Metalcamp 2010 – סיקור פסטיבל

כמדי שנה, בסוף השבוע שלאחר Hellfest נערכים עוד מספר פסטיבלים גדולים במיוחד, ביניהם Graspop הבלגי, שהציג ליינאפ כמעט זהה לאירוע הצרפתי (אבל עלה הרבה יותר), ו-Gods Of Metal האיטלקי, שאני מקווה שכולם זכרו מה שרשמתי עליו בשנה שעברה, והבינו שכדאי מאד להתרחק ממנו – למרות שרשימת הלהקות של השנה גם הייתה לא רעה בכלל (כולל להקה משלנו). לשם שינוי החלטתי הפעם לא לפקוד אף פסטיבל גדול, ובמקום זאת בחרתי לבקר בלונדון ואף זכיתי לראות את Orphaned Land, בהופעת הדליין שהוציאה את המיץ לאנגלים האדישים. לאחר מכן, חזרתי לסלובניה, לאירוע שאני יודע שלא יאכזב אותי.

זו כבר השנה הרביעית שלי בפסטיבל הסלובני, ואם תשאלו אותי, אני אמשיך להגיע לשם כל עוד אני יכול (והשנה זה אפילו היה קשה במיוחד כי חברת רכבות גרמנית מסוימת הפעילה עלי קשיים… *שיעול* נאצים *שיעול*). בכל אופן, Metalcamp נערך כבר 7 שנים בעיר Tolmin אשר במערב סלובניה, לא הרחק מהגבול עם איטליה ואוסטריה (תלוי מהיכן אתם מגיעים). למי שלא שמע על הפסטיבל הזה, מדובר באירוע בן 5 ימים הנערך באזור השוכן בין 2 נהרות קרירים ועמק ירקרק, ממש ליד עיירת נופש עם שלל הצעות למטיילים או סתם למי שמעוניין לזלול במגוון מסעדות שונות וזולות. השנה מגוון האירועים סביב הפסטיבל גדל, כך שזכינו לקומץ הופעות ביום לפני הפתיחה הרשמית ובנוסף, יום לאחר הסיום, יכולנו לבחור להיכנס לפסטיבל "בונוס" שהתקיים באותו אזור. בקיצור, בין ה-5 ל-10 ביולי (או ה-11), לא היה רגע מנוחה אחד.

מבחינה ארגונית היו מספר שינויים קלים, שהורגשו יותר עבור מי מאיתנו שביקר שם בעבר (כמו החלפת האבטחה האוסטרית המסודרת, בחברה מקומית שלא תמיד ידעה מה לעזאזל היא עושה). הדבר לא השפיע במיוחד על אזור הקמפינג, שהמשיך להשתרע בין משטחי דשא, לבין יערות מוצללים וסיפק מקום לכל הבאים. מספר דוכני המזון ירד, כמדומני, אבל כמו שאני נוהג להזכיר, תמיד מומלץ להצטייד בסופרמרקט, ובמקרה הזה, אפילו לאכול בעיר עצמה במחירים נוחים (כי תחת חום כבר קצת בעייתי לשמור על קרירות המזון). גם המרצ'נדייז לא הציג משהו חדש, כשמרבית הדוכנים משנים קודמות כיכבו פה, ומספר הבמות אף הוא נשאר זהה (2). אה, מה שכן השתנה לטובה היה מזג האוויר, כשבניגוד לסופות הגשמים שעפו עלינו בקיץ שעבר, קיבלנו בעיקר שמש, חום וזיעה – מה שהחזיר את הבחורות בביקיני, ואת כל מה שלמדנו לאהוב ולהזיל עליו ריר.

אני חייב להיות כנה, הליינאפ של Metalcamp השנה לא היה כזה "מלהיב" – נכון שהיו פה כמה שמות שהייתי מוכרח לראות לא משנה מה, אבל היו פה גם הרבה להקות Filler כאלה (כמו Vulvatrone ו-Gonoba?!), או להקות שראינו פה כבר כמה שנים ברציפות (Korpiklaani ו-Eluveitie), ולא היה מזיק עוד שמות שלא ביקרו פה מעולם. אבל, וזה האבל הגדול שעומד מאחורי הפסטיבל, ב-98% מהמקרים, גם אם מדובר בלהקה שראית מיליון פעם, ההופעה בפסטיבל הזה תהיה הכי טובה שלה. חום, מחסור קהל, עייפות, או סתם שיכרון – אין מצב בו להקה לא נתנה במלוא הכוח, ולא נשמעה מעולה (למרות שהיו כמה נפילות בודדות). על 2 במות בלבד אין יותר מדי מקום לטעויות, אך פעם נוספת מארגני הפסטיבל הוכיחו עצמם, ועמדו בלוח הזמנים על הבמה המרכזית (שכללה את רוב ההרכבים המעניינים), ועל הבמה הקטנה יותר באזור השני (שכללה בעיקר להקות מתחילות) – כולל שילובי צפייה במשחקי המונדיאל. אבל לא באנו לפה בשביל הכדורגל, הגיע הזמן להופעות!

– כמו שציינתי, ערב לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל התקיימו 2 הופעות על הבמה הקטנה, מאת צמד הלהקות המקומיות Negligence ו-Noctiferia, אך עקב הבעיות הארגוניות שנוגעות לעיתונאים בין השאר, לא הגעתי בזמן לצפות בהן. למחרת, אחרי שהסתגלתי לשינויי האבטחה ולכל השטויות שמסביב, יכולתי לבדוק קצת את Crowbar, שנשמעו ונראו מבטיחים הרבה יותר מב-Hellfest. לא יצא לי להאזין בעבר לחבורת הסלאג' הוותיקה הזו, אך Kirk Windstein (איש Down בין השאר) וחבריו, הרשימו בסט איכותי ושובר, ומשכו כמות קהל מכובדת יחסית לחום ולשעת הצהריים המוקדמת. Nevermore לא איחרו לבוא (פעם רביעית כבר במהלך חודש וחצי?), עשו את אותם שירים עם דגש על האלבום The Obsidian Conspiracy, ואת אותן טעויות ובלבולים מצד Warrel Dane (כנראה שזה בכוונה), שכבר ידעתי היכן ומתי הן יגיעו…

אחרי שנתיים של היעדרות, גרגורי החזירים והחתולים של Six Feet Under שוב הרעידו את אדמת הפסטיבל, ושוב, לא היה לי רצון לנסות ולהישאר לאורך כל ההופעה שלהם, למרות שהיה קטלני למדי (אפילו הקאבר ל-"TNT" של AC/DC שאני שומע כבר בפעם המאה בלייב). אחריהם, בקול תרועה, או בעצם, לקול מגרסת גופות מדממת, חברי Cannibal Corpse תפסו את מקומם המתאים (ולמי שלא יודע סולן SFU היה הסולן הראשון של CC), והרביצו סט-ליסט מרוצץ גולגולות, שהצטערתי שלא אזכה לראות בהרחבה כיומיים לאחר מכן בישראל. מהריפים המנסרים של "Scalding Hail" מתוך האלבום האחרון, דרך "The Wretched Spawn" המנוזל, ועד ל-"Make Them Suffer" המכסח, לא נחתי לרגע בגלל החבורה האמריקאית, עליה פיקד כמו אורק מרושע, אדון Corpsegrinder, שהיה עצבני מתמיד. הקהל השתגע לצלילי "Hammer Smashed Face" ואני רק ניסיתי להחזיק את הצוואר שלי במקום…

Soulfly – אם הרצח הקודם לא הספיק לי, הברזילאים היו הבאים בתור, ובתור מישהו שסוגד לשר המלחמה Max Cavalera כאילו היה האל ת'ור, לא יכולתי להישאר מאחור (אני משורר). נבואות הזעם של "Blood, Fire, War, Hate" פתחו את ההופעה בקולי קולות, כשהחבורה של Max פרצה לבמה. משם חלפנו על שירים כמו "Prophecy" ו-"Back To The Primitive" לפני שהגענו לשיר מתוך האלבום האחרון, Omen, שנקרא "Kingdom". נראה כי הסולן קצת גדל מאז הפעם האחרונה שהתראינו, כשגם החתולים שלראשו, וגם הכרס שלבטנו, נראו מטופחים למדי. Marc Rizzo עשה פחות קרטה מבעבר, אבל המשיך לנסר ולשלוח ריפים אדירים, עם שירים כמו "Babylon", "Bloodbath & Beyond" וכן "L.O.T.M.". כמובן שגם הקאברים ל-Sepultura היו פה, ביניהם "Refuse / Resist" ו-"Territory" שגררו מעגלי פוגו מוטרפים. אני מודה שאיפשהו במרכז ההופעה רצף השירים לא ישב עלי טוב, אבל לפחות קיבלתי לא מעט להיטים מ-Dark Ages הגאוני (הידד ל-"Frontlines") וכמה מהקטעים האהובים עלי מ-Conquer האימתני (האח ל-"Unleash"). כעבור הסיום המתבקש עם Jumpthefuckup ו-Eye 4 An Eye אפשר לומר שזכינו למנה הגונה וארוכה במיוחד מ-Max וחבריו המופלאים (ואף שבועיים לפני ש-Bobby Burns, בסיסט הלהקה הוותיק, התפטר) ועל כן, מה טוב. נתראה שוב ב-Wacken, לעוד מנה של רמיסת רגליים.

– היום לא נגמר פה, שכן מיד לאחר מסכת ההרג שעברנו, השתיינים מ-Korpiklaani הגיעו לעשות שמח. בתור פסטיבל שלא פעם התעסק עם הלהקה הזו, איך הם לא למדו שאת ההופעות של Korpiklaani צריך לערוך בצהרי היום, כשחבורה הפינית רק מעט שיכורה, ולא בלילה, כשהיא כבר בירה או שתיים לפני אובדן חושים. לא נשארתי לחזות במה שהתרחש על הבמה המרכזית, ובמקום זאת, הלכתי לבמה השנייה לבדוק הרכב מסקרן בשם Metsatöll שמגיע מאסטוניה, לא פחות. ההרכב מתמחה בעיקר בפולק מטאל, ומאחוריו כ-4 אלבומים, אך רק לאחרונה הוא פרץ מעבר לתחומי "האנדרגראונד", או בשפת הפולק, מהמחילות. בתור הרכב שמבצע ושר בעיקר באסטונית, רשימת השירים לא הייתה מוכרת לי בעליל, אך זיהיתי כמה קטעים מתוך האלבום החדש Äio, כמו "Roju" האדיר. החבורה דווקא נתנה בראש, ונשמעה הרבה יותר מחוספסת מרוב להקות הפולק של ימינו – מה שנקרא, אולדסקול פולק מייטאל לפניים.

ימין: Nevermore – מחשמלים ברביעית | שמאל: Metalcamp – אזור הבמה ליד הגבעה
07/7/2010 – יום רביעי

– אפשר לומר שכבר התרגלתי לשגרה היומית של Metalcamp – קמים בבוקר (זה 11-12 בצהריים, למי שיכול להחזיק מעמד באוהל תחת חום), זזים באיטיות העירה, אוכלים, חוזרים באיטיות, הולכים לנהר ומבלים שם עד מתי שההופעות המעניינות מתחילות. היום היה יחסית רגוע, כשרק לקראת 5 בצהריים תכננתי לראות משהו. קרה והגעתי אפילו לפני המתוכנן בזמן ההופעה של Sadist, ולמען האמת, הדת' המלודי \ פרוגרסיבי שלהם לא היה כזה נורא. לעומתם, Trail Of Tears הנורבגים שדווקא כן רציתי לראות, היו נוראיים לגמרי, ושעממו אותי כאילו אין אתמול. למזלי Arkona היו הבאים בתור, כשבראשם המצביאה הסלאבית Masha "Scream" Arhipova, חמושה בפרוות וברצון לחסל גם את העם הסלובני (אחרי שעשתה זאת כחודש ומשהו לפני כן באוסטריה, בהופעה מעולה שראיתי). הפעם החבורה הרוסית הייתה מגובה בנגן צ'לו (שהיה חסר אז עקב בעיות ויזה), והם ביצעו את מיטב שירי המטאל הפאגאניים שלהם. הקהל היה רב, ואפילו הבחנתי במספר חברי להקות בולטות שיצאו לצפות בשיגעון על הבמה וב-Masha שלא הפסיקה לזוז כאחוזת דיבוק.

DevilDriver – לאחר שבשנה שעברה רק הכרתי את ההרכב האמריקאי המטורף הזה (מבחינה מוזיקאלית, לא מבחינת מוניטין של שנים), הייתי חמוש ומוכן להופעה הזו, שאולי הייתה הדבר שחיכיתי לו הכי הרבה בקיץ. להפתעת רבים, שהיו עסוקים בצפייה באחד ממשחקי המונדיאל (באמת שלא היה איכפת לי איזה), הלהקה נכנסה במשבצת הזמן של Overkill, ולכן היה קצת מבלבל לשמוע את צליליו של "End Of The Line" בתחילת ההופעה, ולא איזו זעקת ת'ראש מרוממת. כשכולם הבינו במי מדובר, החגיגה החלה עם שירים כמו "Pray For Villains" ו-"Before The Hangman's Noose", כשמעגלי הפוגו שיחקו תפקיד מרכזי. גרונו הניחר של Dez Fafara היה במיטבו, וחבריו, שחלקם איבדו שיערם לטובת מראה קצת מודרני, השתוללו על הבמה. לצערי הסאונד לא היה בשמיים, ורבים מהשירים נשמעו מעט לא במקום (אולי בגלל השינוי בין הלהקות), אבל קשה היה שלא לזהות להיטי-על כמו "The Mountain" ו-"I Could Care Less" מתוך אלבום הבכורה. לקראת סיום הגיע לא אחר מאשר "Meet The Wretched" שגרר אחריו את אחד מה-Circle Pits האגרסיביים שסלובניה חזתה, וכמו שעלתה, כך הלהקה ירדה – בסערה. לסיכום, היה לנו שואו מטורף (מצד הלהקה ומצד הקהל יחד), וכמה שירים שוברים במיוחד, אבל עבורי היו חסרים כמה קטעים (כמו "Devil's Son") שהיו יכולים להפוך את ההופעה למושלמת. עד הפעם הבאה, נהג שטן יקר!

– כשהחשיכה ירדה, Overkill עלתה, והחלה בהפצצת ת'ראש רבתי. אזור הבמה התמלא כמעט עד אפס מקום עקב חזרתם של צופי המונדיאל והגעתם של כמה ממעריצי DevilDriver שלא ידעו על השינוי ממקודם. הלהקה פתחה עם השיר "The Green And Black" מתוך אלבומה האחרון, ולא נחה לרגע, כש-Bobby Blitz הסולן סחב על עצמו את ההופעה כולה בעזרת קולו הצווחני, ומצב רוחו הקרבי. הלהקה ביצעה בין השאר את "Wrecking Crew" הקלאסי ו-"In Union We Stand", כשבין השאר היא שילבה להיטים מ-Ironbound, כולל שיר הנושא שהתקבל היטב. מיד אחרי הת'ראשרים מאמריקה, להקת הפולק הגרמנית Equilibrium נכנסה כסוגרת של היום, ומשכה כמות נכבדת של חובבי מוזיקת יערות. עם סולן חדש בשם Robse, והמתופף הישראלי תובל רפאלי (Viscera Trail), ציפיתי לראות איך הלהקה תתפקד. לצערי שום דבר לא השתנה בשואו של החברים הנותרים, כש-Robse, למרות שנשמע יותר אכזרי מהסולן הקודם Helge, גם לא הצליח לתרום לכלום. תובל עשה עבודה לא רעה, אבל הפולק חסר המעוף וחברי הלהקה המשועממים, הקשו על ההנאה באופן כללי, כמו בד"כ. אין מה לעשות, יש פולק טוב ויש פולק של Equilibrium, ובשבילי, זה אף פעם לא עובד.

ימין: Trail Of Tears – אין תרופה למכה | שמאל: Arkona – פולק, פרוות וקצת מכות
08/7/2010 – יום חמישי

– היום השלישי שלנו במערכה, ומסתמן כי הוא הולך להיות הכי קטלני, למעט הפוגה קלה בדמות סולנית אדומת שיער ויפת מראה. כשהגעתי לאזור הבמה המרכזית קולות הת'ראש הכסחני של Suicidal Angels כבר כמעט נמוגו. מכיוון שאראה אותם עוד מספר פעמים הקיץ, לא דאגתי לקחת פרטים, וישר זרמתי להופעה הבאה של Decapitated הפולנים. אחרי שהצצתי בהם באוסטריה כחודש ומשהו לפני כן, הפעם נתתי להם את מלוא תשומת הלב, והם הרשימו אותי במיוחד, בעיקר בתחום התיפוף, עליו היה אחראי Kerim Lechner, אשר החליף את Vitek שנהרג לפני כ-3 שנים. החל מ-"A Poem About An Old Prison Man" ועד ל-"Spheres Of Madness" לא היה רגע אחד של שלווה ממכונת הדת' הטכני הזו, ונראה כי זה לא ישתנה גם בעתיד. מפולין עברנו היישר להולנד, וללהקת Epica, שנתנה עוד הופעה מדויקת ומהנה, כהרגלה. Simon Simons הסולנית נראתה חרמנית מתמיד, לא הפסיקה לגעת בחברי להקתה, ובכלל נהנתה מהחום (של מזג האוויר, כמדומני), כשביצעה שירים כמו "Sancta Terra", או "Cry For The Moon" ובעיקר קטעים מהאלבום החדש Design Your Universe. אי אפשר להתאכזב כשמדובר במטאל הסימפוני של Epica וגם הפעם המצב לא היה שונה.

מלהקה שלא יכולה לטעות, ללהקה שהיא טעות אחת גדולה – The Exploited. אני מניח שיש אנשים שמסוגלים להקשיב לחבורת הפאנק הסקוטית הזו, אבל הקשר בינה לבין מוזיקה טובה הוא מקרי בהחלט, ואף יותר מכך אחרי שמישהו החליט להגביר את הווליום ולהחריש לנו את האוזניים. Eluveitie גם לא הצליחו לשפר את מצב הרוח, אחרי עיכוב (זה תמיד קורה להם) מעט מעצבן, ויותר מדי דיבורים. לפחות מבחינת שואו, נהניתי בדיוק כמו ב-Hellfest, ורשימת השירים גם הייתה בעיקר זהה, עם קטעים כמו "Slania's Song" או "Quoth the Raven" שהרשים בעיקר בזכות הזעקות של Anna Murphy, אשת ההורדי-גורדי הרגועה. כש-Behemoth נכנסו, החלטתי ללכת איתם עד הסוף, בעיקר כי ידעתי לאיזה שירים אפשר לצפות, וגם בגלל שאי אפשר להישאר אדישים למעצמת הדת' מטאל הפולנית הזו. מהקטע הפותח ("Ov Fire And The Void") דרך שירים כמו "Demigod", או "Decade of Therion", "LAM" ו-"Chant Of Ezkaton 2000" הגאוני מתוך Satanica, הלהקה פשוט רמסה כל מי שהעז להיכנע למוזיקה שלה, ובתור עז שכזה ("בההה"), כמעט ולא יכולתי לזוז עם סיום ההופעה (שעדיין נשאר הזוי עם הביצוע ל-"Lucifer" המעייף).

Ex Deo – אם זה היה תלוי בי, כבר הייתי הולך להתעלף היכנשהו, אבל מה לעשות שמישהו כמו Maurizio Iacono, מצביא Ex Deo, אומר לך שהולכת להיות הופעה לא נורמאלית, כולל הפתעות מבית היוצר של Kataklysm? אתה מתייצב, כמו גדול, מול הבמה, ומקווה שהראש שלך לא יעוף מהמקום. פרויקט הצד של סולן Kataklysm, בו חברים בעצם כל אנשי ההרכב שלו + בסיסט לייב, עלו לבמה, עטויים שריונות רומים, ומצב רוח אלים. הלגיון פתח עם השיר "Legio XII" והחל להרביץ דת' מטאל סימפוני, אגרסיבי וחסר רחמים. אני חייב להודות, אלבום הבכורה של ההרכב היה אחת האכזבות הגדולות שלי בשנה שעברה, אבל בהופעה, זה עובד היטב ולא הייתה סיבה שלא להצטרף לחינגת ההדבאנג. חברי Ex Deo עברו על מרבית השירים מהאלבום Romulus, וכשהגיעו לשיר הנושא, הייתי כבר מוכן ומזומן לפרק את החוליות הנותרות שבצוואר שלי לגורמים… ואכן עשיתי זאת. רק מה, הייתי צריך לשמור כמה להדרן, אליו חברי הלהקה עלו ללא תלבושות, ובישרו בעצם על המעבר ל-Kataklysm עם השיר "In Shadows And Dust"… וזה היה רוצח!!! Maurizio תקף עם גרונו הארסי, וחבריו הרביצו במלוא הכוח, כשלאחר מכן קיבלנו הצצה לאלבום החדש, עם השיר "Push The Venom" שהיה שובר לגמרי. בשלב זה כבר כמעט והתרסקתי, אבל הייתי חייב להישאר עד הסוף, שלמזלי היה עם סיום השיר. כבר אמרתי יום קטלני?! פאקינג שיט!

ימין: Decapitated – פולנים מוכנים להשמדה | שמאל: Epica – מחוממים וקצת חרמנים
09/7/2010 – יום שישי

– בעקבות הכיסוח של ליל אמש, לא הייתי יכול להתמודד עם עוד להקות אגרסיביות, ולמזלי, מארגני הפסטיבל החליטו להכין לנו יום מלודי ויחסית רגוע. לקהל שכבר היה פה בתחילת השבוע, התווספו עוד כמה מאות שהגיעו לקראת הסופ"ש, וכמה מחברי הלהקות עמם בילינו במהלך הזמן, נטשו לטובת מקומות אחרים. בין האנשים שהגיעו לאזור, היה לא אחר מ-Sam Dunn, במאי הסרטים "Headbanger's Journey" ו-"Global Metal" שסיפר לי שהוא עובד על סדרה דוקומנטרית חדשה העוסקת בז'אנרים של המטאל, כשהוא הולך לצלם מספר להקות פאוור במהלך היום. אך לפני שניגע באותן להקות קלילות, היה לנו עוד סבב של ריפים מהירים. הראשונים לצפייה היו Ensiferum (שכן מ-Varg אני מעדיף להתעלם למרות שניסיתי שוב לחזות בקיום השטותי שלהם). גם מהפינים האלו אני לא כזה מתלהב, למרות שנהניתי לשמוע ביצועים מהאלבום האחרון From Afar, מספיק היה להקשיב לשירים מרחוק, כי השואו דיי משעמם ולא משתנה. אם אחד הנגנים לא היה יורד מהבמה ומקפץ אל הקהל, גם את ההופעה הזו לא הייתי זוכר. לעומת הפינים, אפילו Obituary הוותיקים היו יותר מעניינים, וגם הם לא עושים יותר מדי עם הדת' מטאל שלהם. לפחות קיבלנו כמה קטעים לפנים כמו "Find The Arise" המכאיב ו-"Slowly We Rot" המפלסתר. יחי המוות.

ושוב Sonata Arctica מגיעים לבמה המרכזית, כחודש וקצת אחרי ההופעה הטובה עם הסט המזוויע שזכיתי לראות בפסטיבל Rock Hard בגרמניה. עד כמה שאני אוהב את הלהקה, ועד כמה שהיא נשמעה טוב לשם שינוי (הרי רוב הופעות הלהקה סובלות מתקלות טכניות רבות), הסט הוא זה שעשה את ההופעה למשעממת. מלבד יציאה ל-"Blacksheep" ו-"Fullmoon", לא קיבלתי פה שום שיר טוב, דוגמת "Wolf & Raven", וזה מאד מצער שבמקום זה מביאים לנו שירי לפלפים כמו "Juliet". לפחות Tony לא זיבל את השכל יותר מדי, ושמר את רוב הבדיחות המביכות לעצמו. Paradise Lost העלו את רף ההנאה, אך גם איתם, לפעמים סבבה לראות, לפעמים מעייף, ולמזלי היה לי מה לעשות כשהשיר שהתנגן לא מצא חן בעיני. שום דבר לא השתנה אצל החבורה הוותיקה הזו, אבל שמחתי שיכלתי לצפות בשירים כמו "One Second" ו-"Erased" לצד עוד כמה קלאסיקות אהובות. הסאונד היה קצת צורם, אבל Nick Holmes שזכור לי כאדם יחסית יבש ושתקן, היה מאד פעיל ושמר על העניין כשצריך. מהדום של האנגלים, להבי של השבדים, כשהראשונים בסבב היו HammerFall. אזור הבמות היה מפוצץ באנשים, ובלי יותר מדי פירוטכניקה ומשחקים, הלהקה הרביצה מכל להיטיה, החל ב-"Renegade", דרך "Bloodbound", ועד ל-"Hearts On Fire". אצלם העניין תלוי במצב הרוח, כשבשבילי זה עוד לא הגיע, ולכן גם לא נשארתי לחזות בכל מה שהתרחש – אף על פי שאין לי תלונות על השואו והביצועים.

Sabaton – כמו רוב הלהקות שניגנו היום, זו כבר הפעם המי יודע כמה שאני רואה את חבורת הפאוור מטאל השבדית, אך לשם שינוי, יש שינוי! לא עוד באור יום, או ממש לפני הלהקות הגדולות, הפעם Sabaton קיבלו את המשבצת הסוגרת, בלילה, ואף הוסיפו על כך אבק שריפה ופיצוצים, או במילים פשוטות, פירוטכניקה. לא היה מקום לזוז, ומהעמדה שלי (אחת הפריווילגיות של אחורי הקלעים), יכולתי לצפות בכל המתרחש בלי סיבוכים מיותרים. עוד לפני שההופעה החלה הבחנתי ב-2 דגלי ישראל שהתנופפו ליד השורות הראשונות, כשהם היו הבולטים מבין מספר דגלים אחרים. והנה הלהקה הגיעה, חמושה באלבום חדש בשם Coat Of Arms, ובמצב רוח מרומם, כשהשיר "Ghost Division" ישר העלה את המוראל. מטחי אש נורו ליד חברי הלהקה, והקהל החל בהתקפות משל עצמו כשהתנגנו שירים כמו "Panzer Battalion" ו-"Attero Dominatus". מתוך האלבום החדש הלהקה ניגנה את שיר הנושא, "Saboteurs", "Screaming Eagles" ו-"Uprising", כשלהיטים קודמים כמו "Cliffs Of Gallipoli" ו-"The Art Of War" גם לא נשכחו. Joakim הסולן נשמע מעולה והמשיך להוביל את הצבאות מבעד למשקפי השמש שהרכיב גם בלילה (וגם עם הרבה בדיחות גייז). להבות האש והפיצוצים רק הוסיפו לשואו האנרגטי, וכשהגיע "Primo Victoria", אפשר היה לחשוב שהפסטיבל רק החל, כי הקהל לא הפסיק לזוז. עם סיום המחרוזת של "Metal Machine" עם "Metal Crue", נראה כי כל הלוחמים יצאו מרוצים… עד הפעם הבאה, בתל-אביב הבנויה.

ימין: Paradise Lost – ממשיכים לרגש | שמאל: Sabaton – מקפיצים ומפוצצים
10/7/2010 – יום שבת

– הגענו ליום הבערך אחרון של הפסטיבל, והוא, כמו רוב הימים, היה חם מתמיד. למרות הרצון העז לבלות מספר שעות בנהר הקפוא, עם בירה ביד, וממחטה ביד השנייה (מהריר, והביקיני, נו אתם יודעים), הצלחתי להגיע בזמן לצפות בלהקת Insomnium. הרכב הדת' המלודי הפיני הזה נמצא על מים רדודים כבר מספר שנים, וזו הפעם הראשונה שיצא לי לחזות בו בהופעה בפסטיבל, ובאמת חיכיתי לכך. ההופעה נפתחה עם צמד שירים מתוך האלבום האחרון, Across The Dark (כשאחד מהם, "Down With The Sun" הוא מהאהובים עלי), כשבהמשך קיבלנו עוד לא מעט קטעים ממנו. Niilo Sevänen הסולן \ בסיסט הרשים במיוחד עם הגראולים העבים שלו שנשמעו אימתניים לגמרי, ושאר הצוות שלו גיבה את המוזיקה היטב. שמחתי גם לשמוע קטעים ישנים כמו "Mortal Share", ובסה"כ מאד נהנתי מהמפגש הראשון שלי איתם, ובתקווה, לא האחרון. עקב החום הכבד, הייתי חייב צינון, ולכן נאלצתי לחתוך מהר מההופעה של להקת הפולק מטאל ההולנדית Heidevolk, שהצליחה לגרור לא מעט אנשים, ואף נשמעה לא רע בכלל כשביצעה שירים בשפה הולנדית עתיקה (כמדומני), בין שאר צלילי יערות ואגמים.

כשחזרתי מטבילה מהירה בנהר, הת'ראשרים מ-Exodus בדיוק תפסו את מקומם. אחרי הופעה מעט מכפירה בפסטיבל Hellfest (שכמו שציינתי, מבחינתי, הייתה מחוסרת להיטים מסיבה לא ברורה), לא ידעתי למה לצפות, אך לשמחתי המצב היה שונה לגמרי הפעם, כולל הסט-ליסט שהציג בדיוק את מה שרציתי, עם שירים כמו "Iconoclasm" האדיר, "War Is My Shepherd" היותר אדיר, וכמובן "Blacklist" האדיר בריבוע. "רוצים איזה שיר איטי?" שאל Rob Dukes ונענה בשלילה, "יופי, כי אין לנו כאלה!" הכריז והלהקה המשיכה עם איזה מוש-פיט אגרסיבי במיוחד לצליליו של "Strike Of The Beast" – עכשיו ככה עושים הופעה שוברת!!! לא הספקתי להירגע וכבר המשכנו עם להקה מגניבה נוספת בשם Dark Tranquillity. למרות שאני עדיין לא מצליח לחבב כמה מהאלבומים שלה, בהופעות אני ממש נהנה, בעיקר בזכות Mikael Stanne הסולן, שלא מפסיק לחייך, לעשות פרצופים, ולהיות הכי כריזמטי שאפשר. עם שירים כמו "The Fatalist" ושיר הנושא מהאלבום החדש We Are The Void, דרך קטעי חובה כמו "Misery's Crown" המכשף ו-"The Wonders At Your Feet", קיבלתי את מבוקשי, ואפשר לומר שגם כל הקהל, שנהנה מסאונד יוצא מן הכלל, ואפילו ירידה קלה בטמפרטורות לקראת בוא החשיכה.

החגיגה לא נפסקה פה, מכיוון ש-Finntroll עמדו לעלות על הבמה, וכמו תמיד, הם גררו מולם אלפי אנשים. מי שמכיר את הלהקה יודע למה היא מסוגלת, ועם תחמושת מתוך האלבום האחרון והמוצלח Nifelvind, נראה כי היא רק ממשיכה במסע שלה לכיבוש סצנת הפולק המורחבת, ועל זה, אין לי עוד מה להוסיף מלבד "Troll"-פאקינג-"Hammaren" להמונים! מהמסיבה של הטרולים, למשהו קצת יותר "רציני", או לפחות מתיימר להיות כזה – ההופעה של Immortal. גם עליהם אין לי יותר מדי מה לומר, מלבד, חה חה חה. טוב, הם ניגנו מעולה, והסט-ליסט שלהם היה מורכב מלהיטים חדשים מהאלבום האחרון All Shall Fall, וגם מקטעים יותר וותיקים ואהובים כמו "Sons Of Northern Darkness", "Tyrants", וכמובן "One By One" – אבל, אי אפשר לבהות בהופעה של Abbath מבלי לגחך, בין אם זה המשפטים שהלא ברורים שהוא זרק ("ברוכים הבאים לעמק… אה… משהו משהו, אפל"), הלשון שהוא הוציא, העשן שהוא הוריק, או מכנסי הטייץ שהוא עדיין מצליח ללבוש. בקיצור, טוב, ומבדר. לסיום, וכשעה לפני המועד המתוכנן, Kalmah הפינית עלתה לבמה השנייה, וכמו במקרה עם Insomnium, מאד רציתי לצפות בה, ולא התאכזבתי מכך. עם 6 אלבומים, היה קשה למצוא הרבה שירים אהובים, אך קטעים כמו "For The Revolution" ו-"The Black Waltz" עשו את שלהם. האמת כבר דיי התעייפתי בשלב זה, לכן רשמי קצרים, אבל המשכתי לצפות בכל ההופעה – ולא רק בגלל שחברי ההרכב ניגנו היטב, והסולן, Pekka Kokko, נשמע אף יותר מרשים מבאלבומים – אלא גם בגלל הקהל, שמילא את האזור כאילו מדובר באחת הלהקות המרכזיות. סגירה לא רעה בכלל עבור Metalcamp.

ימין: Dark Tranquillity – דת' מלודי חותך | שמאל: Immortal – בלאק מטאל מבדר
11/7/2010 – יום ראשון: ממלכת הפלדה

– עד עכשיו לא ציינתי בדיוק מה התרחש ביום הנוסף שלאחר Metalcamp, וזה בגלל שעוד לא החלטתי אם בכלל שווה היה להזכיר זאת או לא. ובכן, מי מכם שמכיר ואולי אפילו אוהב להקה אחת, לא מוכרת, בשם Manowar, בוודאי שמע על הפסטיבל השנתי אותו היא מקיימת תחת שמה של חברת התקליטים שלה – Magic Circle. השנה, כנראה עקב שיבושים ואי תשלומים לכמה מהלהקות במהדורות הקודמות של הפסטיבל, ענקית המטאל החליטה להעביר את האירוע לסלובניה ולקיימו כיום לאחר Metalcamp, כשהבמות נשארו זהות, וכל מה שהיה צריך לעשות זה לשלם 60 יורו נוספים כדי ליהנות ממגע הפלדה של Manowar וחבריהם (שתבינו, Metalcamp עלה בסביבות ה-120 יורו, ל-5 ימים, ויום אחד כזה, עלה חצי מהמחיר… מגוחך, לא?). אני החלטתי להישאר בגלל 2 להקות בלבד, שלשמחתי לא קשורות לחברת התקליטים הנוראית (שמגייסת להקות בלאי כמו Holyhell ו-Metalforce), ושמן הוא Kamelot ו-Arch Enemy, שמסיבה ממש לא ברורה, לקחו חלק בהפקה הזו. למה אני מדבר בכזה זלזול? כי היחס שאני ורבים מהאנשים קיבלו במהלך היום, היה זלזול מוחלט – כל מה שהיינו עבור Manowar זה מספרים שנאספו בכניסה למתחם הבמות (התקינו שם במיוחד מכשירים שבודקים את זה) ותו לא. לפחות מההופעות שחיכיתי להן, לא התאכזבתי, בערך…

Kamelot – אחרי יום שלם של בילוי בנהר (שדיי התרוקן מאנשים), וצפייה במה שנשאר מההופעה של Virgin Steele ובביזיון-חיקוי-Nightwish שנקרא Holyhell, סוף סוף הגיעה Kamelot לאחת הבמות האיכותיות בסביבה. בפעם האחרונה שנתקלתי בלהקה ב-Wacken, היא נשמעה נורא, אבל קיוויתי שפה זה יהיה שונה. עם שני השירים הראשונים "Rule The World" ו-"Ghost Opera" היה נדמה שאתאכזב שוב, כשאת השירה של Roy בקושי שמעו, אך משם והלאה הכול עבד כמו שצריך. חברי הלהקה הצטופפו על הבמה (שהייתה קטנה יותר עקב הציוד של Manowar שעמד ברקע), ותוך כדי, ניסו לא להיצלות ממטחי האש שנורו לאורך כל ההופעה. Roy הכריזמטי, שר ונגע בכל אחד שעמד בקהל, אך מדי פעם החליט שעדיף לשיר בישיבה, ואז הוא פשוט נעלם מאחורי אחד הרמקולים וזימר לעצמו. חבריו ללהקה, Thomas הגיטריסט, ו-Sean הבסיסט, גם התפרעו, וביחד הם המשיכו עם שיר חדש בשם "The Great Pandemonium" שנשמע מעולה. "Center Of The Universe" היה הבא בתור, כשלאחריו הגיע "The Haunting" האהוב, בו זמרת הרקע Elize, עברה לקדמת הבמה והחלה להתמזמז עם Roy בדואט מקסים (הוא נגע בה קצת יותר מדי הממזר). הלהקה ביצע גם את "When The Lights Are Down", כשאחריו 2 שירים נוספים מ-Ghost Opera (ביניהם "The Human Stain" המעולה), ולסיום עברה לחומרים קצת יותר מוקדמים עם "Karma" ו-"Forever", כשלבסוף "March Of Mephisto" חתם את המופע, שהיה כובש ומרגש. הלהקה נשמעה היטב (כולל הקלידים של Oliver Palotai), והייתה אגרסיבית כשצריך (בזכות Casey המתופף) – ובקצרה, היא עשתה את שלה.

Arch Enemy – אחת ההופעות הכי טובות שראיתי מ-Arch Enemy הייתה ב-Metalcamp לפני כשנתיים, ולראות את הלהקה פה שוב, רק הלהיב אותי יותר. מה שהחל כהופעה מוצלחת, ולשם השוואה, הרבה יותר אנרגטית ונגישה מאשר ההופעה ב-Hellfest שבועיים לפני כן, התגלגל למחדל שאין גדול ממנו. מבחינת הלהקה הכול נשמע ועבד מצוין, שירים כמו "Dark Insanity" ו-"We Will Rise" (שלא נכלל בהופעה בצרפת בכלל!) עשו את העבודה, ויכלו לגרום למעגלי פוגו משוגעים, יכלו, כלומר, אם הקהל לא היה מורכב מחבורה של אפסים! אוקי כנראה שרוב מי ששילם על הפסטיבל (בקושי היו 1000 איש), בא בעיקר בשביל Manowar, אבל בחיית, אף אחד אפילו לא דפק ראש?! אם אני משתגע יותר מכמות כזו של אנשים, המצב באמת חמור, לא משנה עד כמה Angela נתנה בראש, ו-Michael הפנט עם ריפים מרתקים (כולל קטעי סולו מעולים עם אחיו Christopher). הדבר היחיד שהקהל עשה זה למחוא כפיים… תודה, באמת. למזלי אצפה בלהקה במקום אחר ולא פחות נחמד, ובתקווה זה יכפר על 2 ההופעות הללו.

Manowar – כשענקית ההבי מטאל עלתה, פתאום כולם היו להוטים. "Hand Of Doom" (שהוא אחד השירים הבודדים שאני מחבב) פתח את ההופעה, אך משם הלהקה המשיכה לסט שכלל הרבה שטויות במיץ, בעיקר מהאלבומים האחרונים שלה. הסאונד היה רועש במיוחד, אבל חייב לציין, שחברי הלהקה סחבו את השירים היטב, כולל Erik Singer שנשמע כמו אריה טורף. חוץ מ-"Brothers Of Metal" כמעט ולא היה פה להיט קלאסי למצוקה (וזה כנראה כי הלהקה צילמה את ההופעה ל-DVD ה-329 שלה, ורצתה להישמע "מגוונת"?!), ובאמת נראה כי לחברי Manowar לא באמת היה איכפת מהקהל (שהיה מועט) – הם פשוט הגיעו לעשות שואו לעצמם. איך תסבירו את זה שכש-Joey שאל מי רוצה שהלהקה תלך, הרמתי יד במלוא הכוח ונפנפתי, הוא ראה אותי, והתעלם!!! חוצפה!!! לפחות היה מהנה לצחוק על הלהקה עם מספר אנשים שגם לא רצו להיות שם… בחיית Manowar, תתבגרו, אתם לפחות משתדלים להיות פחות גרועים מול קהל שהוא לא שלכם (ב-Hellfest שנה שעברה הייתה הופעה לא כזו רעה). אה, ועוד דבר, אל תתקעו להקה אחרת אחריכם, כי אם לכם בקושי הגיעו אנשים, להם בקושי הגיעו 10 איש וזה היה פשוט עצוב (למרות שמי שהם לא יהיו, גם היו גרועים ולא הגיע להם). טוב אני סתם חופר, בקיצור, מלכי הפלדה, מלכי הפוזרים, אני מקווה שאתם וכל המעריצים המטומטמים שלכם שלא יכולים לעשות אפילו מוש-פיט אחד, ילכו לעזאזל. עד השנה הבאה!

ימין: Arch Enemy – מכסחים את המטומטמים | שמאל: Manowar – מי לא שילם בכניסה?
Metalcamp 2010 – סוף דבר

נו רואים, אמרתי לכם שלא התעייפתי מפסטיבלים. לעומת Hellfest הצרפתי שגרם לי לחוסר עניין בלהקות אותן אני אוהב, ובכלל, בהרבה הופעות אחרות, Metalcamp החזיר בי את הרצון והאנרגיה לדבר על הכול. מי שקרא את הסקירות הקודמות שלי על הפסטיבל, יודע כבר שמדובר באחד האירועים האהובים עלי, ואני ממליץ עליו לכל מי שמעוניין לצפות בהופעות וליהנות (ולא רק לשתות ובערך לראות הופעות כמו ב-Wacken למשל) – ואם לא קראתם, עכשיו אתם יודעים. אוקיי, קרה שהיה לנו סופת גשמים מסיבית ביום הראשון (אך במהירות שהיא הגיעה, כך היא הלכה), קרה שכמה מרכיבים ארגוניים השתנו (והשפיעו על מצב רוחי בהתחלה), וקרה הפסטיבל המעפן של Manowar (וקהל האפסים), אבל בסה"כ אחרי 5 וחצי יום של הופעות אדירות, לא יצאתי מאוכזב בכלל. אפילו לא ציינתי את שאר הפעילויות שהיו בסביבה מלבד ההופעות, כמו למשל משחק ה-Paintball, בו התחרו בין השאר גם מספר להקות אחת מול השנייה (Decapitated נגד Behemoth למשל, בקרב על הגפילטע פיש הפולני), או מסיבות ה-Beach Bar בלילה (כולל סטריפטיז, עבור מי שלא ראה בחייו בחורה עירומה), או מפגשי המעריצים וההחתמות (לראשונה בפסטיבל!), או אממ, היה עוד, אבל אני מניח שזה היה קשור בשתייה, כי אני כבר לא זוכר. בכל אופן, הדבר היחיד שאני מקווה לשנה הבאה (מלבד סירוב לקיים את פסטיבל Magic Circle) הוא גיוון בליינאפ, עם הרבה פחות פילרים, או אורחים חוזרים, ואם זה יקרה, אז מה טוב. פסטיבל Metalcamp הוא עדיין גיהינום של גן עדן – במובן הטוב של המילה.