במהלך הפוגה קצרה משלל הלהקות שהחליטו לפקוד את ארצנו הקטנה, הגיעו לביקור חטוף, ולהופעה חטופה עוד יותר, אגדת האולדסקול דת' מטאל Obituary, הישר מטמפה, פלורידה. התאריך – סימבולי, 6.6, יום שישי. המיקום – מועדון התיאטרון. הקהל – מטאליסטים מכל הגילאים, 8 וצפונה. צעירים וותיקים בסצנה. יחד עם Obituary, הופיעה Salem, אשר צברה לעצמה מעמד חשוב לא פחות, גם בסצנה המקומית, וגם הבינ"ל (בכל ספר על מטאל, הלהקה מוזכרת כחלוצה בתחום, עוד בשנות ה-80').

SALEM
אלעד מיאסניקוב: את Salem ראיתי פעמים בודדות בלבד בהופעה, כאשר הפעם הראשונה הייתה ב-1995, כשהלהקה חיממה את ענקית המטאל Megadeth בהופעה שהייתה שיא מבחינת גל הלהקות שהגיעו לארץ בשנים 1990-1995. מלבד זאת, Salem גם הופיעה יחד עם להקות נוספות כמו Entombed. יותר מ-10 שנים לאחר מכן, Salem פותחת את ערב ההופעה עם Obituary ברצף של שירים מאלבומה האחרון – Necessary Evil. למעשה, מחצית מהסט הוקדש לשירים מהאלבום החדש ("Amona", "Mindless", "Idol Worship" ועוד).

אין ספק, מדובר בחבורת זאבי קרבות וותיקים (שועלים הם לא, שועלים מזכירים לי את שמשון, השועל מפינוקיו), מכיוון שזו הייתה עוד הופעה מהוקצעת ומגובשת. אני חייב לציין, שברוב ההופעות בארץ, הלהקות סובלות מבעיות סאונד שלא תלויות בהן או באנשי הסאונד, ולצערי, לאורך כל הערב הבעיות חזרו על עצמן, אך זה לא הפריע ל-Salem ליצור "פיט", ולגרום לקהל לקרוע אחד את השני. הפסקות קצרות בין השירים לא השאירו לקהל זמן להתאושש – זאב דואג להשאיר את כולם ערים (גם את הזאטוטים יותר שבלטו בקהל).

אחרי מנוחה קצרה, החל רצף של שירים, מתקופות מוקדמות יותר של הלהקה: החל ב-"Act Of War" ו-"Broken Yet United" מתוך Collective Demise, ועד ל-"A Moment Of Silence" ו-"Flames" בהם התארח אמיר נוייבך, מתופף הלהקה לשעבר שגיבה את זאב עם שירת "קלין" סטייל Andrew Aldrich, סולן The Sisters Of Mercy. זה שילוב שלדעתי עובד מצוין, ומוסיף גוונים יותר קודרים לקו הכללי של הלהקה. לפי תגובת הקהל, השילוב של Salem יחד עם Obituary, היה במקום, ואולי אפילו טבעי.

יותם Defiler: אין דבר יותר מעליב להגיד ללהקה מאשר לומר לה שהיא משתבחת עם השנים. באמרה הזאת יש סוג של התנשאות מבסיסה, שאומרת שהשנים הראשונות שלה היו, ובכן, פחות טובות מהשנים הנוכחיות. אני חושב ש-Salem היא להקה מספיק מגוונת ומספיק מחוברת להווי של המטאל הישראלי, על שלל תקופותיו, שהיא מצליחה לשמור כמעט תמיד על קו איכות רציף וגבוה במיוחד, מצדיקה את היותה הלהקה המנוסה בארץ ולא בכדי. Salem לא עלתה על הבמה כלהקת חימום, אלא כשותפה לאירוע, ולסדר הגודל של Obituary – על אף המכירות המכובדות של האחרונה בארה"ב בתקופת השיא שלה – והצליחה למסמר בקלות את הקהל באמצעות סט המחולק לשני חלקים.

החלק הראשון כלל את מרבית האלבום האחרון של הלהקה, Necessary Evil – חלקו הראשון והאגרסיבי יותר בכל אופן – ששופע במטאל מודרני, מעניש ומיוחד. אין הרבה להקות שמשלבות בסטייל בין העולם הישן של המטאל הקיצוני לבין העולם החדש שלו – אך Salem מצליחה לעשות זאת באיכות מרובה, במיוחד עם שני השירים הפותחים – "Blood" הקצבי והסוחף, ו-"Amona" שהוא שיר ברוטאל דת' מטאל כמעט לכל דבר.

הלהקה השכילה גם הפעם לארח את אחד מהקולות המיוחדים בארץ – אמיר נוייבך, מתופף הלהקה לשעבר, בתור זמר אורח שגם התארח באלבומה האחרון – בשירים "Idol Worship" ו-"Hypatia". שני השירים, גרוביים ומלודיים יותר – קיבלו ביצוע משולח רסן על במת התאטרון, והראו שהקהל בחר בהחלט את שלו בתור השירים המועדפים, כאשר עשרות שפתיים זמזמו את המילים של היצירות המאוחרות האלה, אפילו להפתעתו של מאזין זה.

שירים כמו "Mindless" ו-"Resentment" גם הראו שיש להם מה להציע בסט ליסט הכבד של Salem, ומה שגם עם תום ביצוע השירים החדשים, התפנתה הלהקה לפנק את המעריצים הותיקים עם שירים כמו "The Edge Of The Void" ו-"Act Of War". להוציא למעשה את השירים "A Moment Of Silence" ו-"Eyes To Match A Soul", כל 15 השירים בהופעה היוו את הסמן הימני והכבד של ההרכב, נוגעים בקושי בשירים הקלילים והמלודים יותר – דבר אשר הלם את האירוע מאד.

לדעתי Salem מספיק מגוונת כדי לתת מענה גם לרצף שירים מלודי קטן לא פחות – אבל אין תלונות מהצד הזה, ההופעה עברה ללא דופי, מעריצי הלהקה השתוללו לפחות באותה כמות שהשתוללו ב-Obituary, הלהקה השתפרה פלאים מבחינת השואו (ולחשוב שב-1998 אף אחד חוץ מזאב לא היה זז על הבמה) וניר נקב הפגיז על ארטילריית כלי ההקשה בדיוק ומהירות שקשה לחזות בהם בהופעה חיה – באמת עוצמה מנתצת לסתות. בסה"כ, Salem נתנו פייט הולם ל-Obituary והצדיקו את היותם להקה שותפה, ולא להקת חימום למאורע, בכל מובן המילה.

OBITUARY
אלעד מיאסניקוב: אחרי סט ארוך, הקהל מוכן לעלייתה של Obituary לקריאת ההספד. בשבילי אין ספק שזה סוג של חלום לראות את Obituary בהופעה בארץ, מחללים את אדמת הקודש בליריקה על מוות, גופות, מוות, אבדון, מוות, ריקבון, מוות (ואני יכול להמשיך עם זה עוד). את Obituary, שמעתי בפעם הראשונה, או יותר נכון, ראיתי בפעם הראשונה בתוכנית Headbangers Ball, עם הקליפ של "Turned Inside Out", וכבר אז, בתור ילד בן 12, שלא מבין הרבה במטאל, הבנתי שמדובר בלהקה יוצאת דופן שמתברגת היטב במכונת הדת' מטאל, שהחלה לכתוש את המעריצים כמה שנים קודם לכן.

מבין זמרי הדת', ל-John Tardy מקום מכובד ביותר – ריאות של לוויתן, וקול של שד, או טרול (הייתי מלהק אותו לסרטי אימה, או לפחות לתפקיד של גולום תחת השפעה של סמים ועם הרבה יותר שיער). לגבי ההופעה עצמה: טוב, אני בטוח שיהיה מי שיחלוק על דעתי, אבל היא הייתה דיי מאכזבת. אמנם אנשי הגיטרות (והבאס) דאגו להסתובב על הבמה, והם נראו נהנים וחיים את ההופעה, אך ג'ון ("The Caco – Daemon"), מצד שני, בקושי תקשר עם הקהל ולא זז יותר מדי – כאילו הוא בא לתת הופעה וזהו. מה גם שההופעה עצמה הייתה קצרה, שעה בלחץ, עם הדרן מגומגם של שיר אחד.

לגבי הסט ליסט, ההופעה נפתחה עם "Find The Arise" הראשון בסדרה של שירים מאלבומה השני של Obituary והמוצלח ביותר, Cause Of Death – פתיחה ברוטאלית, הטבח מתחיל. "On The Floor" מהאלבום הלפני האחרון, ממשיך את הרצף, ומוביל לשני שירים נוספים מ-Cause Of Death, שהם "Chopped In Half" ו-"Turned Inside Out" – מבחינתי זה שיא ההופעה, רגע של נוסטלגיה מתחלף מהר בהתקפת Brezerker.

"Threatening Skies" מתוך Back From The Dead, נפתח בתיפוף מהיר, וריפים קבועים – מהר מאוד ג'ון מצטרף ומאיים שהוא יפתח לנו את הצורה, אבל לא מקיים. "Face Your God", שפותח רצף של שירים מאלבומם החדש, Xecutioner's Return, פשוט מתפספס – הביצוע בהופעה לא יושב טוב, ואפילו נשמע אנמי. הרצף ממשיך עם "Evil Ways", "Second Chance", "Drop Dead", ולבסוף מסתיים עם "Seal Your Fate" אשר חותם את ההופעה בתיפוף מפציץ ושירה מהירה, שמחדדת את יסודות הת'ראש וקרוסאובר של הלהקה.

חבל שביצוע 5 שירים מאלבום אחד, בפרק זמן קצר, בא על חשבון ביצוע שירים ישנים יותר, שבעיקר בשבילם המעריצים הגיעו – עד כדי כך שבזמן 2 השירים אחרונים הקהל כבר איבד את הסבלנות והחל בקריאות ל-"Slowly We Rot" שלמען האמת, דיי תארו את ההרגשה הכללית במהלך ההופעה. רק בסוף, כהדרן, אחרי מנוחה קצרה וסולו תופים קצרצר ("טוב, איך נעביר עוד דקה, שתיים?, אה, נעשה קצת דבל בס, ומעבר או שניים"), הקהל סוף סוף קיבל את מה שביקש.

אני לא יודע אם זה בגלל בעיות הסאונד, ג'ט לג, הופעה ראשונה אחרי פרק זמן ארוך, אבל השירים בהופעה פשוט לא ישבו טוב. הלהקה לא התחברה עם קהל, למעט הגיטריסטים, שדאגו להלהיב ולתקשר עם הקהל – כמו Trevor Peres שדאג לעשות כל הזמן מחוות של "אחים שלי, וואללה, אתם אחלה קהל", עם מכות אגרוף על הלב וגם "תעזרו לי, אני לקראת דום לב מרוב שאני שמח להיות בארץ ישראל, מדינת היהודים, ארץ הקודש… בלה בלה" – היה רושם של זלזול או ריחוק מצד הלהקה. נכון שהיו כמה שירים שישבו טוב מאוד, ברמה של "התנפח לי וריד במצח, בואו נהרוג מישהו", אבל עדיין זה לא זה. אני יצאתי מההופעה רעב, לא רק שרציתי לאכול המבורגר, רציתי לצאת עם תחושה של צוואר תפוס, רצח בעיניים, תאבון לראות את הלהקה שוב באירופה בקיץ, אבל, זה לא קרה – וגם את ההמבורגר נאלצתי להמיר בטוסט מעפן, בבית.

יותם Defiler: הנה הם הגיעו, נהגי המשאיות המפויחים והשיכורים מביצות פלורידה, שלא יכלו לתת לאדמת הבורות הלחה שלהם ביטוי יותר הולם מאשר דת' מטאל מזדחל ובריח של ריקבון בן 20 שנה. רק מטאליסט חובב דת' מטאל אמיתי יוכל לראות במשפט האחרון מחמאה אדירה, וזוהי בהחלט מחמאה עבור אחת ממייסדות ז'אנר הדת' מטאל באשר הוא. Obituary הגיעו לחגוג לכבוד אלבומם השביעי (בעל החומר המקורי בכל אופן, להוציא אוספים והופעות חיות-מתות) הנושא את שמה העתיק של הלהקה Xecutioner's Return – בימים ש-Salem עוד נקראו Axe Metal. דגל ענק בצבעי מדבר, מקושט בעטלפים, דרקונים ושאר מרעין בישין הוצב מאחורי הבמה, והלהקה עלתה בקול גיטרות צורמני ומשובח כיאה לתמצית הז'אנר.

"Go!" שאג John Tardy הסולן, "Find the arise!" – והלהקה פצחה עם השיר הפותח, היישר מהאלבום Cause Of Death האגדי, הנחשב לטוב בהיסטוריה שלה. הקהל השתגע עם פגז הדת' מטאל המהיר, ובין היחידים במהירות זו של ההרכב, והתחרפן בכל המשמעות כאשר כל 600 פלוס האנשים שהיו במקום נעמדו על רגליהם וקיבלו על הראש במלוא העוצמה. Obituary הזדחלו בין כמעט כל נקודות הקריירה, עם דגש איתני על התקופה המאוחרת של לאחר האיחוד (למשל שירים נהדרים כמו "Insane" או "On The Floor"), לצד שירים בינוניים לכל היותר כמו "Face Your God" ומעט מאד נקודות אור עבור חובבי האלבומים World Demise ו-Back From The Dead – אך ללא ספק ניסיון יפה לכסות כמה שיותר שירים מכלל הדיסקוגרפיה.

לאחר ביצוע עקבי ואחיד ירדה הלהקה וחזרה להדרן לשמע סולו תופים של Donald Tardy, שהיה מרגש הרבה יותר משהיה מרשים – ולא הרפתה עד אשר נשמת הקהל יצאה מראותיו. צריך לציין לטובה את הבסיסט Frank Watkins והגיטריסט Trever Peres ששמרו על ארשת קרבית ומצב רוח משובח על הבמה, והחזירו אהבה רבה לקהל. גם הגיטריסט הנוכחי של הלהקה, Ralph Santolla (לשעבר גיטריסט Death, Deicide ואף Iced Earth) החזיר הרבה אהבה לקהל, למרות שנראה כי היה שיכור לחלוטין (במקרה הטוב) ולמרות נגינתו המרהיבה, לא כל כך טעם את רוח הלהקה הביצתית והמלוכלכת הרבה יותר.

הסיום הנצחי של הלהקה, כאשר התאורה כולה התחלפה לירוקה מבעבעת, ו-John הכריז על שיר הנושא מאלבום הבכורה של הלהקה, מפלצת דת' מטאל מזדחלת ואיטית בשם "Slowly We Rot" – כל הקהל הותיק נכנס לאקסטזה והריע. אין ספק שלמרות ההופעה הקצרה יחסית (רק 70 דקות הופעה) Obituary סיימו את הסט בחן (כמה שדת' מטאל יכול להיות חינני) והשאירו רושם אדיר שגם בפלורידה עדיין יודעים לספק את הסחורה. יצויין לטובה גם הלהט של חברי הלהקה להזדהות עם הארץ, כאשר הבסיסט לבש חולצה של "משתלת ישראל" (וזו אינה שגיאת כתיב) והגיטריסט לבש חולצת Israeli Defence Force והקפיד להשוויץ בקעקוע דגל ישראל שהתווסף לזרועו הימנית. הם גם התעקשו לקחת איתם הביתה את דגל ישראל של Salem. ככה האמריקאים האלה, באו לעשות טיול – וכבר משתוללים בחנות המזכרות.