Opeth בניו-יורק – הופעה כרונולוגית

לפני חודשיים, כשלהקת אופת' הופיעה בניו יורק, היא נתנה את אחת מההופעות הטובות ביותר שיצא לי לראות. גם מי שלא אוהב את המוזיקה שלה היה נהנה מהמקצועיות של חברי הלהקה – כל אחד לחוד וגם השילוב שלהם יחד. בסוף ההופעה מייקל הבטיח שהם יחזרו, והם אכן קיימו. כשקניתי את הכרטיס להופעה הבאה, חשבתי שהיא תהיה די דומה לקודמת, אבל גיליתי שטעיתי. במסגרת סיבוב ההופעות האמריקאי הנוכחי, אופת' כוללת שלוש הופעות מיוחדות בהן היא מנגנת שירים מכל האלבומים לפי סדר כרונולוגי, לפחות שיר אחד מכל אלבום.

אחת מההופעות האלה התקיימה בניו יורק באולם ה-Town Hall, שבדרך כלל לא מארח הופעות מטאל, ומסיבה טובה: מדובר באולם גדול מאוד שבנוי למעשה כמו אולם קונצרטים, זאת אומרת, יש בו כמה קומות ובכולן מקומות ישיבה. יש מי שיגידו שבהופעה של להקה כמו אופת', כיסאות לא יזיקו, ואכן, היו רגעים (בעיקר לקראת סוף ההופעה, כשהגיעו השירים מדמניישן, מהאלבומים של הלהקה שפשוט לא הצלחתי להתחבר אליהם) ששמחתי שהיה אפשר לשבת. לגבי שאר הזמן, אני עדיין מעדיפה הופעות בעמידה.

מופע החימום היה להקת בלט מקומית שרקדה על הבמה לצלילי האלבום Ghost Reveries. מכיון שהגעתי בדיוק לשלושת הקפצוצים האחרונים, אני לא יודעת איך זה היה, אבל זה נראה הזוי לגמרי. להקת הבלט סיפקה לקהל את כל האקשן שעמדנו לראות, מכיוון שאופת' באו לנגן ולנגן מדויק. הם לא באו לדפוק את הראש יותר מידי, ובטח שלא לרוץ על הבמה או אפילו להחליף בינהם מקום. למעט הבסיסט (אתם תראו אותו בקרוב ותבינו), מדובר בחבר'ה פעילים כמו נרות בחנוכיה. זה לא מפחית אפילו בקצת את ההנאה מההופעה, שמבחינתי נמדדת בעיקר באיכות של המוזיקה והסאונד והרבה פחות בשואו.

כמה דקות אחרי שמופע הבלט הסתיים, אופת' עלתה לבמה. כשהשאגות מצד הקהל שככו, הם התחילו לנגן: השיר הראשון היה "Under The Weeping Moon" (מהאלבום Orchid כמובן). מבחינתי זו היתה התחלה מצוינת כי זה השיר האהוב עליי באלבום. גם באולם מלא אנשים (כל הכרטיסים נמכרו) וגם אחרי יותר מעשר שנים של האזנה לשיר, סוף השיר ובעיקר ארבע השורות האחרונות שלו עדיין מצליחות לצמרר.

בניגוד לרוב הלהקות שיצא לי לראות, מייקל ממש נהנה מהתקשורת עם הקהל. בין שיר לשיר הוא מספר בדיחות (לא בהכרח מצחיקות) מספר על השיר הקודם ועל השיר הבא, מודה לכולם שהגיעו (לפחות עשר פעמים) ומספר עד כמה הוא אוהב את הקהל. הקהל, מצידו, מנסה לנהל איתו רב שיח לא מוצלח ולבקש שירים עד שלמייקל נמאס והוא "נוזף" בקהל: המיקרופון אצלי ואני על הבמה, אז אני מחליט.

לקראת ההופעה בישראל אני יכולה רק לומר שאני מקנאת בכל מי שיגיע ויראה אותם מקרוב באולם קטן יותר. הופעה של אופת' היא חוויה, שכל מטאליסט חייב לעצמו לפחות פעם אחת. ועצה למי שמגיע להופעה בישראל ולא מכיר את כל השירים: בבקשה לא למחוא כפיים בכל פעם שנדמה שהשיר מסתיים, כי ברוב המקרים הוא לא באמת הסתיים. זה סתם מפריע למי שכן יודע מה הולך לקרות עכשיו…