Ozzfest בישראל – הסיקור המלא

עם: אופיר מסר

Ozzfest ישראל התחיל ממש לא טוב מבחינתי. לאחר שביליתי כשעה וחצי בניסיון לאתר את הכרטיס שלי לפסטיבל, ופספסתי את ההופעות של Soulfly ,Betzefer (עליהן ירחיב אופיר) וטל פרידמן המופרע (שעוד מחוץ למתחם הצלחתי לשמוע אותו מבצע את "דע אותי" ההיסטרי מהסרט "זוהי סדום"), שמחתי להיכנס למתחם ההופעות, ושמחתי לראות כי מדובר בהפקה מוצלחת ומקצועית של הצוות של שוקי וייס. המתחם גדול ומרווח, ועם כניסתי כבר נראתה הסתערות רבתי על דוכנים של חנות המטאלשופ ורייבן מיוזיק, כשהמטאלשופ הפתיעה במיוחד ופתחה דוכן ענקי שנראה כאילו הכיל את כל המלאי של החנות עצמה.

התחושה הכללית הייתה אכן של פסטיבל, ולא סתם הופעה. מלבד דוכני מכירת הדיסקים ודוכן נוסף שלא היה לגמרי ברור לי מה מטרתו, היו במקום גם מספר מתחמים של בירה ושתייה קלה, עמוסים מצד אחד בעובדים, ומצד שני בהמוני מטאליסטים צמאים, כשלצידם גם דוכנים המוכרים נקניקיות בלחמניות ועוד דברי מאכל. התורים לכניסה לא היו עמוסים מדי, הבמה המרכזית הוצבה בצורה נוחה מאד, והסאונד, כמו שהתגלה בהמשך, היה מצוין. מיקום הבמה הקטנה של 88FM היה נוח, ובהחלט אהבתי את העובדה שמיד לאחר סיום הופעה על הבמה המרכזית, כבר התחילה הופעה קטנה יותר על הבמה הנוספת – סוג של אלמנט שהזכיר קצת את Wacken ופסטיבלים דומים. פחות אהבתי את העובדה שנראה היה מתוכנן מראש כי במת 88 כוננה להרכבי רוק ולא מטאל, סוג של להיות עם אבל להרגיש בלי.

כשנותנים אירוע שהוא על טהרת המטאל (גם אם כונה רוק במקומות מסוימים) קצת מוזר להוריד מרשימת המועמדות להופיע להקות מטאל של ממש, אבל ניחא – ההרכבים שנבחרו היו מוצלחים ברובם. האווירה באופן כללי במקום, הייתה ידידותית, מספר השיכורים היה מינימלי יחסית למקבילות הגרמניות והשבדיות לאירועים דומים, ואני אישית לא חזיתי בשום אירוע אלים בולט. בגדול, מכל הבחינות שמסביב – הקרקע הייתה פורייה לאירוע מטאל גדול ומוצלח, שאמנם שינויים מסוימים בליין-אפ היו מביאים קהל גדול במידה ניכרת אליו, אך גם כך נראה שהצליח להוציא מהבית כמעט 10,000 מטאליסטים.

Betzefer וחברים
אופיר מסר: קשה להאמין שבאירוע ישראלי כלשהו, השערים יפתחו בזמן, וההופעות יתחילו על הדקה, אבל כבר ב-5 בצהריים, להקת Behind The Sun עלתה לבמת 88FM ולמעשה הזניקה את האירוע. מבלי להיכנס לבחירה התמוהה בכל הלהקות שהופיעו על הבמה הזו, BTS היו הכי קרובים למטאל, או רוק כבד כמו שהוא צריך להישמע. מיד אחרי שאלה גמרו את הסט הקצר שלהם, ענקית הגרוב-מטאל הישראלית Betzefer עלתה לבמה המרכזית, לתת את הופעת הקאמבק שלה. לא זוכר מתי הפעם האחרונה שראיתי את החבורה הזו מופיעה, אבל עם השיר הראשון, הבנתי מה הסיבה. בניגוד ללהקה כמו Orphaned Land שיש לה הרבה חומר להתבסס עליו, ואפשר גם לשחק איתו במשך כמה שנים טובות, Betzefer היא להקה שאמורה לחיות על הרגע, אבל מה, הרגע שלה נגמר לפני 5 שנים כששיחררה את אלבום הבכורה שלה Down Low. אולי השואו היה מאד אנרגטי, אבל חוץ מזה, שום דבר לא השתנה מאז – אותם שירים (שכבר הספקתי לשכוח), אותן יציאות מצד אביטל הסולן, ואפילו אותה טעימה מהאלבום הבא, שכבר לא ממש מרגש (כי הוא לא יוצא). עם כל הכבוד לשם שיש ללהקה, קודם שתוציא משהו חדש, ואחרי זה תפתח את Ozzfest, כי במקום רגע שובר, קיבלנו רגע עם דודלי. ואם כבר הגעתי לדודלי – עצם השתתפותו של טל פרידמן ולהקתו, היא יריקה בפנים של כל מי ששילם כסף טוב להגיע ולשמוע מוזיקת מטאל. אולי Ozzy לא שם על פוליטיקה, אבל כנראה שהוא גם לא שם לב למה שהלך מאחורי הקלעים של במת 88FM, כי אין סיבה טובה אחרת לשים את פרידמן (שהוא אחלה קומיקאי) באירוע כזה, מול כמות כזו של אנשים.

Soulfly
אופיר מסר: אמנם זו לא הפעם הראשונה או השנייה שאני רואה אותו בהופעה, אבל עצם זה ש-Max Cavalera האדיר, הידוע כאל המלחמה, הגיע להופיע בארץ עם Soulfly, זה חלום שהתגשם. כן, הסאונד לא היה משהו בלשון המעטה, כשאת הגיטרות בקושי שמעו, ובכלל, הווליום היה נמוך, אבל הסט-ליסט, למרות היותו קצר, היה מאד ממצא עבור הקהל הישראלי הלהוט. נעימה מבשרת רעות פתחה את ההופעה, כשבעקבותיה השיר "Blood, Fire, War, Hate" מתוך האלבום Conquer. הקהל החל להתפרע, אבל כשהתבקש לעזור ל-Max וחבריו עם השירה, אף אחד לא הבין מהחיים שלו ופשוט חזר אחרי מה שהסולן אמר (במקום להמשיך את הדם והאש, עם מלחמה ושנאה, בחיי, זה מביך). "Prophecy" היה הבא בתור, ולקח את הכאוס לגבהים חדשים, כש-Marc Rizzo מרביץ על הגיטרה שלו כאילו היה בקרב לחיים ולמוות, ו-Max, שהיה לבוש במעיל עבה כאילו הופיע באנטרקטיקה, ניסה לדרבן את הקהל. עם השיר השלישי, "Back To The Primitive", נראה ש-Max התבשל כבר, והחליט להוריד הילוך, אבל כבר לא היה ניתן לעצור את מעגלי הפוגו והכאוס שחגג (וזה אחרי הכל, מה שעשה את ההופעה).

אחרי "Babylon" הגאוני מ-Dark Ages, המתופף Joe Nunez הזרים את הדם לורידים, ברגע שהחל לנגן את הפתיחה המוכרת ל-"Refuse / Resist" של Sepultura, הלא היא להקתו המקורית של הסולן הברזילאי. מלבד מעגלי הפוגו שנפתחו לאורך כל הרחבה, לרגעים נדמה שהקהל שר יותר חזק מ-Max, ולשם שינוי, זה עבד. לאות הוקרה, הקהל הישראלי והמטורף קיבל את "Territory" האלמותי והכבד – לו צולם קליפ בישראל בשנת 1993, עם Sepultura עצמה (רק למה לא הופיעו פה אז, אין לי מושג). במפתיע, Soulfly לא ביצעה אפילו שיר אחד מהאלבום האחרון Omen (כנראה בגלל שזו הפעם הראשונה בה Max מופיע אצלנו), כשאחרי "Seek 'N' Strike" הפעלתני (שנשמע לי כמו ג'יזס קרייסט, ג'יזס קרייסט), היא החליטה לחזור לשורשים עם "Roots Bloody Roots" של Sepultura ופוצצה לנו את המוח. הקהל שאג בקולי קולות, ובקושי ניתן היה לשמוע או לראות משהו – בין אם את הגיטרה של Max (הנושאת את דגל ברזיל, על גבי רקע ירוק, או שחור), או הבסיסט Johny Chow שגם כך נחבא אל הכלים.

כמובן שהכאוס לא נגמר פה, ולמרות שנשמע לעיתים עייף, Max המשיך לרצוח את כל מי שהעז לבוא כנגדו, ומיד הרים את כולם על הרגליים עם 30 השניות הראשונות של "Jumpdafuckup" שנכנסו לתוך "Eye For An Eye" הקלאסי (ושוב, היה מביך לראות שהקהל לא יודע מתי להמשיך את השירה של Max). לפחות בהפעלות הכפיים במהלך ההופעה, או עידודי הכדורגל (אולה, אולה, אולה), הישראלים ידעו לשיר נכון (מעניין למה). בשלב הזה לא הייתי בטוח בדיוק אם נוגן משהו לאחר מכן או לא, אבל אני כבר הייתי בגן עדן, שמשום מה היה מאד רטוב, והריח מזיעה, דם, וקצת ניחוחות בירה. מבחינתי, Max וחבריו נתנו את אחד השיאים של הערב, ואני מאד מקווה שהוא יחזור לכאן בקרוב, להופעה קצת יותר ארוכה, מול קהל שמכיר את החומר קצת יותר טוב, אם זה עם Soulfly, או Cavalera Conspiracy – העיקר שיגיע, ויסיים את המלחמה שהחל… בדם, אש, ופאקינג מטאל.

הערת צד: בזמן שאצלי רק סדר השירים אולי לא מדויק, אצל רוב הכתבים מהפורטאלים הגדולים בארץ, המצב הוא בכי רע, כשאף אחד אפילו לא התייחס לזה ש-Max Cavalera הוא לא פחות אגדה מ-Ozzy (והרבה יותר מ-Korn). גם לטעות בשמות שירים (זה פאקינג "Blood, Fire, War, Hate" – לא Burn, Fire…), או בפרטים בסיסיים (כמו למשל שלא נוגן אפילו שיר אחד מ-Omen), שלא לדבר על לכתוב משפט אחד בנוגע "לפתיחה החזקה" של ההופעה, או לציין את הביצועים לשירי Sepultura בלבד, רק מבייש יותר, ומראה עד כמה היחס למטאל (קצת יותר קיצוני) בארץ שווה לתחת, ושאף אחד לא טורח לעשות שיעורי בית.

אלמנה שחורה

אני יודע שלהקת "אלמנה שחורה" קיימת הרבה מאד זמן, אני עוד זוכר אותה מתקופת התיכון פחות או יותר עם הסולן המקורי, אני גם יודע שההופעות שלה מצליחות ושיש לה קהל רב, אבל תהרגו אותי – אני לא בדיוק מבין מה הלהקה עשתה ב-Ozzfest ישראל. מתוך הופעה של כחצי שעה, לפחות עשר דקות הוקדשו לנאומים מצד סולן הלהקה – אלי זולטא האגדי – שעשה כמיטב יכולתו לדרבן ולחמם את הקהל, אבל היה ברור שההרכב לא מופיע מול קהל הבית שלו, ומלבד מיעוט שהתמקם קרוב לבמה, רוב התגובות היו של אדישות מהולה בהפתעה. ראשית, אני לא מאמין גדול במטאל בעברית, המוזיקה הזו נועדה לשפה האנגלית, היא מסורתית לה, וטבעו של הז'אנר הוא להיות בין לאומי, חוצה גבולות. לא מדובר פה בפולק שיכול להתגונן בכך ששפת האם היא חלק מהוויתו. מדובר במוזיקה אמריקאית, הארד רוק טבול במטאל, עם יסודות של פאוור מטאל, שנשמעים מהוקצעים מאד ומנוגנים היטב, אבל העברית פשוט לא קשורה באוזני.

מעבר לזה, יש משהו מאד בעייתי בעיני בכך שהלהקה שרה מצד אחד על קב"ן, וקוראת לעידודו של גלעד שליט מקהל מטאליסטי משתאה, ואז קוראת להאמין בבורא עולם ומודה לקב"ה, שמע ישראל וכו'. הקהל הפחות מאמין שיש, הוא זה שהגיע ל-Ozzfest ישראל – נאומים בסגנון הזה תמיד נראו לי קשורים יותר למועדון הפלקה מאשר להופעות מטאל, ונראה כי גם לקהל צרם קצת מה שנשמע כמו מיסיונריות דתית טהורה. מעבר לכך, יש ללהקה שירים לא רעים, חבריה בהחלט יודעים לנגן, ויש גישה סליזית שיכלה לשבת טוב אם ההרכב היה: א. שר באנגלית. ב. נואם קצת פחות ומבצע יותר שירים. יש כבוד לאלמנה שחורה, הם היו פה ועשו מטאל מלודי מסורתי הרבה לפני אחרים, אבל עדיין נראה שהגיע הזמן לרענן את המוזיקה – שלא השתנתה יותר מידי מאז הקמת הלהקה מעבר לשינויים ברמה חברי ההרכב, כדי להתאים קצת את המסר והגישה לעשור הנוכחי.

Korn

אני חייב להודות שאת Korn לא חיבבתי מעולם, מאז ימיה הראשונים של הלהקה ואלבום הבכורה שלה לא התחברתי ל-Down-Tuned Guitars והקול הדרמטי של הסולן Jonathan Davis. היה ברור שהם עושים משהו חדש בתחום, ואי אפשר לקחת מהם את החדשנות והבאת אלמנט הגרוב למוזיקה הזאת, אבל אני לא איש של גרוב, ולכן מעולם לא הפכתי למעריץ. מצד שני, אני לא יכול שלא לשפוט הופעה טובה ככזו, ואין ספק שמהרבה בחינות, Korn נתנו הופעה מעולה. הסאונד היה מוקפד, כמעט מושלם, הנגנים נתנו את כל מה שיש להם גם בנגינה, וגם בשואו, Davis עצמו שר באופן חלק, כמעט מתואם לחלוטין עם מה שהוא עושה בדיסקים.

הלהקה נתנה מקום משמעותי לשירים מאלבומה החדש, Korn III: Remember Who You Are – אני יכול להבין את הרצון לקדם אלבום חדש, במיוחד בתקופה בה מכירות אלבומים (במיוחד לדור הצעיר שנוכח בהופעות), צונחות פלאים, אבל הייתה תחושה של הגזמה קלה. כשלהקה מגיעה בפעם הראשונה להופעה במדינה שטרם ביקרה בה, ומדובר עוד בהופעת פסטיבל קצרה יחסית – נראה לי שעדיף לטחון להיטים ולא לנסות לקדם שירים פחות מוכרים מאלבום חדש. בחלק מהמקרים זה עבד טוב, למשל בביצוע ל-"Oildale (Leave Me Alone)", הסינגל המצליח ביותר מהאלבום החדש, אבל בהמשך, זה התחיל לעצבן. עוד עיצבנו קצת התוספות המיותרות של כל מיני קטעים אינסטרומנטליים, פילרים למיניהם ושאר מיני ירקות.

אבל בואו ננסה להתייחס למה שכן היה טוב, ואישתי קרן, שהיא בהחלט מעריצה של הלהקה, שימשה כסוג של מתורגמנית – הביצועים ללהיטים הגדולים, והשירים הוותיקים היו משובחים. "Falling Away From Me", "Did My Time", "Got The Life" ו-"Freak On A Leash", בהחלט היו רשימה מכובדת של שירים שפחות או יותר כל מי שהגיע ל-Ozzfest ישראל, כדי לראות את Korn, היה חייב לשמוע בהופעה. הלהקה נקטה בצעדים של הרכבים גדולים ומלאי ממון לשיפור הסאונד על הבמה, אם זה בליווי קלידן שאחראי גם על סמפלים ואפקטים, או בשילוב של גיטריסט שני לעיבוי הסאונד (שנותר מוצב מאחור כמו סוג של זמרת רקע), ואם בשכירת המתופף החדש של הלהקה, שאולי לא נראה קשור במיוחד ל-Korn ולצמות של חברי ההרכב, אבל מבחינה טכנית, מדובר במקצוען מהרמה הגבוהה ביותר, שבהחלט משדרג את הלהקה בכמה דרגות.

זה עלול להרגיש קצת כמו להקה שהתברגנה, ויש בזה משהו, אבל מבחינתי כל עוד התוצר הסופי הוא הרכב סופר מהוקצע, שחבריו גם נראים כנהנים על הבמה, זה רק טוב. Jonathan Davis בהחלט התפרע, צרח ובאופן כללי נתן את כולו, מה שבהחלט ממצב אותו בעיני כפרפומר גדול, גם אני לא מתחבר למוזיקה שבה הוא מעורב. למרות שהקהל לא יצא מגדרו במהלך מרבית ההופעה, קל היה לראות את המעריצים האמיתיים שבין הצופים – כשהם שומעים את תחילתם של השירים הגדולים, ומתפרעים כל עוד נפשם בם. ברור כי אלו שהתחברו עם הלהקה, וגדלו עם המוזיקה שלה כבר כמעט 20 שנה, התרגשו ממש, ומבחינתם הופעת הלהקה בלבד הייתה שווה את מחיר הכרטיס של הפסטיבל. לקראת הסיום נראה היה גם כי Davis נוטה יותר לתקשר עם הקהל, אחרי שבמהלך ההופעה לא אמר ולו מילה אחת או נסיון עידוד כל שהוא (זאת לעומת העידוד ומילות החיבה הבלתי פוסקות של Ozzy, שנטף אהבה לכל כיוון אפשרי). לאחר הסיום, בשעה ש-Davis נסוג לו לאחרי הקלעים, הגיטריסט Munky, הבסיסט Fieldy והמתופף, Junky, או איך שלא יכנו אותו, נשארו על הבמה דקות ארוכות וזרקו מפרטים ומקלות תיפוף לקהל המריע, יופי של ג'סטה שסיימה את הופעת הלהקה בטעם טוב מאד.

Ozzy Osbourne

אי אפשר להתעלם שוב מהארגון המוצלח של הערב, מבחינת התחלופה שבין שני ההד ליינרים של האירוע. Korn ירדה, ונחיל של בק-ליינרים עטו על הבמה כמו חבורת נשרים על גופה הסובלת מעודף משקל. הכול פורק, והציוד של חברי ההרכב של Ozzy הוזנק לבמה. קירות על גבי קירות של מרשלים הוצבו ברקע, סט תופים מוגבה, מורכב מראש, הוכנס כשהוא עטוף ומכוסה – ואז נחשף במלוא גודלו, ובאופן כללי תוך רבע שעה הייתה הבמה מוכנה ל-Ozzmen כדי שיעלה. בינתיים התיישבנו על הדשא בין הקהל המגוון – ילדים עם גשרים בשיניים, מבוגרים דוברי רוסית עוטי חולצות לד זפלין ועור, ילדים תל אביבים שעדיין לא החליטו אם הם מטאל או אימו, ולא מעט בחורות צעירות שהתחרו בחשיפת חלקים אינטימיים. יש דברים שאף פעם לא משתנים בהופעות מטאל.

כמה דקות לפני עלייתו של האגדה לבמה, נוגנו שלושה שירים מוקדמים של AC/DC מהאלבום Dirty Deeds Done Dirt Cheap, ביניהם שיר הנושא ו-"Big Balls" האגדי. לי זה כבר נראה כצעד שיזם האיש עצמו, הרי השיר "Suicide Solution" נכתב לזכר – וכאזהרה לבאים אחריו – של Bon Scott, סולנה של AC/DC באלבום הזה ובאחרים, ששתה את עצמו למוות בגיל צעיר יחסית. לפתע נשמעת צעקה, דמות מזמרת המנון כדורגל אנגלי, וכשהקול מהבמה מתחיל לדבר מבינים כי זה Ozzy ולא אחר שצורח לקהל לקום על הרגליים. התגובה היא מיידית – אלפי מטאליסטים, מבוגרים, צעירים, עם גשרים לשיניים וחזיות בלבד, קם ומזנק לכיוון הבמה. דקה לאחר מכן וה-Carmina Burana הקלאסית מאותת את עלייתו לבמה של אחד מאמני המטאל הגדולים בכל הזמנים.

הריף של "Bark At The Moon" משוגר ע"י הגיטריסט הטרי של אוזי, Gus G, וההרכב של Ozzy, שלשם שינוי כולל נגנים צעירים ופחות מוכרים, יוצא לביצוע מושלם של שיר ענק. הסאונד מלוטש, חזק ועוצמתי משל כל ההרכבים שקדמו לו, ואפשר בהחלט גם לומר שמבחינת הנגינה, ההרכב הנוכחי עולה על מי שניצב על הבמה הזו במהלך הערב. Ozzy אולי זקן, גופו אולי נושא עליו עשרות שנים של צריכת אלכוהול אגדתית, שימוש בסמים שיכלו היו לפרנס עיר שלמה בקולומביה, ומאכלים אקזוטים שבאו אל ביטנו כמו יונים ועטלפים, אבל הקול… הוא נשמע אותו דבר כשם שנשמע בהופעות הזכורות לי משנות התשעים – אולי קצת פחות צורח מאלו של שנות השמונים ולפני – אבל אי אפשר לומר שהוא נחלש. הוא לא מזייף, לא מתקשה לנשום כמו שקורה ל-Bruce Dickinson איש Iron Maiden, הוא פשוט הולך מצד לצד, מחייך כמו מטורף, ומרביץ ביצועים מעולים לקלאסיקות מוזיקליות מהגדולות ביותר.

רגע השיא של ההופעה מבחינתי הגיע דיי מהר – "Mr. Crawly" הוא אחד משירי המטאל הגדולים שנכתבו אי פעם, שיר כבד, מלודי ואפי, שעוסק בחייו של Alistair Crawly, המיסטיקן והסוטה הבריטי הנודע. Ozzy עוטה על עצמו גלימה שחורה ונראה כמו נסיך האופל – התואר שבו נוהגים לכנותו למטרות פרסומיות, הפעם הוא באמת נראה ככה. השלב שבו Gus G מבצע כמעט אחד-לאחד את שני קטעי הסולו שביצע במקור Randy Rhoades, הוא אחד הרגעים המרגשים של ההופעה הזו, אין לי ספק שהוא רועד בנעליו בעוד הוא מבצע את הקטע הזה, שעדיין מהווה אבן דרך בז'אנר ההבי מטאל מאז נוגן במקור ב-1980.

Korn בהחלט יכולים ללמוד משהו מ-Ozzy. הסינגל היחיד מאלבומו האחרון, שהוא בהחלט אלבום טוב וראוי, הוא השיר היחיד שהוא מבצע בהופעה מהחומרים הממש חדשים שלו. מעבר לכך, ההופעה כולה, שעתיים וחצי כמעט, מוקדשת ל-Best Off של שירים מכל הזמנים – כולל "No More Tears" הענקי, "Crazy Train", "Shot In The Dark", ועוד ועוד, כשביניהם קלאסיקות מוזיקליות מהדרגה הראשונה, כמו "War Pigs", "Into The Void" וכמובן "Paranoid" של Black Sabbath – שירי קאנון שמבחינתי לראות אותם בהופעה היה מקביל ללראות את Pink Floyd מבצעים את "Wish You Were Here".

אבל מה היה הכי טוב? עזבו את הסאונד והתאורה המושקעים, המיקום המוצלח והנגנים ה-Uber מקצועיים – התענוג האמיתי היה לראות מבוגר בן 62 צורח ונהנה כמו ילד מטורף, נותן את כולו ומשתולל, עדיין מרגיש את ההתרגשות שיש במוזיקה הזו יותר מ-40 שנה אחרי שהוא עזר לייסד אותה. עם צינור קצף ענקי, מחיאות כפים קצובות וצרחות של אהבה המופנות לקהל המשתאה, אין ספק כי זכינו לראות אגדה אמיתית בפעולה, יש מי שיקרא לזה רעש, יש מי שיגיד שהמוזיקה הזו ארכאית, אבל מבחינתי על הבמה בפארק הירקון ראינו את ה-Blizzard Of Ozz עושה קסמים.