוא סולן גרוע, אבל הוא עוד יותר גרוע בהתנהגות מקצועית ועמידה בתנאים. כל החלפת האש הזו הייתה מיותרת מתחילתה, אך אני תוהה מה חשב לו גרוסברג סולנה של קדחת כאשר העביר ל-Dark Serpent את המיקרופון ממידית אחרי שטרח להתנגח בהם. במקומו של אורי, הייתי משאיר לדברים לגווע. לא צריך להוסיף עוד שמן למדורה. עוד לפני תחילת ההופעה, חוזר גרוסברג אל המועדון בשצף של קללות, איומים וגידופים שנשמעים לכל עבר – ומורחק מהמקום על ידי אחד מחבריו, בעוד ששאר חברי Dark Serpent נותרים מובכים ומחויכים על הבמה, כשהם מסתכלים על יונתן רק הולך ומחזק את מה שהם אמרו לפני כמה דקות.

הנחשים האפלים מתחילים את הופעתם עם טיל הסטינגר המוסיקלי שהוא שיר הנושא Dark Serpent עצמו – פרי הביכורים של יובל קרמר, גיטריסט הלהקה החדש (שגם חבר בלהקות Reign Of The Architect, Amaseffer ו-Omb… ואני חושב שזהו… לא בטוח), והסנונית הראשונה מאלבומם הבא של הלהקה. למי שלא יצא לחוות את Dark Serpent הלהקה – מדובר בלהקת Thrash Metal דלוקס, עם כל המניירות הנכונות. נגינה מצוחצחת, ריפים בטעם של פעם, דינמיקה מוסיקלית ששונאת להתיימר וטקסטים שמתיימרים לשנוא. קרמר, שמחליף את גיטריסט הלהקה הנצחי ב-16 השנים האחרונות, ג'יארדלו קראבצ'יו, הוא נוכחית בימתית מפלצתית לעומת הנגינה הצנועה, כמעט אינטימית, של קודמו. הוא מרביץ כל סולו וכל ריף במלוא כוח, במהירות מסחררת, ובשצף בלתי פוסק.

השירים באים והולכים, ומי שהתוודה אל אלבומם של Dark Serpent כבר מכיר את הארסנל הקבוע. להיטים גוררי פוגו כמו Shot By Friendly Fire או M.K.C. עושים את עבודתם נאמנה. השירים היותר אינטילגנטיים בארסנל, כדוגמת Enlighten By Fire נותנים מקום ענק ללהקה להתבטא בתוך כל ה-Thrash הזה כמוסיקאים חכמים יותר, ולמרות הארשת הקבועה של "זה רק Thrash Metal" עדיין יש קורטוב של אינטליגנציה במחצית מהריפים.

דווקא שירם החדש של הלהקה שפוצח את ההופעה הוא הפרימיטיבי והברברי יותר, ולכן מושלם לפתיחת הופעה. מתח מטאלי של דקה וחצי, כולל סולו ו-3 בתים. אצל Dark Serpent המהירות היא כמעט הכול. כשהמהירות יורדת בין שיר לשיר, ואורי 'כאוס' שלו מפנה את המנורה שמטגנת לו את הפרצוף הרחק ממנו, הם נזכרים גם להוציא את הציניות הארסית הקבועה שלהם.

אי אפשר להקנות לאורי גלימה של סולן מטאל דגול. הוא מאד כריזמטי ושנון, הוא צורח ביחד עם צחי 'mad-dog' ברקוביץ על המיקרופונים כמו משוגע, מלווים בקולות נוספים של "אחלה גבר" על ידי יובל 'בולבול' תמיר על התופים. אבל גם בהעדר שירה מלודית מובהקת, אורי יודע בדיוק איפה הגבולות שלו, איפה הוא מסוגל להחמיא למוסיקה ואיפה הוא יעלם מאחוריה, וכאן החן העיקרי של כל סולן מטאל, לדעת מתי לסתום את הפה. למר שלו זה קל לסתום, הוא גם צריך לנגן תוך כדי, ולנגן ממש מהר, אבל זה עדיין חסד שהרבה סולנים צריכים ללמוד ממנו. לעתים מוסיקת מטאל צריכה להתנהל בלי שירה לאורכו של כל השיר, על מנת להשאיר מקום לספוג את מה שמתנגן שם. זה בעיקר מתבטא עם הקאבר הקבוע של Exodus, שתמיד כיף לשמוע, והפעם גם לראות, משום שליובל קרמר יש מספיק עמידת במה כדי לאכול את האוזן-בר ולהשאיר מקום גם לסאבליים.

גם הרכבם של Dark Serpent התחלף במרוצת מיליון השנים שעברו לו – אבל כעת, שההרכב התייצב סוף כל סוף, והוא חדור מוטיבציה, ושירים חדשים מתחילים לטפטף לסט-ליסט אחרי היעדרות של כשנתיים-שלוש, הגיע הזמן באמת שהנחשים ירימו את הכפפה, ישבו לכתוב כמה שירים – ויוציאו אלבום שני. עד אז, בדומה להמשך התעללותם בגרוסברג המסכן, הם קצת משחקים בקקי.

רשימת השירים:
1. Dark Serpent
2. Shot By Friendly Fire
3. Siatha Deshmaya
4. Locked In The Watchtower
5. M.K.C.
6. Fully Charged With Hate
7. Enlighten By Fire
8. Defiance
9. Lesson In Violence (Exodus Cover)