צילום: אייל פאר
חרף הפופולאריות של הופעות הפולק מטאל בקרב הקהל המקומי, לאחרונה עושה רושם כי אלו מפנות את מקומן לותיקות המטאל הקיצוני – הבלאק והדת' מטאל, אשר חוזרים בהדרגה לאכלס במות בתל אביב. הפעם, בערב ה-21 לחודש מאי היה זה תורה של להקת הבלאק מטאל המלודי השוודית Naglfar. הלהקה עצמה, שקמה בשנת 1992 מחזיקה מאחוריה רפרטואר של שישה אלבומים מלאים – צברה תאוצה דווקא בתחילת שנות האלפיים המוקדמות. לאחר אינספור הופעות בעולם הגיחה להופעה חד-פעמית במועדון הגגארין שבתל אביב; הלהקה לא הסתפקה אך ורק בהופעה עצמה, וזו לוותה במספר ימי שהות בארץ, תקלוטי מטאל מקומיים, סיורים ואף טעימות מההווי הישראלי.

מעבר להופעתה של Naglfar שיצאה אל הפועל סוף כל סוף לאחר כעשור, מה שייחד את האירוע ניכר גם בלהקת החימום – להקת הבלאק מטאל המלודי המיתולוגית המקומית Azazel. חלפו שש שנים תמימות מאז נראתה לאחרונה Azazel בת שני העשורים על הבמות, ועמדת החימום ל-Naglfar היוותה תירוץ מצוין לכך. אחרי הכל – על אף השוני המסוים הקיים ביניהן, מדובר בלהקות חופפות למדי בסגנון.

מרבית ההרכב של Azazel נותר על תילו מהפעם האחרונה בה הופיעו – לירן אלוני על הגיטרה, אייל עינב על בס וקולות שניים, ואחיו אסף – מנהיג הלהקה ועמוד התווך של ההרכב, שליווה אותו לאורך כל שנותיו והרכביו השונים – על הגיטרה והקולות. החידוש האמיתי בהרכב היה המתופף יובל "בולבול" תמיר, שבשנים האחרונות לקח חלק בהרכבים Dark Serpent, Reign of The Architect ו-Omb, ובהדרגה התברג כאחד המתופפים המוצלחים בנוף המטאל המקומי.

ההופעה עצמה כללה ברובה חומרים שכבר היו מוכרים לקהל שזוכר את Azazel מימים ימימה, אשר הורכבו בעיקר מאלו שהוקלטו עבור האלבום Ride Through The Horizon משנת 2000. באופן לא צפוי, וחרף הסתגלותי לסאונד בינוני ומטה כמעין עובדה מוגמרת בשטח ביחס למועדון הגגארין – הסאונד בהופעה של Azazel לכל אורכה היה מצוין. בעיות טכניות מועטות אמנם צצו לרגע קט בגיטרות של אסף ולירן – אך הן כמעט ולא הורגשו. בשואו של הלהקה התבלט בעיקר אסף, פרפורמר משכמו ומעלה – שסיפק מצג איכותי של רוק'נ'רול פרוע ומרושע לפי הספר, ויובל, שכבר בהופעה הראשונה הוכיח כי התברג היטב בלהקה. שאר חברי ההרכב נראו קצת לא משופשפים בתחילה, אך מהר מאוד נכנסו לעניינים, והצטרפו כאחד למטח הכאוס המהודק והמדויק של המופע. הלהקה נשמעה כמקשה אחת, והצווחות מקפיאות הדם של אסף נשמעו טוב מתמיד. מעבר לשירים מהאלבום דוגמת שיר הנושא, A Blaze Of Light Throughout Vast Forests ו-Call upon Immortal Flame – חברי Azazel צ'יפרו את הקהל בשיר חדש העונה לשם Tortured. השיר שוחרר לא מזמן לרשת, ונשמע הרבה יותר ברברי וקיצוני מהחומר המלודי הרך יותר שמאפיין לרוב את Azazel. כמובן שבאופן מתבקש, נרשמה גם נוכחות מצד החומר המוקדם ביותר של הלהקה בדמות השיר Altar of Sand, המלווה את Azazel משחר ימיה, ועל שמו קרוי הדמו הראשון ששחררה בשנות התשעים.

השיר שסגר את ההופעה היה גרסת הכיסוי של הלהקה ל-Emerald של Thin Lizzy, עיבוד בלאק מטאל פולקלורי מבריק שמעניק פרשנות מחודשת לשיר הקלאסי, שתכיפותו בהופעותיה של הלהקה במרוצת השנים הפכו אותו לסוג של שיר נוסף של Azazel. הלהקה אמנם הייתה מוכנה לשיר נוסף – וכמוה הקהל, אך הזמן הקצוב לא אפשר זאת, ובשלב הזה כבר היו אלו דקות ספורות לפני עלייתם לבמה של Naglfar. למרות הספוט המצומצם כלהקת חימום, הופעתה של Azazel גררה תגובות נרגשות בקרב לא מעט מהנוכחים – כולל דאחקות הדדיות שנזרקו לחלל האוויר, על היותו של אסף אחד מזקני השבט, ועל החתונה בה להקת האירועים שלו אמורה לנגן בבוקר שלמחרת. כל אלו סייעו להפוך את ההופעה לשילוב נהדר בין אווירה קודרת ושטנית מחד, ותחושה של משפחתיות ואינטימיות מאידך.

באופן בלתי צפוי, הערב תקתק כמו שעון שוויצרי. כרבע שעה לאחר ש-Azazel סיימו את הופעתם, כבר נשמע האינטרו הקצרצר שלצליליו פסעו חברי Naglfar בכבדות, כשאיפור מרוח על פניהם, אל מול הכמות הצנועה של כמאתיים איש שנכחו בקהל. צרחת האימים של סולן הלהקה, Kristoffer W. Olivius בישרה על תחילתו של השיר Pale Horse – כשארשת פניו המאיימת, המשולבת במריחות האיפור השחור, נמהלת היטב אל תוך האווירה הכסאחיסטית האפלה של המופע. על אף ש-Naglfar משלבים לא מעט מלודיות בשיריהם, אין זה גורע כלל מהכאוטיות והאינטנסיביות שבמוזיקה שלהם, והם דבקו במגמה הזו לכל אורך ההופעה בלי להוריד הילוך לרגע.

הסטליסט עצמו נאסף מכל אלבומיה של Naglfar עד היום מבלי יוצא מן הכלל, עם דגש מסוים על האלבומים Diabolical, Harvest וכמובן האלבום האחרון Téras. בין לבין, משפנה לתקשר עם הקהל, הציג Olivius את השירים, כשאת Odium Generis Humani (שפירושו "שנאת אדם") הקדיש לאלו שהחליטו שלא להתייצב בהופעה הלילה. As the Twilight Gave Birth to the Night היה ונשאר מזה קרוב לעשור השריד היחיד מתוך אלבום הבכורה ש-Naglfar מקפידים לבצע בהופעות מלאות. כמובן ששירים שהפכו מוכרים היטב בקרב מעריצי הלהקה מצאו את מקומם, כמו 12th Rising, Blades, Death Dimension Phantasma ואיך לא – ה"להיט" (עד כמה שאפשר לקרוא לו כך בכל זאת כשמדובר בבלאק מטאל) – I Am Vengeance, ששמו נזרק לאוויר מספר פעמים על ידי הקהל מתוך ציפייה לשמוע את Kristoffer מכריז עליו, אך מן הסתם Naglfar המתינו איתו להדרן.

היה ברור מלכתחילה שהופעתה של Naglfar אינה מתיימרת לסטנדרט של מה שנחשב להופעות גדולות במונחים של מטאל, מהסוג שמתקיים לרוב במועדון הרידינג (ולאחרונה, עם כמות הקהל המתדלדלת – מועדון הבארבי הוא כבר איתות למאורע שמכוון לכמות קהל מכובדת יחסית). יחד עם זאת, לא היה בכך כדי לגרוע מהמקצועיות והאיכות של המופע המדובר. תודות לעבודתו המקצועית של יניב סמואל וההחלטה החכמה להשתמש בשירותיו של סאונדמן חיצוני ומוצלח הרבה יותר מזה של המועדון, נמנע מהקהל ארוע סאונד זוועתי נוסף בגגארין, הידוע לשמצה בתחום זה. מעבר לכך, Naglfar מתפקדים נהדר על הבמה – צמד הגיטריסטים Andreas Nilsson ו-Marcus E. Norman הם יחידת כוח בלתי ניתנת לעצירה. ביחד עם Kristoffer הם מהווים טריו, אליו מתלווה בהופעה הרית'ם-סקשן, שמצליח לתרגם היטב את האינטנסיביות של ההרכב לחוויית מופע נהדרת, והוא מורכב מ-Alex 'Impaler' Friberg, המתפקד כיום כבסיסט להקת הבלאק/דת' האגדית Necrophobic, ו-Efraim Juntunen, מתופף להקת Persuader.

על אף ש"חום ואהבה" אינם מתיישבים כל כך עם תדמית של להקת בלאק מטאל קשוחה ואפלה – Naglfar הרעיפו לא מעט מהם על הקהל (בדרכם שלהם, כמובן). הפסקות קבועות מראש במהלך הסטליסט אפשרו בכל פעם ל-Kristoffer לתקשר עם הקהל בטרם הציג את השיר הבא, ובכך הביע את התרגשותו מההופעה בתל אביב שסוף כל סוף התממשה, כאשר מגעים לקיומה נוצרו לראשונה עוד לפני כ-15 שנים. הקהל מצדו הגיב בהשתוללות רבתי, שמאפייניה כללו פוגואים שדלפו גם לצדי המועדון וקולות תרועה שמילאו את חלל המועדון. אי אפשר היה להתכחש לתחושה האינטימית שבמאורע המדובר.

משחזרו חברי הלהקה לבמה לביצוע I Am Vengeance המדובר, לו ציפו רבים בכיליון עיניים, כבר היינו דקות ספורות מסופה של ההופעה. הבחירה הנהדרת לשיר הסוגר הייתה בדמותו של שיר הנושא מתוך האלבום Harvest, הנמנה על יצירותיה של הלהקה המתבלטות במלודיה סוחפת ו-outro מהדהד שבסופו ירדו חברי הלהקה מהבמה לכל תשואות הקהל. סגירה נהדרת לסטליסט מכובד של כ-14 שירים שהשתרכו על פני כשעה וחצי של מופע שנתן בראש לכל אורכו, ופשוט תוקתק ותוזמר היטב על ידי הלהקה וצוות ההפקה.

מדובר באחד המופעים האיכותיים ביותר בסגנון שיצא לי להיות נוכח בהם (והאמינו לי – הייתי בכמה וכמה), כזה שאף השאיר אבק לשועלים ותיקים דוגמת Taake שפקדו את אותו המועדון כחודשיים וחצי קודם לכן. הוסיפו לעסק את Azazel בתור מופע חימום (בניגוד לאפשרויות הצפויות יותר, כמו להקת Arallu, למשל) – והרי לכם ארוע שהפקתו מתעלה מבחינה מקצועית גם על ארועים גדולים ממנו.