Metallica בישראל: הרשמים המלאים – זווית א'

בואו נעשה את זה רגע רשמי, אני ממש לא יכול לומר שסבלתי בהופעה של Metallica. בואו נשמע קצת יותר כמו מעריצים מושבעים, ואגיד שמאד נהניתי. אני בן אדם שאוהב לזיין את השכל הרבה, ולמעשה זיינתי את השכל כמה כיף לי לאנשים שסבבו אותי בזמן אמת, לאורך כל ההופעה (ולמעשה, גם הופעות החימום), אבל עם כל זאת, אוציא ברשותכם את האלמנט המתלהב שלי כנער בן 17 שרואה את הלהקה האהובה עליו (זה כבר עשיתי לפני 11 שנה, לצורכו של עניין) – אלא אנסה לגשת מזה מבחינה מקצועית. במשפט אחד, Metallica היו סבבה, ההפקה הייתה מבזה. והרי בהרחבה.

High On Fire

להקת הסטונר-מטאל הזו אולי הגיע אליכם בהפתעה, אבל את High On Fire אני מכיר עוד מימי Surrounded By Thieves המגניב. אין מה לעשות, מדובר באחת מהסנוניות היותר טובות של עולם הסטונר מטאל, מנגנים אותו בדיוק כמו שהוא אמור להיות – מלוכלך, מכוער, שתוי ומסטול מצד אחד, אבל מדויק ואגרסיבי כמו שרצה Tony Iommi שמוזיקת המטאל תשמע. הלהקה פצחה בשעה 19:20 את הופעתה המשומנת היטב, מפגיזה עם שירים בעיקר מאלבומה האחרון Snakes For The Divine וקצת מהאלבום הקודם לו, Death is this Communion.

מי שלא יודע מה High On Fire עושים ולא מכיר את מפעלו של Matt Pike האיש מאחורי הלהקה, אפשר לתאר זאת (מאד בזלזול, בהגדרה מלוכלכת וקצת חובבנית) כשילוב של Mastodon עם Motorhead בהילוך איטי. האמת היא שבלי להזכיר את להקת המוצא של Pike הלא היא Sleep האגדית זה יהיה קצת לחטוא למטרה בכל מקרה, אבל אין ספק שמי שמכיר את שני הרכבי הענק האלה פחות או יותר יכול להבין שמדובר בגרסה מוקצנת וכבדה של רוקנ'רול מטאל או הבי מטאל מעושן ומטונף בגריז. משירים כמו "Rumors Of War" הדוחף קדימה, דרך "Bastard Samurai" הלהקה הספיקה לפנק את כל מי שמכיר אותה מהתקופה האחרונה.

מצד שני, אף שיר מ-Blessed Black Wings (האלבום המופתי מ-2005) לא בוצע, ודאי לא מהתקופות הקדומות יותר (וחבל, כי איזה מקום הולם יותר לשלוף מהבוידעם שיר כמו "Blood From Zion" מתוך אלבום הבכורה The Art Of Self Defense – מאשר ישראל?). הלהקה חתמה עם שיר הנושא הפותח את אלבומה האחרון, "Snakes For The Divine", רצועה ארוכה ומפותלת שמתפחת מרוק מלודי מגניב עד למטח מטאלי כבד. מי שמכיר את הלהקה מאד נהנה, ומי שלא זכה לראות הופעת סטונר מטאל משובחת בסטנדרטים היותר גבוהים שיש בשוק העולמי. אני יצאתי מאד מרוצה, למרות שאין ספק שגודל הבמה האדירה עשה להקה צנועה כמו High On Fire יחסית גמדיים.

Orphaned Land

זו הפעם הראשונה שבה יצא לי לראות את Orphaned Land מאז יצא אלבומה האחרון, ORwarriOR וממקום מושבי המרוחק, קובי פרחי וחבר מרעיו נראו לא יותר מדמויות מיניאטוריות מרוחקות. אם נשים עובדה זו בצד, מדובר ללא ספק בלהקת המטאל המובילה בישראל – ואני אישית לא יכולתי לחשוב על בחירה מוצלחת יותר לחמם את Metallica מאשר Orphaned Land עצמם. יש שיאמרו, ובצדק, שהסגנון המוזיקלי שלהם אינו מספיק חופף, אבל במקום לקבל העתק מוזיקלי חיוור של Metallica זכינו לפנסיון מלא עם הופעה מעניינת של להקת המטאל הישראלית המובילה. לדעתי עדיף פי כמה מהופעה של היהודים במעמד זה, או יורשת מיינסטרימית אחרת כדוגמת סינרגיה. פוי.

הלהקה פתחה עם "Birth Of The Three" מתוך אלבומה השלישי והמופתי Mabool, אך כבר שם הבנתי שהולכת להיות לנו בעיה קטנה. הסאונד ברחבות הזהב והכסף \ ברונזה \ שאר מתכות יקרות כנראה היה סביר, אך הפלייבק הקריטי לעבודה המוזיקלית הפומפוזיונית של Mabool נשמע כמו קול חלש ומסכן הרחק ביציעים בהם ישבתי. מצד שני, הלהקה ניגנה ללא רבב – וסחפה את הקהל בצורה מלהיבה. אני לא בקיא לגמרי בחומר מ-ORwarriOR, שהינו פחות חביב עלי מ-Mabool – אבל שירים כמו "Olat Ha'tamid" והסינגל המצליח "Sapari" בהחלט קפצו החוצה והקפיצו את הקהל יחד איתם. "Ocean Land" בהחלט גם עבד לטובת הלהקה, וכמו כן גם "Norra El Nora" שהפך לקלאסיקה – והתערבב בסופו עם הסיומת של Ornaments Of Gold (שהיה הטייק היחידי מתוך התקופה פרה-Mabool שהציעה הלהקה בהופעה זו).

בסה"כ, בזמן מפתיע לטובה של סט ליסט רחוק מלהיות קמצני, הלהקה פינקה את המעריצים החדשים ואת אלה שלא זכו לראות אותם עד היום – ויצוין לטובה קובי פרחי שידע בדיוק את גודל המעמד וחשף את להקתו למאות אם לא אלפים של מעריצים חדשים ללהקה, כאשר שיתף את הקהל ההמוני שהתכנס בהופעתם בשירה בציבור המפורסמת ובקפיצות ב-"Norra El Norra". סה"כ, בתור מי שיותר גדל על Sahara ו-El Norra Alila היה חסר לי קצת לשמוע את השירים המוכרים והישנים, אבל אני לא באמת יכול להרשות לעצמי להתלונן שבהופעת חימום Orphaned Land אוטומטית נמשכה לסט ליסט היותר מעודן והפחות אגרסיבי.

Metallica

הנה הגיע הרגע הגדול ו-Metallica עלו לבמה. האמת היא שדמיינתי את הסקירה הזו במגזין 'מטאליסט' בערך מאז שהוא קם ב-2002, שכבר אז היו שמועות על כך ש-Metallica תחזור (כי גם ב-1999 אמר Ulrich ש-Metallica תחזור במהרה. אז, הפער היה 6 שנים בין 1993 ל-1999. כנראה שהיו לו עיסוקים אחרים. כמו Napster למשל). עם הרצועה הקלאסית מתוך הסרט "הטוב הרע והמכוער", הפעם כולל גם את קטע הוידאו עצמו מהסרט – התנגנה לה ה-"Ecstasy Of Gold", ובלי הפסקה, Metallica התפוצצה על הבמה עם "Creeping Death". בהתחלה ההתרגשות עשתה את שלה, אבל כבר במהלך ה-C-Part המפורסם שמתי לב למשהו שקצת צרם לי. זה היה Lars Ulrich. חשבתי שהוא סתם מאלתר על המשקל הפשוט של השיר בזמן הסולו, אבל עם רדת המהירות כלפי מטה הבנתי שהוא פשוט מחפף.

הלהקה לא עצרה לרגע, ואחרי שהקהל הישראלי אכזב מעט במזמור הקלאסי של "Die! Die!" המשיכה הלהקה אוטומטית ל-"For Whom The Bell Tolls?" שאפילו יותר קלאסי מקודמו. הלהט של הקהל ברחבה, וגם ביציעים, היה סנסציוני. כולם שרו את המילים ושיתפו פעולה, כולל להריע ללהקה בזמן ההחשכה החוזרת ונשנית ישר אחרי המשפט "It’s the last time you will!". אדון Robert Trujillo עשה את עבודתו נאמנה בהשתוללות הנדרשת על גיטרת הבס, וגם Kirk Hammett ניגן כהלכה באופן רציף, עם זיופים נסלחים בהחלט. James Hetfield היה פשוט במיטבו. לא רק שהוא לא זייף (יש שיאמרו שהשירה שלו השתנה ללא היכר מאז האלבומים ההם של שנות ה-90, אבל בהתחשב בעובדה שבסיבוב ההופעות של St. Anger הוא היה פשוט גמור לחלוטין וזייף בלי הפסקה, הביצוע הנוכחי היה מעל ומעבר) הוא גם השקיע בנגינה בצורה מדויקת ופעל בכריזמה בימתית שאין שנייה לה, בכנות.

היופי האמיתי התגלגל ישר אחרי "For Whom The Bell Tolls" שהתחלף מיד ל-"Ride The Lightning". השיר הזה, שממש לא נמצא בכל סט-ליסט של הלהקה, פשוט היה ממתק נדיר לסל המצרכים גם לאלה שראו את Metallica עשר פעמים. הקהל שר את הפזמון בלהט, ו-Hammett השתולל עם הסולו המעולה (שגם במקור מזייף כמעה, ועל כן הדילוג המהיר באמצעו היה נסלח). הרצף המשובח הסתיים ו-Hetfield פנה אל הקהל בשאלה אם הם מעוניינים בקצת חומר ישן. שני הטמבלים שאמרו "לא, תעשו את Until It Sleeps!" כנראה לא נשמעו בין 20,000 איש שהיו שם פחות או יותר, ו-Metallica פצחה ב-"Harvester Of Sorrow". השיר הזה אמנם היה פה ב-1993, אבל לא זכיתי לשמוע אותו ב-1999, ובתור אחד השירים האהובים עלי אני אישית התרגשתי לא מעט.

פה החל מפך הנפש האמיתי.

אין מה לחזור על מה שנאמר כבר כמה פעמים, אבל למען יזכרו הדורות הבאים מה שהלך שם – מערכת ה-PA קרסה באופן מוחלט. אולי זה לא הורגש כל כך במתחם הקרוב לבמה, אבל בתור מי שראה את ההופעה בעיקר מהמסכים באחורה, זה היה כמו לראות את הלהקה על Mute. השיר קרס למשך דקה לפחות – ואז חזר לקראת הסולו, ושוב קרס לקראת סופו. רובו של השיר פשוט לא נשמע, והקהל התרעם בכעס. בין אם Metallica קלטו מה הולך או לא – זה לא משנה. Hetfield פנה להחליף גיטרה ונזף במישהו שהוא לא שומע דבר באוזניה שלו והלהקה עשתה חילוף מהיר, ממתינה שה-PA יחזור לעבוד והתחילה את "Fade To Black". בשיר הזה יש לנהוג בעדינות רבתי לרוב, משום שלא מעט מחובבי הרוק אשר לא אוהבים את Metallica על בוריה מתייחסים לשיר הזה בחרדת קודש. מצחיק לחשוב שהשיר נכתב על מגבר שהלך לעולמו, בדיוק אחרי שיר שבו מערכת ההגברה פשוט שבקה חיים.

מבצע את הריקוד המפורסם שלו בין גיטרה חשמלית לאקוסטית, עמד Hetfield ושר את השיר בעדינות עצורה כשהלהקה מלווה אותו על הבמה התחתונה, אך עם התגברות הדינמיקה וכניסת הדיסטורשן – אל תוך ה-C-Part קורע הלב, קרסה ההגברה פעם נוספת, שלישית במספר. פה, הקהל כבר איבד את העשתונות שלו, ואחרי חצי דקה קצרה שבה המערכת לא חזרה לעבוד, התחיל לקרוא "בוווז!" ארוך ומביש אל הבמה. ברור שאיש לא האשים את Metallica עצמה בתקרית – אבל חוסר האונים של ההפקה (שהייתה אמורה להיות יוקרתית במיוחד, בהתאם למחיר הכרטיס המזעזע) מול המקרה פשוט הכעיס את אלפי האנשים בהיסטריה.

השיר הסתיים ו-Metallica נעצרה.

כעת עם אתגר של לקנות את הקהל שלה עצמה בזמן אמת על הבמה, הלהקה המנוסה בעולם נראתה מעט מבולבלת. Hetfield פנה אל הנוכחים וברגע כנה של אנושיות התוודה שגם הוא שונא שזה קורה, אבל אין כל כך מה לעשות, ושזה לא ייתן להם להרוס להם את הכיף. הקהל מאד פירגן על גילוי הלב הזה, ו-Metallica התכנסה שוב מאחורי הבמה בזמן שהפתיח של "That Was Just Your Life" מתוך Death Magnetic התנגן ברקע עם סרט אנימציה מגניב. לתשובה ההולמת "כן!" הלהקה הפציצה עם "Sad But True" המשובח מתוך האלבום השחור – וזכתה לסינג-אלונג אגרסיבי. ישר אח"כ Metallica חזרה לחומר החדש, עם "Broken, Beaten & Scarred" שבט במקום להראות את הלהקה על מסכי הפלזמה, הפנו הצלמים את המצלמות אל הקהל עצמו, שהגיע למעטפת הזהב בכל אופן.

ספקני ש-Metallica הייתה מבסוטה מהקרחות הבולטות שנראו ברחבה מסביב, ונראה ש-Hetfield נהיה מתוסכל מזה שוב ושוב כל פעם שפנה לנגן על אחד מהקצוות של הבמה, אבל לא היה ברירה כל כך, זה השואו וצריך להמשיך בו – גם אם רוב הקהל שלך מופרד ביציע מרגיז מרחק של 100 מטר אחורה. Ulrich התקשה לעמוד בקצב של השיר, הלך לאיבוד פעם אחת וחזר בקושי כאשר Hammett נתן בו מבט תמוה. גם בשאר השירים מ-Death Magnetic נראה ש-Lars עסוק יותר בלהוציא לשון ולעשות פוזה של טרול מאשר באמת לתופף את החומר שהוא עצמו כתב וביצע באלבום. "רק שלא יחרב את הקלאסיקות" פיללתי בליבי. הציפיות שלי מ-Ulrich היו נמוכות מלכתחילה, אבל גם אני מחזיק את ה-DVD של S&M בבית, והייתי פה ב-1999, אני יודע שהוא מסוגל להתמודד עם זה. זה לא שהוא צריך לנגן פה איזה שיר של Slayer, נכון? הוא מסוגל לזה.

אחרי "Broken, Beaten & Scarred" בו פנה Hetfield אל הקהל כאל משפחת Metallica המורחבת, הרגשתי שבאמת תם הסדר והגיע הזמן למנה העיקרית ושולחן עורך. גם הלהקה הרגישה ככה, נעלמה מהבמה, השאירה אותה אפלולית לחלוטין – עד שקולות המלחמה שלוו בפיצוצים ואפקטים מרשימים הכריזו על תחילתו של "One". באופן הולם הלהקה הוקרנה בשחור לבן על המסכים – והקטע השקט והמרגש עבר ללא רבב. אבל עם הגברת הקצב המוזיקה פשוט התחרפנה. Ulrich שהחליט לוותר באופן מוחלט על מטחי הדאבל-בס המפורסמים של השיר פשוט ניגן בעצלתיים והלהקה הלכה איתו לאיבוד ולא הצליחה לחזור לפוקוס עד תחילת הסולו השני של השיר. גם אז Ulrich משך אחורה את הקצב, בצורה עגומה. אף אחד מ-Metallica הוא לא בדיוק נגן על, אולי להוציא את Trujillo, אבל העבודה של "One" הייתה פשוט מבזה.

Metallica קנו את הקהל שלהם בחזרה, וכשהתחילה ברקע הנעימה המפורסמת של "Blackened" (אותה מלודיה אלמונית שמתנגנת ברברס) הלהקה המשיכה להסתער עם אחד מהשירים הטובים והכבדים ביותר שלה בארסנל. גם את השיר הזה הם חסכו מאיתנו ב-1999, ולכן גם אליו מאד התרגשתי, אבל Ulrich דאג מאד שאחמיץ פנים גם פה, וכל הבית הראשון הרגיש מפוקשש. השיר הזה הוא בהחלט לא קל – ויש בו היפוך קצב מאד מטריד די על ההתחלה, מה ש-Ulrich לא בדיוק עמד בו (ובעקבות כך גם שאר הלהקה, עם היוניסונים האלה באמצע). בשיר הזה גם Hammett אכזב מעט, כאשר הוחלט לקטוע את הסולו הקלאסי של "Blackened" בדיוק ברגע הדרמטי ביותר שלו – אבל אולי עדיף לקטוע מאשר לבצע בצורה גרועה, וכך שאולי אני אמור להיות אסיר תודה על החסך הזה. בפזמון של השיר מצד שני, עם כל פעם שהוזכרה המילה "Fire!" דלקו להביורי ענק משני צידי הבמה בעוצמה משוגעת. מגניב לגמרי, בלשון המעטה.

שני השירים הבאים באמת התנהלו ללא דופי, וטוב שכך. "Nothing Else Matters" – אותה בלדה גלגל"צית ולא אופיינית ל-Metallica אבל בסופו של דבר הינה השיר שהכניס אותה להיכל התהילה של עולם המוזיקה – נוגנה בעדינות על ידי Hammett (שגם טרח וניגן לבדו לפני" Fade To Black" את הפתיח ל-"Children Of The Sea" של Black Sabbath מאלבומם Heaven & Hell עם כוכב המטאל המנוח שנפטר לאחרונה Ronnie James Dio) לבדו ואז הצטרף אליו Hetfield והמשיך משם. הסולו כבדרך אגב, היה מצוין – הרבה יותר טוב ממה שבוצע בהופעות שראיתי בעשור האחרון (כולל ההופעה ב-1999), ממש הצדעה מעולה לגרסת האלבום. מעולה. "Enter Sandman" דלק בעקבותיו ואיתו זיקוקים ופיצוצים עד השמיים. הקהל הריע באופן גורף והתלהב, Hetfield הודה לנוכחים והלהקה נעלמה מאחורי הקלעים לפני הדרן.

לאחר דקה קצרה חזרה הלהקה אל הבמה, ו-Hetfield החל את המשחק של "יש לנו עוד קצת לנגן, אני מקווה שאף אחד עוד לא ברח הביתה." משפטים שרק מהפה שלו יכולים להישמע אמינים כמו "אני מקווה שתוכלו ללכת הביתה ושישאלו אתכם מחר איך הייתה ההופעה של Metallica תגידו Awsome" כשהוא מצריד את קולו. החלק הקבוע בהדרן הוא קאבר, ואנחנו יצאנו עם קאבר משובח – "Stone Cold Crazy" של Queen – שהוא באמת הצדעה מעולה גם בגרסתו המוקלטת. אבל מה? Ulrich שוב חינטרש. אחרי הפזמון הוא חשב שמתחיל בית שנ, ושכח את הסולו, והתבלבל, עצר אחרי היוניסונים וחזר שוב. הלהקה מנגנת והוא מנסה לעמוד בקצב – מה שקרה רק אחרי הסולו השני.

הלהקה המשיכה עם הרבה כוח במותניים אל "Whiplash" העתיק, בעוצמה ובכוח (אם כי נראה שבאמצע האטו) ואז חתמה את ההופעה עם "Seek And Destroy" שמלווה אותה ממש מתחילת הדרך בכל הופעה. Hetfield ביקש להדליק את האורות באצטדיון על מנת שהוא יוכל לראות כמה אנשים הולכים להשתתף איתו ולצעוק את מילות הפזמון – ואם לא ידעתי שזה ריטואל קבוע אצל Metallica הייתי בטוח שהוא כמעט ולא בטוח שיש אנשים ביציעים. ההופעה נחתמה יפה, Hetfield, Hammett ו-Trujillo הודו לכולם – ו-Ulrich פנה בהתרסה "האם אני היחיד שזה מפריע לו שאנחנו מגיעים לפה רק פעם ב-11 שנה? הפעם הבאה תהיה הרבה יותר קרובה!" כן, שמענו עליך…

לסיכום, High On Fire היו נהדרים, Orphaned Land היו טובים והרוויחו המון מעריצים חדשים, Metallica נתנו סט ליסט משובח באמת (אף לא שיר מ-Load, Reload ו-St. Anger בנמצא), Hetfield השתפר ברמת הביצוע בשירה והנגינה ובכלל מחזיק את כל הלהקה הזו על הכתפיים, Hammett לא פישל יותר מדי והיה מאד קומוניקטיבי, Trujillo היה הוא עצמו, רחוק מלהיות אגדה כמו שאר הבסיסטים של Metallica אבל נגן מקצועי ופרפורמר מהשורה הראשונה ללא ספק ו-Ulrich היה גרוע לפרקים, מזעזע לעתים קרובות.

ההפקה הייתה ביזיון.

לא רק שנפילות הסאונד, באשמתם או לא, הורידו מהיוקרה של האירוע לרמה של הפקה בתיכון, פשוט בקנה מידה של אצטדיון, מה שבהחלט גרם לאדם ששילם כמוני 450 ₪ על הכרטיס להרגיש שהוא השקיע קצת יותר מדי, ההקפדה הפדנטית בתחילת קמפיין השיווק של ההופעה על טבעות זהב \ כסף \ ברונזה התגלתה כבדייה מטופשת. טבעת הזהב אמנם הייתה קיימת – כל הפרדה אחרת הייתה בגדר דמיון בלבד, ואלה ששילמו יותר במטרה להיות יותר קרובים מאחרים התבדו מאד מהר. הזזת הבמה מהצד הצפוני לצד המערבי אולי חשפה את הבמה אל מול כלל הקהל, אבל שוב עשתה תרגיל מסריח לאלה שטרחו וקנו כרטיסים מלכתחילה קרוב לבמה, ויצא שסיימו את ההופעה מול עמוד תאורה ב-450 ₪. תוסיפו לזה את העובדה שאלה שמאסו במקום שלהם פשוט התפלחו לטבעת הזהב באין מפריע (מה שגרם להוצאת 1000 ₪ על האירוע הזה להפוך לאבסורדית לכל דבר עבור אלה שכן הוציאו סכום זה) לכך תוסיפו שיותר מדי אנשים התפלחו לאירוע באופן כללי באין מפריע (שיבושם להם, כן – אבל פתאום כל מי שהוציא בכלל סכום מסוים על האירוע הזה מרגיש מטומטם).

אני לא בא לרעת Metallica פה, שנתנו הופעה מיטבית יחסית לתנאים, אבל אין ספק שאם היה לי יד בדבר, הייתי מסמן איקס ענקי ואדום על המשך הקריירה של מרסל אברהם ונציגו בארץ כמפיק בארץ בעקבות המחדל הענק הזה שנקרא הופעתה של Metallica. חמדנות, קמצנות וחוסר יכולת ארגונית בסדר גודל שכזה השאירו המון אנשים מאוכזבים ובצדק, כי בשורה התחתונה, האם זה היה שווה את הכסף שהתבזבז פה על קניות כרטיסים – כשאנשים יכולים להתפלח חינם להופעה, או לשלם 200-300 ₪ ל"טבעת הברונזה" הבלתי קיימת ואז חיש קל להכנס אל טבעת הזהב במקום אלה שטרחו ושילמו 1000 ₪ (או 1200 אם הם מיהרו לקנות לפני מרד הצרכנים שאורגן על ידי מעריצים זועמים, ובצדק) – פשוט מסמנים בגדול את התשובה. האם זה שווה את הכסף? חד וחלק – לא!