MetalFest Open Air 2010 – סיקור פסטיבל

מה קורה פה? הגענו כבר לחודש ספטמבר? לא חברים, הקיץ עוד לא נפתח רשמית ואני כבר מצאתי את עצמי מתחיל את עונת הפסטיבלים של 2010 כאילו אין לי עוד אירועים מתוכננים בין החודשים יוני לאוגוסט. אתם כבר יודעים מי אני – הבחור החולה הזה שמבלה יותר זמן בחו"ל מאשר בארץ, ואחרי זה עוד כותב על כך ומנקר לנו את העיניים. מה לעשות, מישהו צריך "לסבול" ולראות את כל ההופעות האלה בשבילכם. אבל ברצינות, תאשימו את האירופאים, כי בזמן שאלינו מגיעה להקה אחת בקושי פעם בחודש (שזה הספק לא רע בכלל), להם יש פסטיבלים כמעט בכל חודש בשנה, אם זה Inferno הנורבגי בסוף מרץ, Neurotic Deathfest ההולנדי בסוף אפריל, או שני האירועים אליהם הגעתי במהלך חודש מאי.

למרות שהקיץ היא העונה המרכזית של הפסטיבלים הגדולים, אירופה דווקא אוהבת לפתוח עם כמה אירועים מרשימים עוד מוקדם יותר. אחד האירועים האלו הוא פסטיבל MetalFest Open Air, אשר מתקיים ב-5 מדינות שונות במהלך חודש מאי, ביניהן גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, איטליה ושוויץ. אמנם רשימת הלהקות יחסית דומה בכל אחת מהשלוחות של הפסטיבל, אבל אני בחרתי דווקא במהדורה האוסטרית שנראתה הכי טובה, ונערכה בין ה-12 ל-15 למאי במקום בשם Schlosse Mamling הנמצא על הגבול הגרמני-אוסטרי. מה שמייחד את הפסטיבל הזה, שלמעשה מהווה גלגול לפסטיבל בשם Summer Nights שהחל דרכו ב-2007, היא עצם העובדה שהוא נערך במספר מקומות באירופה ולכן הוא גם לא כזה עמוס וכבד מבחינת כמות אנשים.

אז בזמן שהשרב המיס את כולם פה בארץ, מצאתי את עצמי בחזרה בחורף האירופאי, עם 10 מעלות (במקס) וגשם על הראש, שלא לדבר על הבוץ שהגיע לאחר מכן… ועוד הם קוראים לזה "תחילת הקיץ" – אל תאמינו להם אף פעם (כי גם בקיץ יש להם ימים של סופות גשמים). בכל אופן, דרך ההגעה לפסטיבל הייתה מעט מסובכת. כמו כל פסטיבל גדול אחר, המיקום הוא סוג של חור באמצע העולם, ורצוי להסתפק במכונית ו-GPS טוב (וגם זה בערבון מוגבל, כי האוסטרים החליטו לחסום כמה מהדרכים למדינה שלהם בלי לספר לאף אחד). ישנן רכבות כמובן והסעות לאדמת הפסטיבל, אבל אישית לא הייתי סומך על זה יותר מדי. מי שקרא את הסקירות שלי בעבר יודע שלרוב הפסטיבלים נהוג להגיע יום לפני שהם מתחילים כדי לתפוס מקום טוב (ולא להילחץ), אך הפעם הוזהרתי שלא לעשות כן (כי ממש משעמם לבלות כאן יום שלם), ובגלל אותן בעיות דרכים שהאוסטרים סיפקו, מצאתי את עצמי מגיע לפסטיבל באיחור ומפספס את ההופעות של ערב הפתיחה שהחלו ב-5 בערב.

גשם הוא האויב מספר אחת כשמדובר בפסטיבלים קטנים יותר, כי אי אפשר להתכונן אליו מבלי לבזבז עשרות אלפי אירו, ומהר מאד מצאנו את עצמנו שוחים על אדמה בוצית ומנסים למצוא מחסה במעט המקומות שאיפשרו כך. מבחינת קמפינג, היה שטח גדול ונוח לבאים למקום, כולל תאי השירותים החד פעמיים שמהר מאד יצאו מכלל שימוש עקב חוסר טיפול מצד המארגנים (הגשם). היה גם איזור עם שירותים רגילים ומקלחות, שלא היה ברור אם היה שייך לעיתונאים או לקמפינג הרגיל, אך בכל זאת, הוא קצת הקל על הבאים. בנושא אוכל ושתיה, היו מעט מאד דוכנים, אך רובם היו איכותיים וסיפקו מזון מגוון. כמובן שכמו בכל פסטיבל, רצוי תמיד לקנות דברים בסופרמארקט לפני שמגיעים לשם – זה הרבה יותר יעיל וזול, ואפשר תמיד לחזור לאוהל לנשנש משהו. על מרצ'נדייז גם אין יותר מדי מה לומר, עם 10 דוכנים בקושי, כמה דיסקים, כמה חולצות, ומחירים רגילים של אירופה. בסה"כ כמו כל פסטיבל "קטן", היו פה כל המצרכים הבסיסיים.

אזור הבמות של הפסטיבל לא היה גדול במיוחד, וכלל כמה דוכני מזון ושתיה, אך מהר מאד הוא הפך למתחם בוצי ודביק. למרות הכל, 5000 האנשים שהגיעו למקום לא גרמו לעומס, ולא היה כזה נורא לפלס את הדרך או למצוא מקום טוב מול אחת הבמות הגדולות. ואם כבר מזכירים את הבמות, בפסטיבל היו בסה"כ 3 במות – 2 מרכזיות במתחם פתוח (ביניהן התחלפו ההופעות אחת אחרי השניה) ועוד במת אוהל בה הופיעו הרכבים יותר קטנים ו\או פחות מוכרים. גם הפעם מצאתי את עצמי מבלה יותר מול הבמות המרכזיות, שכן מבין הלהקות הגדולות שהגיעו לכאן, רציתי לראות כמעט את כולן, ובמיוחד כמה שמות שלא הייתי מוצא במקומות אחרים. אך אל דאגה, יש עוד הרבה פסטיבלים לפנינו, כך שאם יש להקה שלא פירטתי עליה מספיק, או לא הזכרתי בכלל, זה מבחירה שלי, ואולי אפגוש אותה בהמשך (זאת במידה והיא לא גרועה). אחרי הכל, למרות הגשם, הקור והבוץ – הגענו לכאן לתת בראש!

– כמו שציינתי למעלה, לפסטיבל הגעתי באיחור קל ולכן את הופעותיהן של Artas האוסטרית ו-Svartsot הדנית פספסתי בלית ברירה. היום הראשון של הפסטיבל היה בסימן חגיגות 15 שנה ללייבל Napalm Records, כך שכל ההרכבים שהופיעו היו שייכים אליו. לאחר שהספקתי להתמקם במתחם הקמפינג, אצתי רצתי לבמת האוהל כדי לתפוס את Van Canto, להקה גרמנית שהכרתי לפני כשנה והייתי מאד מסוקרן לראות לייב, בעיקר כי מדובר בלהקה שעושה "אה-קפלה מטאל". אכן כן, מלבד מתופף, הלהקה מונה כ-5 סולנים, אשר כל אחד מהם אחראי לצד שונה במוזיקה, אם זה קולות גיטרה (בעזרת מכשירים מיוחדים שהתלבשו על המיקרופון), ליווי ברקע, או שירה רגילה (סולן וסולנית). כשנכנסתי לאוהל הלהקה כבר הייתה באמצע ביצוע לאחד מהשירים מהאלבום האחרון Tribe Of Force, ואני ניסיתי להתחמם ולהיכנס לעניינים.

חמשת הסולנים שמרו על הקצב ועל האנרגיות בזמן שביצעו כמה שירים מקוריים וגם שילבו כמה מהקאברים הידועים שלהם, ל-"Master Of Puppets" של Metallica ול-"Fear Of The Dark" של Iron Maiden. אני חייב לציין שהחבורה לא נפלה מהאלבומים שלה, ובלייב זה אפילו היה יותר מהנה לשמוע את ה-"ראם דאם דאם" שלה במהירות גבוהה. Týr מאיי פארו היו הבאים בתור, ומניסיון ידעתי שאני לא רוצה להיות באוהל כי הסולן הזה שלהם נע על הגבול בין לעצבן לבין ממש לעצבן. ממה ששמעתי ממרחק, הוא היה פחות מציק מבעבר, ולהקתו ביצעה מספר להיטים מהאלבום האחרון By The Light Of The Northern Star, ביניהם "Hold The Heathen Hammer High" המהנה. לסיום הגיעה חבורת הפולק מ-Saltatio Mortis, ונתנה שואו ששילב בין In Extremo לבין Corvus Corax, וכלל כמה שירים מכל התקופות. אנחנו היינו כבר הרוגים מעייפות, אז למרות ההופעה המקפיצה מצד הגרמנים והכלים המיוחדים שהביאו עמם, כבר לא היה איכפת לנו עד כמה זה היה טוב או לא… רצינו לישון!

– אחרי שינה טובה, הבוקר הגשום החל מול הבמות המרכזיות עם כמה להקות כמו Benighted הצרפתים ו-Powerwolf הגרמנים (שמתלבשים כמו ערפדים רומנים), אך עד שאני הגעתי לאזור הבמה, חברי להקת הפולק \ ויקינג מטאל השבדית Månegarm, כבר החלו לנגן. בפעם הראשונה והיחידה שראיתי את הלהקה לייב לפני כ-3 שנים, חבריה נשמעו ונראו כמו קבוצת חובבנים עם כינור, אך הפעם השואו (בעיקר זה של הכנר שלא הפסיק להתפרע) והביצועים היו הרבה יותר מעניינים וכללו הרבה קטעים טובים, בעיקר מהאלבום האחרון Nattväsen. בהמשך לגל הפולק של הבוקר, עשרת נגני Corvus Corax תפסו את מיקומם על הבמה המרכזית והחלו לנגן את הנעימות האפיות שלהם מימי הביניים. זו נראה לי הפעם הראשונה שאני רואה הופעה עם שירים מקוריים מצד הלהקה, ולא את אחת מהפקות Cantus Buranus שהידרו את מיטב הפסטיבלים בשנים האחרונות, בעיקר בשעות הלילה. אז איך זה לשמוע חומר מקורי ועוד באור יום? לא רע בכלל… אמנם פחות מרשים ומסיבי, אבל הכלים המיוחדים והשואו התיאטרלי עשו את שלהם. במעבר חד הגיעה Shining השבדית לספק לנו קצת בלאק מטאל אווירתי, ועוד כמה אימג'ים גועליים שירדפו אותי בסיוטים, באדיבות הסולן הייצורי Niklas Olsson שגם הפעם שרף על עצמו סיגריות, הכניס יד למכנסיים, ניסה להתחיל עם הבסיסט החדש (לאחר שהקודם עזב, כנראה מהסיבה הזו) ועשה עוד שלל דברים אחרים. תחת אור יום המוזיקה, שעדיין נשמעה לי מאד מסקרנת, לא זרמה במיוחד ואני איבדתי עניין דיי מהר, למזלי.

היישר מסן-פרנסיסקו, Death Angel הגיעו לתת מנה הגונה של ת'ראש מטאל לפנים. אם בדיסקים הם לא ממש עושים לי את זה, בהופעות אני לא יכול להכחיש שמדובר בחגיגת הדבאנג שלא נפסקת. לכמה רגעים היה אפשר לחשוב שמדובר בלהקת ויקינג מטאל, אבל זה רק כי הסולן קיבל קסדה עם קרניים והחליט שאפשר לעשות ת'ראש גם בתור ויקינג פיליפיני! לא הספקתי להתאושש מהאמריקאים, ולפתע הבחנתי שעל הבמה השניה מסתובבים שלד ואורק (?!), כאילו יצאו מסרטי שר הטבעות, אז התקרבתי לבחון במה מדובר. כעבור כמה רגעים, היצורים נמלטו מפני חברי GrailKnights שעלו לבמה, חמושים בבגדי לאטקס סטייל-באטמן, באיפור בדיוני, ובגיטרות משונות – שגרמו לי להתלהב כמו ילדה חובבת קומיקס בת 3. המוזיקה של חבורת גיבורי-העל שילבה בין פאוור מטאל לבין דת', אך העניין האמיתי היה בשואו, ובעיקר בגלימות הצבעוניות ובכיף שהגרמנים האלה עשו על הבמה. הגשם חזר לביקור נוסף, ואנחנו התכוננו להופעה הבאה מאת Sepultura הענקית, שלא נתנה לכמה עננים לעצור מבעדה לעשות כאוס עם כל הלהיטים המוכרים כמו "Roots Bloody Roots" ו-"Refuse / Resist". מודה שגם אני עזבתי את הלהקה ביחד עם אדון Cavalera, אבל החבורה הזו ממשיכה לתת בכוח עם שירים חדשים וישנים גם יחד. משם והלאה רצף הכאב והראסטות המשיך עם 2 להקות נוספות: הראשונה Six Feet Under שהביאה את קולות החתולים והקאבר האלמותי ל-"TNT" של AC/DC גם לפה, השניה היא לא אחרת מאשר Decapitated הפולנית, שחזרה לבמות לאחר התאונה שעברה ב-2007, עם מתופף חדש וצעיר במיוחד (שהיה לא רע בכלל) ועם רצון מחודש להביא את המוזיקה שלה להמונים.

Behemoth – מתקפת הפולנים המשיכה אחרי Decapitated עם מעצמת הדת' מטאל האחת והיחידה, שהולכת לפגוש אותנו בהרבה מקומות במהלך הקיץ הקרוב, ואני צופה להופעות קצת יותר טובות מזו שניתנה ב-MetalFest, אם זה מבחינת קהל או מזג האוויר, שדיי הקשו על ההנאה. הרביעיה החליטה להתמקד בעיקר ב-3 אלבומיה האחרונים עם שירים כמו "Ov Fire And The Void" ו-"Slaves Shall Serve" בין השאר. מבין היציאות הוותיקות יותר היה אפשר למצוא את "As Above So Below" ואת השיר "Chant For Ezkaton 2000" בגרסתו המחודשת – שגם גשם הזלעפות לא הצליח לעצור אותי מלנענע ראש לצליליו. השואו היה קצת מוזר, והבחירה לשיר הסוגר הייתה הזויה אפילו יותר, כי היה מדובר ב-8 ומשהו דקות של "Lucifer" שברובו הוא שיר אינסטרומנטלי. לפחות המסיכה המפחידה של Nergal הייתה שם, וגם כסחנותם של חבריו Orion (באס), Seth (גיטרה) ו-Inferno (תופים). אם יש להקה שיודעת מה הקהל שלה רוצה, ואף מצליחה לעשות זאת יותר טוב בכל פעם, זו היא Behemoth, ואני בספק אם אתעייף לראות אותה במהלך הקיץ, בין אם בגשם או בשמש… או בגיהנום.

Twilight Of The Gods – בזמן ש-Behemoth לא איכזבו גם הפעם, קשה היה לי לומר אותו דבר על ההופעה הסוגרת של הערב – ואני לא מדבר על Alestorm הארורים שהשד יודע למה קיבלו משבצת כל-כך גבוהה בליינאפ, אלא על פרוייקט Twilight Of The Gods. למי שלא שמע על כך, מדובר בהרכב מחווה ל-Bathory האגדית, בהשתתפותם של כמה מוזיקאים מובילים בסצנת המטאל, ביניהם הסולן Alan (מ-Primordial), המתופף Nick Barker (לשעבר Dimmu Borgir ועוד) והגיטריסט Blasphemer (לשעבר Mayhem). אין לי יותר מדי מה להרחיב בנושא: החל בתאורה הגרועה שלא נתנה אפשרות לראות אף אחד, דרך הסאונד שאמנם שמר על רוח האולדסקול אך לא היה במיטבו, ועד לביצועים של Alan שפשוט חיפף כל הזמן – ההופעה פשוט הייתה מבזה, ונראה גם שהחבורה לא עשתה יותר מדי חזרות לפני כן. תסלחו לי אם לא אציין אפילו שירים שבוצעו ואעדיף להתייחס לעניין כאילו לא ראיתי את ההופעה הזו בכלל. באמת שציפיתי ליותר מסופר-גרופ שכזה, ואני רק מקווה שעד סיבוב ההופעות המתוכנן שלהם בחורף (למרות שההופעה הוכרזה כבלעדית לפסטיבלי MetalFest) הם קצת יעלו מדרגה, או ליתר דיוק, ישתמשו במעלית…

ימין: GrailKnights – מטאל של גיבורי-על | שמאל: Behemoth – אין על הפולנים
14/5/2010 – יום שישי

– עם 3 במות, ואפשרות לנגן רק עד 11 בלילה (במתחם פתוח), לוח הזמנים של הפסטיבל היה צריך להיות מאד מדויק כדי לאפשר ל-90 ומעלה הרכבים להופיע כמו שצריך, לכן כל יום נפתח בדיוק בשעה 10 וחצי בבוקר, בין אם הלכת לישון בזמן או חגגת כל הלילה. רצף ההופעות של היום המלא השני החל עם להקות מעניינות יותר או פחות, כמו Schelmish הגרמנית שמתמחה בפולק, Suicidal Angels היוונית שעושה ת'ראש, Leaves Eyes שגורמת לי להקיא, Enforcer הוותיקה משבדיה, ולסיום Parkway Drive שהגיעה כל הדרך מאוסטרליה כדי לתת קצת במטאלקור. מתי שאני התחלתי להתעניין באמת במה שהולך על הבמה, הייתה זו כבר שעת צהריים מאוחרת, ואחד מההרכבים שמאד הסתקרנתי לגביהם עמד לעלות ולהופיע.

Arkona – צלילי פולק סלאביים פתחו את ההופעה, ועמם עלו ארבע חברי Arkona כשבראשם Masha "Scream" Arhipova – בחורה נאת מראה בעל שיער זהוב, שהייתה לבושה בכמה שועלים, ונראתה מוכנה לקרב. כל חובבי הפולק מטאל באשר הם התאספו מסביב לבמה המרכזית השניה, והחלו לקפוץ ולהשתגע בין שירי הלהקה, שכולם היו בשפה הרוסית. אמנם שניים מחברי הלהקה היו חסרים (הקלידן ואיש הכלים המיוחדים), אך הסאמפלים שהוכנו מראש תפקדו היטב, ומאשה המשיכה להוביל אותנו בין סיפורים עממיים לשאר מעשיות, אם זה בגראוולים שלא יביישו את Angela Gossow, או שירה יותר נקיה וסיפורית. הבחורה לא הפסיקה לרקוד ולהשתגע על הבמה, לנגן בתוף מרים, להרים ידיים, להלהיב את הקהל, ואני מצאתי את עצמי מהנהן בראשי ללא הפסקה. אמנם הבחורה לא יודעת כל-כך אנגלית, אבל היא הצליחה לזרוק כמה מילות עידוד בין השירים, והמשיכה לדפוק את הראש כמו משוגעת. מבחינת שירים, צר לי שאני לא זוכר יותר מדי (רוסית ואני לא מסתדרים), אך ממה שהצלחתי לדלות נוגנו "Skvoz Tuman Vekov", "Kupala I Kostroma", וכן "Yarilo" ושיר הנושא מהאלבום האחרון Goi, Rode, Goi!. בהחלט מספק.

– לא עברו 5 דקות מסיום ההופעה של Arkona, והנה מצאתי את עצמי צופה בלהקת Nevermore שהגיעה עם סולן חולה וגיטריסט חדש ומשוגע. מכיוון שאצפה שוב בלהקה כשבוע לאחר מכן, ארצה לציין דווקא שסט מקוצר יותר עושה רק טוב ללהקה ומונע ממנה לבחור כמה שירים מיותרים… לכן דווקא מההופעה הזו נהניתי יותר למרות שלא הייתה הכי טובה מבחינה טכנית. Rotting Christ לעומת זאת, סיפקה את החומר גם פה וגם בהופעה פרטית של הלהקה שראיתי יומיים לאחר מכן (עליה לא אפרט לצערי כי הייתי עסוק בלשמור על עצמי בחיים בשורה הראשונה). כתמיכה לאלבום המעולה Aealo, הרביעיה היוונית עלתה לבמה ונתנה במלוא הכוח עם שירים כמו "Noctis Era" מהאחרון, "Enuma Elish" מ-Theogonia וכן קטעים יותר וותיקים כמו "In Domine Sathana" ו-"Non Serviam". הקהל לא היה רב, אבל Sakis שיכנע גם את האדישים ביותר להניע את הראש בסיבובים, ועם סאונד טוב, ובחירת שירים מעולה, נראה שכולם יצאו מרוצים (או לפחות אני).

את Korpiklaani אני לא צריך להציג ובהחלט גם לא צריך לדבר על ההופעה שלהם, שכרגיל, בגשם או בשמש (שבצבצה למספר דקות), הצליחה לגרור את כולם לחגיגת פולק מטאל עם שירים כמו "Vodka", "Beer Beer" ועוד שלל שמות הקשורים בשתיה. הלהקה הייתה כל-כך הפוכה שלא ידעה מה לעשות בחלק מהזמן והחליטה למלא אותו בקטעים אינסטרומנטליים שסתם הורידו מהקצב… אבל זה באמת לא משנה. מחבורה משוגעת אחת לחבורה פסיכית אחרת – במובן הרצחני של המילה. Legion Of The Damned כבר מזמן לא להקה של 2 בצהריים, והפעם היא אף זכתה לגיבוי פיירוטכני מרשים עבור רוב שירי ההרג שלה. להקת הדת' \ ת'ראש ההולנדית בדרך כלל יודעת טוב מאד מה הקהל רוצה, והיא באמת פתחה עם הלהיטים המוכרים "Death's Head March" והשיר הנושא את שמה, אך משם החבורה הפתיעה בבחירת שירים משעממת, כשרק מדי פעם הגיעו קטעים טובים באמת כמו "Werewolf Corpse" ו-"Bleed For Me"… השואו גם היה זהה ברובו, ו-Maurice הסולן הוא זה שהנהיג אותו ביד רמה ובזרוע כרותה. לא אחת ההופעות הטובות של "ליגיון הארורים", אבל לא יכלתי שלא להתרשם איך הוא גדל מרגע לרגע.

Bolt Thrower – הלהקה שסגרה את עונת הפסטיבלים שלי בקיץ שעבר, חזרה השנה עם כוחות מחודשים וסיבוב הופעות נרחב באירופה ביחד עם Rotting Christ וחברים. Bolt Thrower לא מופיעים בכל מקום ובמיוחד לא בפסטיבלים הגדולים במיוחד, לכן שמחתי למצוא אותם פה וכן גם כעבור יומיים בהופעה הסוגרת את הטור שלהם במועדון בלוקסמבורג. למרות שהתענוג לראות את הלהקה במועדון היה הרבה יותר עצום (שורה ראשונה!), גם ההופעה הזו לא נפלה והציגה את מיטב הנשקים בארסנל של מפציצת הדת' מטאל הבריטית הזו. לאחר אינטרו אימתני החבורה נכנסה והחלה לירות עם "The IVth Crusade" מתוך האלבום בעל אותו השם. הסאונד היה פשוט יוצא מן הכלל, ונראה כי חברי הלהקה אגרו הרבה אנרגיות בשבילנו, במיוחד כשהמשיכו עם שירים כמו "Mercenary" ו-"Salvo". אני קיבלתי את מבוקשי בדמות השיר "At First Light" מתוך אלבום הלהקה האחרון מ-2005, הלא הוא Those Once Loyal, ואפילו את "The Killchain" האימתני שהוקדש לכל הזרים במקום (הידד). התאורה גרמה לחברי הלהקה לא לבלוט יותר מדי, אך Karl Willetts הסולן עשה כהרגלו והשתולל על הבמה, תוך כדי שהוא מבחין בכל מי שעוזר לו בבלגן (הידד לי, שוב). אנשי ה-Crowdsurf חגגו, וכך גם מאות מעריצי הלהקה, שקיבלו טיל אחר טיל של דת' מטאל איכותי ושובר. למחרת בבוקר נשמעה אנחת כאב מכל מי שגילה שהצוואר שלו כבר לא מתפקד היטב, אבל נו, במלחמה תמיד יש פצועים… אוף דת'.

ימין: Rotting Christ – מסובבים ראשים עם היוונים | שמאל: Bolt Thrower – התקפפפה!!!
15/5/2010 – יום שבת

– היום האחרון של MetalFest התברר להיות היום הכי עמוס, והוא החל בשעת צהריים מוקדמת עם Vader הפולנים, שמשום מה אוהבים להעיר אנשים ברוב הפסטיבלים. גם הפעם היה קצת מוקדם מדי לדת' מטאל של החבורה הזו, אך הביצועים היו ללא רבב ו-Peter הצליח לנער מכולם את קורי השינה, בעיקר עם שירים מהאלבום Necropolis שיצא בשנה שעברה. האיטלקים מ-Sadist היו הבאים בתור ונתנו קצת בדת' מטאל עם נגיעות פרוגרסיביות ואגרסיביות לא אופיינית, אך שוב, היה קצת מוקדם מדי בשביל כל הבלגן הזה. לשמחתי Epica לא איחרו לבוא, וכרגיל נתנו הופעה מהנה במיוחד, עם דגש על האלבום האחרון Design Your Universe. להפתעתי על עמדת הבאס היה Svenchi, לשעבר מלהקת Aborted, ואילו על הקלידים היה חברה הנוכחי של Simone הסולנית (ארור יהיה), Oliver Palotai מלהקת Kamelot – שניהם מילאו עמדות של נגנים שיצאו לחופשה קצרה. כמו תמיד, Simone הייתה מרכז העניינים ואילו Mark הגיטריסט \ סולן הפתיע שוב ביכולות השירה הכוחניות שלו. בהמשך לגל המלודי, חברי Mystic Prophecy תפסו את הבמה המרכזית השניה ונתנו לנו קצת הבי מטאל לפנים. כמו רוב הופעות הלהקה, גם זו הייתה מחוסרת קהל, אך הסולן Roberto והגיטריסט Markus עשו עבודה מעולה לאורך כל הדרך, עם שירים כמו "Evil Empire" או "Dark Forces" ואפילו נתנו בראש עם הקאבר הידוע ל-"Paranoid" של Black Sabbath.

אם רציתי להירגע, לא הייתה לי אפשרות, כי מישהו החליט להגביר את הבאסים ל-Deicide ולגרום גם לשיר הכי עדין שלהם (יש בכלל דבר כזה?) להישמע כמו מסוק אפצ'י (גזונטייט) בפעולה. אם נניח את התחרשותי בצד, ענקית הדת' מטאל האמריקאית ובראשה Glen Benton המרושע, הפחידה אותנו עם מיטב השירים שלה על ישו וחבריו השנואים. מחילול אלים אחד, לחילול אחר, והפעם מהחבורה ההולנדית של Heidevolk, שנתנה הופעת פולק מטאל סולידית ונחמדה, רק שלא זכור לי יותר מדי ממנה. אחת הלהקות שחיכיתי לראות, תאמינו או לא, הייתה Caliban הגרמנית, שנראה לי שמאז שהייתה בארץ לא יצא לי לתפוס אותה. עם האלבום האחרון Say Hello To Tragedy, קיוויתי להרבה להיטים מתוכו, ובמקום זאת קיבלתי בעיקר שירים לא מוכרים אחרים, וכן כמה מהשירים הפחות אהובים עלי מאלבומי הלהקה השונים… אם לא היה איזה Wall Of Death או Circle Pit, הייתי פורש כבר באמצע, אבל לפחות היו רגעי הדבאנג קלים. גם Varg האלה הצליחו לאכזב, כשנראו כמו חיקוי לא מוצלח במיוחד ל-Turisas, ונשמעו אפילו יותר מעצבנים מהאלבומים שלהם. עזבו שמועות על זה שהם פשיסטים או לא, מילא קודם שיהיו טובים ואז יהיה למישהו איכפת מזה… בכל אופן, ההופעה רק סיפקה לי זמן לנוח לקראת האירוע הגרנדיוזי הבא.

The Pagan Alliance – מלבד המחווה ל-Bathory, הייתה עוד הופעה מיוחדת שחיכיתי לראות בכליון עיניים ולשם שינוי, לא התאכזבתי. מכירים את Finntroll הפינית? שמעתם על Eluveitie השוויצרית? ובכן, 2 להקות הפולק הללו החליטו שאם כבר הן יוצאות ביחד לדרכים בכל-כך הרבה הזדמנויות, למה לא לשתף פעולה בהופעה המשלבת בין שירי הלהקות ומארחת נגנים שונים מכל הרכב. על הנייר נשמע כמו משהו אדיר, וכעבור סאונד-צ'ק מפרך בגשם (בפסטיבל זה באמת מסוכן), זכיתי לראות איך הסיפור מתגשם. האינטרו החל כמו הפתיחה מהאלבום האחרון של Eluveitie, כשחברי הלהקה עלו לבמה עם אגרופים מורמים, כעבור דקה בערך הנעימה הפסטורלית שינתה לכיוון אפל יותר, כשנהמות הטרולים מ-"Blodmarsch" של Finntroll החלו לבצבץ ועמם גם חברי הלהקה הפינית שעלו אף הם עם אגרופים מורמים. 2 הלהקות עמדו יחדיו על הבמה, מוכנות לקרב, וישר נשלחנו לשיר הראשון "Andro" מבית היוצר של Eluveitie. מזג האוויר היה גשום-משהו, וכן כמה תקלות טכניות לא איחרו לבוא, בעיקר בעמדת המיקרופון של Chrigel השוויצרי, שלעיתים קרובות נקטע. רצף השירים המשיך משם והחליף בין חברי Eluveitie ל-Finntroll, כשמדי פעם בצבצו נגנים מההרכב השכן לביצוע כזה או אחר. הקהל, כולל כמה מוזיקאים אחרים, נראה מאד מסוקרן ונלהב מהאירוע והגיע בהמוניו לראות במה מדובר (אפילו מצאתי את Mark מ-Epica מנסה לצלם ב-Pit… אל תשאלו אותי למה).

מהצד של הטרולים נוגנו השירים "Rivfader", "Solsagan", "Nedgang", "Nattfodd" ו-"Under Bergets Rot", כשהקלטים הביאו יציאות מוכרות כמו "Nil", "Thousandfold", "Slania's Song" ואפילו את השיר האדיר "Omnos" מתוך האלבום האקוסטי Evocation. מבחינת שואו, היו אלה צמד הסולנים, Vreth ו-Chrigel שפקדו על צבאות הפולק, החליפו ביניהם בדיחות, קראו ל-Wall Of Death, ועשו דואטים במספר שירים כמו למשל ב-"Inis Mona" של Eluveitie (ותאמינו לי קשה לזכור ספציפית איפה קרה מה, כי השירים והנגנים התחלפו מהר מאד). נראה לי אבל ש-Finntroll יצאו הכי מורווחים מהסיפור, כי הם זכו לבצע את מיטב השירים שלהם עם כלי הפולק האוטנטיים של Eluveitie, ואילו במקרה של השוויצרים, הטרולים הוסיפו בעיקר בלגן ומרשעות, אם זה בגיטרה נוספת, קלידים, או בשלב מאוחר יותר – נגנים שיכורים שהחליטו לרקד על הבמה (מצחיק בטירוף). הסט, שאורכו הגיע כמעט לשעתיים, התחלף כל כמה שירים בין הלהקות, ולמרות התקלות הטכניות, גרם לי ולרבים אחרים לוותר על הצוואר שלנו לגמרי (במיוחד אחרי Bolt Thrower בלילה הקודם). הסיום המנצח היה שייך לטרולים עם הלהיט "Trollhammaren" וכן עם "Jaktens Tid" האלמותי, אך ההדרן המשותף היה דווקא עם השיר "Tegernako" של Eluveitie, בו כולם יצאו מהחורים והשתגעו על הבמה. תשוש, רטוב, מלא בבוץ, אך מרוצה – רק בשביל זה היה שווה להגיע לכאן, ואני מאד מקווה שזו לא תהיה הפעם האחרונה שהטרולים והקלטים משתפים פעולה. הברית הפגאנית לניצחון!

– בשלב זה, הייתי יותר ממרוצה אם הפסטיבל היה מסתיים לאחר ההופעה של Eluveitie ו-Finntroll, אבל היו לנו עוד מספר להקות בתכנון, כשהראשונה היא אגדת הבלאק מטאל השבדית Marduk. עשן כבד כיסה את הבמה, וממנו הגיחו חברי הלהקה, מאופרים ושטניים מתמיד. החבורה פתחה עם "On Darkened Wings" ומשם המשיכה בסט שגלש על רוב האלבומים שלה, בניגוד למרבית הלהקות שהעדיפו לתמוך בהוצאה האחרונה שלהן, קיבלנו מ-Wormwood רק 2 שירים. אני הייתי חייב לנוח לקראת ההופעה האחרונה שלי להערב, ולמזלי, Testament לקחה את הזמן שלה ועיכבה את הלו"ז בחצי שעה. אם זו לא הייתה ענקית הת'ראש האמריקאית, כבר הייתי מתעצבן, אבל כשהסאונד המסיבי של החבורה החל להפציץ, לא יכלתי לעצור מלנסות להעיף את ראשי מהמקום. כהרגלם, Testament בחרו להתמקד באלבום האחרון The Formation Of Damnation, ממנו ניגנו את שיר הנושא ואת "More Than Meets The Eye" בין השאר. מאז הקיץ האחרון, נראה כי התפאורה השתדרגה, כשעכשיו הייתה ל-Chuck Billy מעין פלטפורמה שהוא יכל לעלות עליה ולנצח על הקהל כמו איזה צ'יף אינדיאני. התאורה לעומת זאת לא תרמה לשואו אף על פי שהייתה מאד צבעונית, עם זאת, חברי Testament נראו מחויכים ומלאי אנרגיה לאורך כל ההופעה, ו-Chuck אף נתן לנו כמה סולואים מרתקים על עמוד המיקרופון המקוצר שלו (רציני בנאדם, אם אתה רוצה לנגן, אז יאללה, יו קאן דו איט). היו כמובן כמה קלאסיקות כמו "Into The Pit" ואפילו Wall Of Death שהשתבש כי האוסטרים פשוט לא חיכו לזמן המתאים, אבל בסה"כ Testament הפציצו, וניפצו לגמרי כל תחושה בצוואר שלי.

ימין: Epica – יופי סימפוני מהולנד | שמאל: Testament – מאסיביים עד הסוף
MetalFest Open Air Austria 2010 – סוף דבר

מבחינתי, הפסטיבל נגמר עם סיום ההופעה של Testament, למרות שההדליינרית האחרונה הייתה The Devil's Blood – להקה שהולכת להשתתף ברוב הפסטיבלים של הקיץ בעמדות מפתח, והשד יודע למה, כי מדובר בזוועה מוזיקאלית מחרישת אוזניים (אני משתדל לתת הזדמנויות חוזרות, אבל 3 פעמים כבר סבלתי בדבר הזה). בכל אופן, עקב מזג האוויר הלא סימפטי שפקד אותנו ברוב ימי הפסטיבל, החלטנו שדרך המילוט הטובה ביותר תהיה בלילה לפני שכל העולם ואחותו ינסה לפלס דרכו בבוץ שנערם במשך 4 הימים האחרונים. בסופו של דבר, MetalFest לא היה פסטיבל נורא, נכון הוא צעיר, ועוד זקוק לשיפורים ארגוניים (במיוחד בנושא מזג האוויר), אבל הייתי באירועים הרבה פחות מאורגנים שקיימים כבר שנים (איטליה תרדוף אותי לנצח). מבחינת קהל, האוסטרים היו מאד מוזרים ואגרסיביים – קיבלנו הרבה Crowdsurf, כמה Wall Of Death מעניינים, אך בעיקר כוסות שתיה שנזרקו לא פעם אל עבר הלהקות שעל הבמה (שזה לא נעים בכלל). מצד שני, הקהל גם לא ידע לשתף פעולה כשצריך, בעיקר בקטעי שירה משותפים… ואולי מזג האוויר גרם לכל זה? כך או כך, כמות האנשים לא הייתה גבוהה מדי עד רמה של עיצבון, ומלבד כמה אנשי אבטחה לא נחמדים (סטייל שוורצנגר, רק בלי הומור), לא סבלנו באופן אישי. הלהקות נתנו כמיטבן, הסאונד נשמר אחיד ברוב המקרים, ובסה"כ עבור ליינאפ כזה משגע ומחיר כזה נמוך, זה בהחלט אירוע ששווה לבדוק בשנים הבאות (במידה והוא ימשיך להתקיים). עכשיו אם תסלחו לי, יש לי צוואר שצריך לתקן עד האירוע הבא…