Orphaned Land – מציפים את הארץ!

זה קצת רגיש אצלי, נושא ההצפות, בתור נהרייני שמאבד מדי שנה את החצר שלו ולא פעם גם את הבית לזעמו של נהר הגעתון ומרגיש ממש כמו בהולנד של ימי הביניים, אבל אורפנד לנד, כהרגלם המגונה, הציפו את מועדון התאטרון בעשרות ואף מאות ממאזיני הלהקה – חס ושלום נקרא להם מעריצים שרופים (או טבועים) ונתנו יריית פתיחה מסחררת לסיבוב ההופעות הראשון שלה בחו"ל. ומעשה שהיה (על 7, 3 ושאר החברים הטיפולוגים) כך היה.

הייתה תחושה אחרת באוויר בהופעה הזאת, אחרי פתיחת הפער הענקית שעשתה הלהקה במבצר שוני של בנימינה, שם ביצעה הלהקה את הסט המרהיב ביותר שלה בלי שמץ של ספק, מהאלה שחבל שהם לא הקליטו אותו ל-DVD – אבל למה לבכות על מבול שנשפך – היה טוב וטוב שהיה. הבעיה העיקרית בהופעה הנוכחית היא שההופעה הקודמת עוד הטילה צילה מעל זו – ואיך אפשר להתחרות בדבר שכזה? עדיין היה מדובר בהופעה בסדר גודל של ליגה לאומית, כיאה לאמא של להקות המטאל פה בארץ.

את ההופעה פתחה נעימת הכינור והצ'לו הפנטסטית שפותחת את השיר "Mabool" ואיתה סר הפרגוד וחשף את הלהקה אשר כבר קבעה לעצמה את מועדון התאטרון כבית שני. הקהל היתום החל כמובן לקפוץ אחוז התרגשות כאשר מתי ויוסי העבירו את הריפים האיכותיים של המבול בתוך יצירת הדת' המלודי הזאת שיכולה להראות ללהקות כמו In flames איך צריך להשמע הז'אנר בשנת 2000 ואלך.

מיד עם סיום השיר, והריף הכבד האמור לעבור לשיר ההמשך – The Storm Still Rages Inside המשיך מתי במשיכת ריף כבדה והלהקה שברה ל- Of Temptation Born המלכותי מתוך אלבומה הקודם "אל נורא עלילה". לדעתי המעבר הזה הוסיף פלפל לשיר, וזה קיבל את הנופח הכבד והמלכותי של המבול ביחד איתו בזכות החיבור הזה. עדן על הקלידים ואורי על הבאס השתוללו שם, בדרכים שגורמות לצווארים לספוג נקע בדרך-כלל – ועם זאת ניגנו בצורה מרהיבה. קובי עצמו נתן לקהל להוביל אותו במהלך השירה, במיוחד בקליימקס הרגשני לקראת הסוף, אתם יודעים I Am Forever Orphaned!

הלהקה ממשיכה את הדרך שם מבעד לחטאי בשר ונפש עם Kiss of Babylon, בגרסת ההופעה (תהרגו אותי למה הם מעדיפים לחתוך את הדקה הכבדה של ההתחלה. אולי זה סתם משעמם אותם). אז חברה ללהקה מירי מילמן, סולנית להקת הדום-מטאל / דת' מלודי אוריינטלי (נשמע מוכר, הסגנון?) הלא היא Distorted, שהיא כמו אלה יוונייה ביופייה הארגמני סלסלה את התפקיד שכאילו נתפר עליה מראש במקום שלומית שחלתה ולא הצליחה להגיע לאירוע. לשלומית נמסור כמובן רק בריאות והרבה אהבה. משם חתכה הלהקה אל תוך Season Unite, בין הנקודות החזקות ביותר ב"סהרה", המשיך את הרף הגבוה של הסט ליסט עם קצת דת' מטאל מלודי ועגמומי, דרך ריפים אה-לה איירון-מיידן ושירה של כל הקהל לפי הריף המוביל, דרך סולו מסחרר של יוסי סאסי. היה כיף.

אוקיי, אז היה לנו נציגות כבר מכל אלבום – ועכשיו צריך לשמור על הסדר של ההופעה – וזה קשה אחרי שיורים כל כך הרבה קליברים גדולים מהרפרטואר שלך על ההתחלה. אבל זו לא בעיה בשביל אורפנד לנד שמחזיקה 3 אלבומים שאנשים ממש רבים בינם לבין עצמם מה יותר טוב, כמה למה ואיך. Birth of The Three נכנס עם הפתיח המעונטז שלו של הילדה הקטנה ההודית שמייבבת אל תוך הקרוסלה של הריפים, המלודיות, הניי-ניי-ניי והמקהלה. קובי פרחי, מדלג בצורה אתגרית בין שאגות אריה לבין שירה מלודית ונקייה מדויקת להפליא כמו באלבום הצליח לבצע את כל התפקידים – ויש שם הרבה – של השירה, בעזרתם העדיפה של יוסי ועדן כמובן שסיפקו שירה מלווה לאורך כל ההופעה.

משם נסקנו אחורה לעירבוביה מזרחית – שהיא טריידמארק קטן אצל היתומים, דרך מיקס מיוחד להופעות של Aldiar Al Mukadisa מהול בתוך Joy ו-Asalk. כיף לא נורמלי לחובבי המזרחית הכבדים, אבל מה שנדמה קצת כ-"שלא תגידו שאנחנו לא נותנים ביטוי לקטע הפולקלורי שלנו" הסתדר דווקא די בסדר מבחינת עמידת במה, זו הייתה גם הפסקה מרעננת לנשום בה, וגם להתפעל מהביצועים המתכתיים לעולם המזרחי בפעם החמישית בערך מזה מרץ שנה שעברה, וחוץ מזה, זה בא בטוב לפני ההפגזה של Halo Dies.

המסורת של Halo Dies נמשכת גם פה, אחרי שאביטל (Betzefer), אורן (Eternal Gray) ואנוכי כבר סלסלנו את סלסולי הגראולים שלנו שם – הגיע תור הליגה הלאומית לחלוק במה עם אורפנד לנד. אז נכון שאביטל סולן מדהים, אבל צעקות ההארדקור שלנו היו מיוחדות מאד ונתנו לשיר נופח אחר, מרומם ואדיר, אבל שונה. אורן, שהיה עדיין די אנונימי אז, ולמעשה עדיין לא חנך ברגעים אלו את הבמה עם Eternal Gray הצליח להוציא את כל מה שיש לו עם קול הפלדה שלו ואני באופן אישי לדעתי קצת חסר נסיון כדי להתמודד בצורה מוצלחת עם שיר כמו Halo dies, אז האיש המושלם לתפקיד – ואמרתי זאת ממזמן כבר, הוא יובל "מולך" טלמור – סולנה המקורי של Lehavoth וסולן הדת' מטאל הכי טוב בארץ.

מבלי שיש לו להקה שיהיה אפשר לרשום את שמה בסוגריים על הפלאייר, יובל הגיע לבדו, עם הכריזמה השטנית שלו ובלי דאווינים מיותרים שבר את המקום. פשוטו כמשמעו. נכון שגרון הגחלים שלו צריך קצת רענון והריאות שלו לא החזיקו את המשיכות הארוכות של קובי מהביצוע האולפני של השיר – לא שיש מישהו שמחזיק אותם בכלל – אבל הנהמות הגהונומיות האלה פשוט הזכירו לי למה אני ראיתי בו בעבר כמורה רוחני שזה מגיע לעמידת במה ולביצועים ווקאלים. יובל השתולל, כמו כריש לבן בקריזה של צמא לדם, כאילו הוא קשור בשלשלאות לחוט המיקרופון שמצא זמן להתקע מתחת למוניטור. הבן אדם הוא אש חיה על הבמה, חבל שהוא לא הספיק לבטא את זה כמו שאני יודע שהוא מסוגל, אבל נראה שהתפקיד שלו – שהוגבל לצידה השמאלי (או הימני, תלוי אם אני מסתכל על זה או הוא) של הבמה – עבר בצורה מדויקת – והתוספות הארסיות של צרחות הגיבוי עברו בצורה מצוינת.

מפה עשינו קצת נוסטלגיה בסגנון אורפנד לנד עם מיטב הקטעים מ-"אל נורא עלילה" ו"סהרה". המעבר הכבד מהסיום של Halo Dies לשיר Like Fire to Water שהוא בין השירי ם הטובים ביותר ב-"אל נורא עלילה", מעין שיר הנושא של האלבום (לדעתי הצנועה בכל אופן, הוא די מציג את כל הצדדים של אורפנד לנד דאז) וכרגיל השיר הזה בוצע בשלמות. השיר ביחד עם Season Unite הם בין השירים שיושבים בצורה הכי טובה אצל אורפנד לנד עוד מהופעת הקאמבק שלהם ב-2001. סתם שתדעו.

ומשם מירי חזרה אלינו עם A Never Ending Way, שיר אינטימי – עם נגיעות דיסטורשן אבל עם אווירה אירוטית משהו. אהבתי יותר את הביצועים הקודמים לשיר הזה, בגלל העיבוד המחודש שעשו לו, או שסתם דעתי הוסחה והוא היה גם פה? אה, אם כבר דיברנו על נוסטלגיה – אז שיר הנושא של אורפנד לנד (נכון, Orphaned Land) היה הבא בתור. מן הסתם שיר שיושב בצורה מדהימה, אבל יצויין בעיקר לטובה הסולו האיכותי של יוסי שהפתיע אותי וממשיך להפתיע אותי כל פעם מחדש. ללא ספק הסולו הישראלי האהוב עלי שהוקלט עד היום, וגם הריפים הכל כך מאושרים האלה לעומת כל הדכדוך שיש בסהרה – זה עושה טוב על הלב בסופו של דבר.

Ocean land – אליו קראו הנוכחים כל כך הרבה זמן – היה השיר הסוגר את הצד הזה של החומר מהמבול והקפיצות והפוגו בו הפתיעו אפילו את הנמצאים במקום (עד אשר מישהי שברה יד), כל הקהל זימרר עם קובי את מילות השיר והסולו של מתי הראה לכולנו שהוא לא כינור שני.

אם חשבתם שנגמר – טעיתם, והלהקה ממשיכה דרך Find Yourself, Discover God העוצמתי ודרך ביצוע מעודן ל-"אל מאד נעלה". אז יורדת מהבמה ומחכה לתשועות הקהל ולסיומת הוגנת.

להדרן עלו החבר'ה לגרסה רגועה בערבוביה של The Beloved's Cry וקטע נבחר מתוך The Storm Still Rages בביצועם של יוסי, עדן, קובי ומירי על עמדות השירה. משם המשיכה הלהקה ללהיט הבא שלה – Nora El Nora – שגם פה זכו לשמוע את כל הקפיצות וכל השירה של המעריצים הטבועים וכדי שלא נאמר שהם סיימו את הסט כמו חנונים בסולו פסנתר של עדן – הם סגרו עם השיר האהוב עלי שלהם – Ornaments of gold – שיש בו את הקטע הכי סינג-אלונג שאי פעם נכתב בשנות ה-90.

לסיכום, הייתה הופעה כיפית. קשה להעפיל על חוויה כמו ההופעה בשוני, אבל זו הייתה הופעה מצויינת בכל קנה מידה. בהצלחה בחו"ל, יתומים. תטביעו אותם.