Missing In Action – חוגגים אלבום בכורה

הופעות השקה, כפי שאומר גם בהמשך, עוקבות לפי תופעת ה-Make It or Break It. זו ההזדמנות הראשונה, ולא מעט פעמים גם האחרונה, עבור להקת רוק עצמאית, להוכיח שהיא התבשלה מספיק על הבמה ובאולפן גם יחד, והגיע הזמן לכנס את שני העולמות האלה למקום אחד – שחרור אלבום וביצועו על הבמה בהופעה ברוח פסטיבל חגיגי או לפחות יום הולדת. Missing In Action היא להקה בת כ-4 שנים פחות או יותר – שבשנתיים האחרונות התחילה להתמקצע יותר ויותר בשני התחומים האלה.

עם אלבום אחד מאחוריה, עולה להקת המטאלקור הזו על הגל, מחממת את The Fading בהופעת ההשקה שלה, משתתפת ומנצחת את תחרות המטאל-באטל המקומית, ומתקבעת היטב ברשימה בפסטיבלים המקומיים המובילים, Helleluja 2010 ו-Summer Carnage, וכל זה בתקופה של פחות מחצי שנה – הלהקה גם מספיקה לשחרר אלבום מלא ראשון (מסוגו בארץ, באופן כללי) ועושה הופעה משוגעת אל מול 400 איש במועדון הסאבליים התוסס. עם שתי אחיות משני צידי הז'אנר – Demented Sanity שגם היא כוכב עולה בשמי הז'אנר, ומצד שני החברה הותיקה Matricide שבאה להסתכל במבט מפוקח גם אחרי שהוציאה ב-2008 אלבום קצר נגן מצליח משלה.

Demented Sanity

בתור להקה שצברה קילומטרז' הופעות בשנה שיאה ללהקות מבוגרות פי 4 ממנה – Demented Sanity הגיעה משום מקום ומיקמה את עצמה היטב בתור אחת מלהקות המטאל המודרני החזקות ביותר שיש לנו להציע בארץ. החבורה הזו עובדת כל כך נכון שזה ראוי להערצה. בלי בולשיט, בלי הגררות להקלטות מיותרות של EP זמני לפני המנה העיקרית, ועם כל הרלוונטיות המטאלית הנכונה – למרות שחברי הלהקה ממש לא הילדודס בני ה-15 שיפרקו את הבסטה עם הגיוס. כעת, כאשר אריה ארנוביץ', גיטריסט The Fading הצטרף לשורותיהם – נראה של-Demented Sanity אין יותר בלמים בקטר המוזיקלי שלהם, והם הולכים לדרוס כל מה שבדרך.

בהופעה קצרה וקולעת של כלל החומר האנרגטי יותר שלהם – כולל "Chains Of Gold" ו-"Calling Inside" שהפכו במשך שנה קצרה אחת להמנונים מקומיים בקרב חובבי הז'אנר – Demented Sanity מוכיחים שאפשר ממש בקלות לקחת ברצינות את ז'אנר המטאלקור ולהפוך ללהקה מן המניין גם בגיל שבו אנשים עושים מילואים ותואר ראשון. נאמר כבר הרבה על הכריזמה שלהם, על המוזיקה המוצלחת מאד בהתחשב במגבלות הז'אנר – שגם אם אתה לא חובב גדול שלו אתה נופל ברשת של הלהקה – והדבר היחיד שהיה חסר להם זה את החידוד הנוסף של גיטרה נוספת, ובדיוק פה נכנס מר ארנוביץ' בתחילת הלהקה כמותג המטאל המודרני המוצלח ביותר בשנים האחרונות. כעת, בלי ספק, הלהקה צריכה לקחת את חודשי הסתיו והחורף להתכנס ולכתוב אלבום מלא, מבלי לעשות בזוטות פחותות יותר, ולהוכיח שדרך עבודה בריאה זה משהו שממשיך איתך גם לאלבום. עד אז מדובר אמנם בלהקה מצוינת, אבל עדיין על תנאי, והיא חייבת לעשות את הצעד הזה, שיהיה מאד מהיר בהתחשב בזינוק המטאורי שהיא דפקה בשנה וחצי האחרונות.

Matricide

Matricide היא בצורה מסוימת דמות המראה של Demented Sanity. לא מבחינת מקצוענות חס ושלום, במיוחד בהתחשב שהלהקה מחזיקה ברשותה נגנים איכותיים ותיקים ומנוסים שלא בוחלים באמצעים על מנת למנף חומר משוגע משובח ומפלצתי, אבל בעוד Demented Sanity מסתערים קדימה עם רעל בעיניים, Matricide לוקחת את הזמן. כבר שנתיים פחות או יותר מאז צאת We Are Alive – ה-EP שהיה בעצמו סוג של נקודת קאמבק עבור להקה שקיימת על הנייר פחות או יותר 7 שנים – Matricide מראה פעילות איטית ומנומנמת לעומת ההספק של שתי הלהקות האחרות בתחום.

הסיבות כמובן שמורות להם, אי אפשר להכחיש שהלהקה הזו התמקמה היטב בתודעה ובזיכרון המוזיקלי של הציבור המטאליסטי בארץ עם אחד מהאלבומים קצרי הנגן המשמעותיים ביותר עבור הסצינה המקומית, שהיווה השראה ללא מעט להקות מטאל מודרני ישראליות. הלהקה ביצעה הופעה רצינית ומושקעת, אך למרות האנרגטיות של נגניה, נדמה היה לעתים שרן אליהו, זמר הלהקה, קצת מרגיש מרוחק ולא במצב-רוח הנכון לאירוע מטאל שכזה. למרות כל זאת, החומר החדש של הלהקה – שהכניס מעט מלודיית Slipknot אל תוך ערבוביית ה-Meshuggah פוגשים את Lamb Of God שלהם – בהחלט נצרב בזיכרון.

כעת צריך להמתין שהלהקה הזו תעלה הילוך ברגע שתוכל. לא נעים להודות, אך יש ללוחמת ותיקה כמו Matricide דבר או שניים ללמוד מ-Demented Sanity כולל הגישה על הבמה והעבודה מול הקהל. למרות שלטעמי Matricide עולים על Demented Sanity מבחינת איכות החומר, אפילו אם רק בקצת, אם Matricide לא תתעורר בהקדם, היא עלולה למצוא עצמה באותה משבצת בעוד כמה שנים, בעוד שלהקות צעירות ממנה יעקפו אותה בסיבוב.

Missing In Action

בואו נאמר זאת בכנות, כולנו חושבים שלארח מיליון אורחים על במה אחת יכול להפוך הופעה לחגיגה או לאסון. חוסר עקביות, תקלות טכניות מדי פעם, הבדלי רמה, או פשוט לגרוע משירים שיכלו להיות טובים בהרבה אם הם היו מבוצעים לבד על ידי הלהקה, אלמנטים אלו יכולים להפוך קונספט קרנבלי כמו 8 אורחים מכובדים לכאוס רבתי. למזלה הרב של Missing In Action – החבורה הזו עושה חיל כלהקת חברותא של כמה חובבים במתנ"ס, וכלהקת אצטדיונים בפוטנציה. ריבוי האורחים אמנם הטה את הכף לטובת הרעיון השכונתי יותר אבל אין ספק שהדבר תרם בגדול לאווירת האירוע.

עכשיו, ברמת העיקרון, הנטייה האחרונה של להקות רבות היא לארח אורחים רבים על מנת למלא את פער החגיגיות – וזה לרוב נובע מפרגון וסחבקיות – אבל בגדול, מעטות הן הלהקות שבסופו של דבר קונות לעצמן קרדיט באורחים מרובים. Missing In Action היא, לפי ראות עיניי, הלהקה היחידה שבאמת יושבת שם בקצה הערימה של להקות שיכולות לעשות את זה ולצאת בשלום. הלהקה ביצעה את "Sold Out" שפותח את אלבום הבכורה החגיגי שלה – והמשיכה משם לשיר חדש. אחרי הכוונה מדויקת של לא מעט אורחים, ביניהם שחף סולן Viscera Trail עם קול הביבים, מיכל המכסחת מ-Godwrath עם הגישה הפאנקית והקול האלים, צ'ני סולן להקת הראפ-מטאל "הפרצופים" עם קול מפתיע שהולם גם מטאל כבד יותר, וגם עבדכם עם הנאמן, עם קול מעצבן שכזה.

הנקודות הבולטות על האירוע היו ללא ספק שני קאברים מגניבים. הראשון לשיר "Freak On The Leash" של Korn, שיר שאני ממש לא מחבב, אבל Missing In Action הצליחו לתת לו רוח חיה משלהם, לא מעט בזכות מירי מילמן האדמונית, כעת במשרה מלאה ב-System Divide – ולהפריח בו נפח חדש שהולם את עולם המטאל המודרני יותר מאשר את אמצע-סוף שנות ה-90. השיר השני היה ביצוע המוני ל-"This Love" של Pantera האלמותית, יחד עם שקד פורמן מ-The Fading וערן סגל מ-Aborted. שני אלה, חובבי Pantera גדולים, חובקו על ידי בערך כל האורחים באשר הם שהיו על הבמה – למהומה רבתי, שאולי הפריעה להם לנגן -אך לא גרעה מהחוויה.

בסופו של דבר, החומר של האלבום של Missing In Action, במיוחד השירים המוכרים בו כגון "Flood" או "November’s Mistake" (השיר הטוב באלבום לדעתי) עבדו מצוין עם הקהל ההומה שפקד את המקום, ובסופו של יום, החבורה הצליחה לצלוח את אחת המשימות הקשות ביותר עבור להקת מטאל מקומית – להפוך לאייקונית עבור ז'אנר מסוים (ובכך לדחוק כל מי שנחשב לאייקון של הז'אנר עד כה הצידה) ולגדול לשלב הבא, שהוא אולי האתגר המוזיקלי הגדול ביותר, בו להקה מפסיקה להתקיים כחבר נגניה, אלא כמושג אורגני שהמוזיקה שלו ממשיכה גם ללא קשר ללהקה.

זהו ההישג הגדול ביותר של הופעת השקה מוצלחת – ובהכרח כל הופעה שמגיעה אחריה. כאשר Missing In Action קיבלו את האהבה של הקהל אשר התפקד ותמך בהם במלוא עוצמתו, הם הבינו שאולי הם עלו שלב, אך כמו בכל משחק מחשב 8-ביט שמכבד את עצמו, מפה זה רק הולך ונהיה יותר קשה. כעת, שמשימה כמו לזכות בתחרות המטאל-באטל העולמית, או לפחות לחזור ולהמשיך עבודה רציפה ואימתנית על הבמה ובסטודיו, ל-Missing In Action אין ברירה אלא להעלות את הרף שהם הציבו לעצמם בהופעה זו – וזהו רף גבוה מאד.

כזכור, ציינתי ממקודם ש-Missing In Action מנצחת בכל זירה שהיא נכנסת אליה כי היא בנויה לכל מערכה. אם זה עולם ההארדקור של הופעות רחוב נטולות במה עם הרבה אהבת קהל, או הדיסטנס ואפליקציית הרוק-סטאר של הופעה על במה מרוחקת וענקית – הם יתאימו לכל מקום, ופה הכוח שלהם, גם במוזיקה וגם בהופעה. Missing In Action היא להקה גמישה, ששואבת המון מעולם המטאל, גם המסורתי וגם החדש, אך לא חוסכת בהשפעות מסצינות הפאנק-רוק, ההארדקור והורקנ'רול בדרך שלה למעלה. בינתיים זה נראה שהם מפיקים מהערבוביה הזו בעיקר לקחים חיוביים, ולמרות שיש אנשים שיחמיצו פנים לראות להקה מקצועית אך צעירה נכנסת להם לגרף של "להקות מטאל ישראליות וגדולות" – אין ספק ש-Missing In Action עשתה את הצעד הזה בהופעה הזו והשאירה הרבה אבק מאחוריה.