Party.San Metal Open Air 2010 – סיקור פסטיבל
יש מקום אחד, שבשביל לא מעט אוהבי בלאק מטאל ודת' מטאל, הוא מקום עלייה לרגל ומסע צלב בפני עצמו, לפעמים בעל ייחוס והשפעה גדולה יותר על אותם חבר'ה דפוקים (ועבדכם הנאמן ביניהם), שלעיתים מתעלה על הפסטיבלים האחרים בתקופת הקיץ. מבין הפסטיבלים הגרמניים המגודלים (ויש שיגידו בצורה מוגזמת) כמו Wacken Open Air או With Full Force שאליו איני ממש מתחבר אך אין לזלזל בגודלו, לצד אירועים בינוניים יותר (מבחינת גודל, אך לא מבחינת איכות) כמו Summer Breeze ו-Rock Hard, בכל שנה לקראת אמצע אוגוסט, ממש מחוץ לעיירה השקטה והחיננית Bad Berka (כ-15 ק"מ מהעיר ויימאר), המקום מתמלא, כידוע, באנשים לובשי שחור, בשיכורים, בחובבי-פאצ'ים ועורות וגם, משום מה, באנשים שנהנים לצרוח אל תוך מיקרופונים.
הפסטיבל הגרמני הקטנטן (במונחים גרמניים, במונחים ישראליים 10,000 איש נראה לא מעט בכל מקרה) ידוע באהבתו לאקסטרים: אין כאן Traditional או Power וחלילה לא משהו עכשווי שנגמר ב-Core וכולל נערים עם שיער גולש על עין אחת. לא ולא, חברים, פסטיבל Party.San: Metal Open Air מתהדר בכל שנה בליינאפ שחור וברוטאלי, כשהפעם הדגש היה מעט יותר על ז'אנר הדת' מטאל, בניגוד לשנה שעברה למשל, כשהדגש היה יותר על הבלאק. אוטובוס השאטל לפסטיבל, כגימיק, משמיע להיטים (אני לא זוכר כמה פעמים שמעתי שם את "Raining Blood" בלופ אינסופי) דרך רמקולים רעועים והמרחק בין איזור הקמפינג לבמה (יש אחת, מרכזית) הוא קטן יחסית. חבל, האמת, שאין איזור נפרד ל-Market כמו שיש בפסטיבלים גדולים יותר, שכן זה מקל על העיניין, בין כל דוכני המרצ', האוכל, והאנשים השיכורים מלאי הבוץ.
השנה, בין ה-12 ל-14 באוגוסט, הגשם היה אחד האורחים היותר מכובדים של הפסטיבל ומה שעד לפני מספר רגעים היה אדמה חביבה עם קצת דשא עליה, הפך חיש מהר לבוץ לבנוני (או גרמני, אם תרצו) שכל ניסיון להתחמק ממנו ולדרוך על פיסת דשא פחות בוצית, סופו להיגמר במעידה חיננית ופגישה אישית עם אמא אדמה. ה-Party Tent השנה היה כשמו כן הוא – לאחר ההופעה האחרונה בכל יום, יש איזה 4-5 שעות של תקלוט מכובד, כאילו שלא דפקת את הראש מספיק במהלך היום (באופן פיזי ואלכוהולי כאחד), אז לך לדפוק אותו עוד קצת! אני, באופן אישי, תכננתי כבר בשנה שעברה להגיע גם לפסטיבל הנ"ל, אך מאילוצי מערכת כאלה ואחרים (מן דבר כזה שקוראים לו צה"ל) נאלצתי לוותר על העיניין – ואילו השנה, האדמה רעדה ב-2010 ו-Party.San לא איכזב, ברוב הזמן.
אחד מהפקטורים שהכי נהניתי בהם בפסטיבל Party.San היה פשוט: יש במה אחת, נקודה. אין במות אוהל עם אקוסטיקה שנדפקת, אין להתרוצץ יותר מדי בין במה מרכזית לבמה משנית, וכו' – אתה רואה הופעה שבא לך לראות, בהופעה אחריה הולך להרביע צמאונך בבירה קרירה, וחוזר בכוחות מחודשים, עם ראש דפוק קצת יותר, להופעה הבאה שבא לך לראות. הרבה יותר נחמד ואינטימי מאשר להתרוצץ בין חמש או שש במות, כמו אצל בני דודיו הגדולים והיקרים יותר, וזה בדיוק מה שעשיתי כשכמה להקות לא מצאו חן בעיני. מבחינת המרצ'נדייז, מספר הדוכנים היה מצומצם כמובן, כיאה לפסטיבל בסדר גודל כזה, אבל איכותי כי אתה יודע בדיוק מה תקבל שם – כאשר לצד דוכני חברות גדולות כמו Nuclear Blast או Cudgel, תמצא גם דוכנים של Einheit (לייבל גרמני המתמחה בויקינג \ בלאק מטאל) וגם של מייל-אורדרים פרטיים מגרמניה עם מבחר לא רע, כמו Nocturnal Empire לדוגמא. אבל עזבו את זה, יש הופעות.
– היום החל מאוחר, בערך בשעה 18:00 נפתחו איזורי הבמות, ואילו Ketzer, להקת ת'ראש גרמנית רעננה ששואבת המון מותיקי הסגנון Destruction, עלתה ראשונה אל מול הקהל הביתי. החומר מאלבומה האחרון והיחיד בנתיים, לא היה מוכר לי מדי, אבל היי, זה ת'ראש עצבני, זה גרמני, זה מלא בבירה ובחורות שנופלות לבוץ (עקב הבירה?) – אני לא רואה פתיחה טובה יותר לפסטיבל, ורוב הקהל היה בדעה דומה לשלי אני מניח, כי כש-Merrimack הצרפתים עלו לבמה, לא מעט התהלכו לכיוון ההפוך. Devourment האמריקאים עלו לאחר איחור חביב ופצחו בשירים המרכזיים מאלבומם האחרון Unleash The Carnivore והקפיצו עם הברוטאל שלהם בזמן שחיכיתי ללהקה קצת יותר איכותית מארה"ב שאולי אתם מכירים גם, בשם Monstrosity, ואפילו קצת התאכזבתי שנתנו לה "רק" 45 דקות להופיע ולא כשעה. Mike איש Vile יודע את העבודה והחומר החדש (שאיני מכיר) תיפקד כמו הישן (שאני יותר מכיר) והיום החל להיראות מעט טוב יותר מבחינת הלהקות.
The Devil's Blood – הם שרצו בכל פסטיבל הקיץ הזה, נתנו את אותותיהם הדביליים בבקסטייג' ובפסטיבלים "מכובדים" יותר כמו Wacken או Hole In The Sky, אפילו Graspop בבלגיה השנה (שהיה חם באופן רצחני ובלתי-נסבל, באמת) נאלץ להשלים עם העובדה שלהקת הרוק השטנית הזו מהולנד, היא כנראה כוח עולה בסצינה העולמית. הלהקה נוטה למשוך אליה לא מעט חובבי אקסטרים (למשל, אותי) עקב הטקסטים, האווירה, והשואו שהיא מצליחה להעלות, ועם הנ"ל לזכות באמון המטאליסטים, אולי מעט פחות בגלל המוזיקה עצמה. הערבוב הנחמד בין רוק אה-לה Black Sabbath או Coven ובין הטקסטים האפלוליים שחלק מלהקות הבלאק מטאל היו מתגאות להחזיק בהם, הוא שילוב מוזר באיך שהלהקה מוציאה אותו לאור, אבל הוא טוב. בלייב, בניגוד לאלבום, הלהקה נשמעת קצת פחות טוב. החבר'ה שלה אוהבים לתקוע קיר דיסטורשן בין שיר לשיר (או בין אינטרו לשיר או אינטרו לאינטרו, כי הולנדים מאוד אוהבים אינטרו-ים? כנראה), אבל זה פשוט נשמע רע.
הנגנים מכוסים בדם, כרגיל, ובמשך כל ההופעה הסולנית (הנהנית לקרוא לעצמה F) עומדת בצורה הטקסית כשהידיים פרושות לצדדים, לצידה שלוש סולניות הרקע עטופות בשחור, ומסביבן מפזזים שלושת הגיטריסטים והבסיסט. בהופעות, הלהקה "מחברת" את השירים אחד לשני וזה יוצר קטעים מאוד מאוד מעצבנים (כמו שהזכרתי קודם) ולמרות האפקט הרצוי שההרכב מבקש להשיג, הרבה פעמים זה סתם מעיק ולפעמים אפילו נמשך אל תוך השיר עצמו. בכל זאת, טראקים כמו "Evermore" או "House Of 10,000 Voices" נשמעים טוב על הבמה, שלעיתים סבלה מבעיות סאונד (שנחזור אליהם אחר-כך). קצת חבל לי שאין אינטרקציה בין הקהל לבין ההרכב בהופעות שלהם, אפילו בצורה מינימלית. וחוץ מזה, אתם מוכרחים להודות שלהסתכל מהצד על חבר'ה קשוחים עם ניטים בוקעים מהכתפיים, מנסים לשיר בקול נשי את "I'll Be Your Ghost" ומנופפים בידיהם, זה בהחלט משעשע.
Watain – שיאו של היום הראשון לא הגיע לסיומו עם גמר המופע של החבורה ההולנדית אלא המשיך אל ההדליינרית הראשונה של הפסטיבל, הלא היא Watain השבדית – הרכב בלאק מטאל לא מתפשר (ופייבוריט שלי), שבשנים הראשונות לקיומו היה עולה לבמה ומבצע קאברים של להקות כמו Celtic Frost ו-Bathory, עם קהל מעריצים קטן אך נאמן במשך סוף שנות ה-90' ותחילת ה-2000, עד שב-2007 יצא האלבום Sworn To The Dark והקפיץ אותם ישירות לראשי הטבלאות ולתחתוני הגרופיות. החבר'ה עלו לבמה המקושטת בקילשונות בוערים, איור הזאב הידוע על רקע אדום, נרות למכביר, ותמונת אלבומם החדש Lawless Darkness מתנוסס מאחורה, כשאת ההופעה הם מתחילים עם "Malfeitor", מהאלבום הנ"ל. מהקטע, אותו מרבית האנשים לא הכירו, השבדים עברו חיש מהר לאלבום הקודם, כששיר הנושא כיכב כמובן, ואחריו שירים חדשים יותר כמו "Reaping Death", לפני שהגיע ה- Mother North של הלהקה, הלא הוא "Legions Of The Black Light". הקהל, מבחינתו בשלב הזה, באקסטזה טוטאלית וכך גם הלהקה שעל הבמה שידרה את הרוע עמו הגיעה לכל הופעותיה בקיץ, והאמת, שהרבה יותר מתאים לשים להקה כזו בחצות ולא בצהרי היום כמו שעשו לה בפסטיבל Hellfest בצרפת.
אחרי "Legions…" הגיעה לה השעה שבה הלהקה בוחרת להוקיר אחד ויחיד, לו היא חבה אולי את ההשפעה המרכזית עליה – באוגוסט 2010, למי מכם שלא יודע, מלאו 4 שנים למותו של איש Dissection, הלא הוא Jon Nödtveidt, אחד היוצרים עם השפעה מאוד גדולה על עולם הבלאק מטאל (ובמיוחד על הלהקה השוודית), ולכן ההרכב בחר לבצע את "The Somberlain". מה אומר ומה אגיד? העיקר הכוונה, אני מניח. הביצוע לא היה רע, אבל בחייכם, אם המתופף לא עומד בקצב יותר מפעם אחת, אם לפעמים נדמה שהמהירות לא תואמת את המקור, אם אני מסוגל להבחין בטעויות קריטיות דרך השפעות אלכוהול – אז בשביל מה? עובדה היא, שהלהקה ביצעה את הקאבר רק בפסטיבל Party.San ואילו לא ביצעה אותו באף פסטיבל אחר שבו הופיעה – לא ב- Hellfest וגם לא ב-Summer Breeze… מעניין למה… אם נניח זאת בצד, החבר'ה האלה מעולים על הבמה כמו שהם מעולים באלבומים, לא מקוריים במיוחד (אף פעם לא היו), אבל עושים את זה בצורה מהודקת. ההופעה נסגרה עם "Waters Of Ain", שיר נוסף, ארוך (מעל 14 דקות) ויחסית מלודי מהאלבום החדש, אך בשלב הזה כבר הלכתי להשקות את גרוני, להסתחרר, להתנהג כמו אידיוט ובעיקר להתכונן נפשית ליום שישי.
ימין: Ketzer – ת'ראש מטאל מחשמל | שמאל: Watain – שבדים אפלים לארוחת ערב
13/8/2010 – יום שישי
– ובכן, אז מה למדנו, ילדים? נכון, שלא מקשיבים לכול מיני חברים טובים משווייץ ולא מקימים את האוהל על מה שלאחר מכן הובן שהוא ממלכת עכברי המחילות של גרמניה, פחות או יותר. בואו רק נגיד, שכשאתה שיכור ב-4 וחצי בבוקר, מנסה לתפוס שעתיים-שלוש של שינה ("אתה עוד צריך לסקר את זה! לך לישון!"), וכשאתה שוכב אתה מרגיש… דחיפות מכיוון ריצפת האוהל, אתה לא בדיוק מבין מה זה בהתחלה, אז אני מוכרח להודות שהיה לי די מבדר, הממ, להתקוטט עם האוהל ולהתאגרף עם הריצפה, אכן כן. אני לא מפגר עד כדי כך, בחיי! אה, אם כך הייצוג ההולנדי נמשך גם ביום השני לפסטיבל, כשבשעה 13:00 עלתה עוד להקה צעירה שהייתי מעוניין לראות בשם Onheil, שהציגה את הערבוביה שלה בין דת' מטאל לבלאק, בצורה מהודקת ביותר, כפי שהיא מוצגת באלבום הבכורה Razor ממנו הלהקה ניגנה את "Nemesis Light Fading", "Razor" ועוד. האנרגיות לפיזוז על הבמה בהחלט הורגשו ונראו היטב וזה רק הוסיף למוניטין של הלהקה הצעירה הזו בעיניי. חובבי הגריינד מביניכם ישמחו לדעת שמבלי לבזבז יותר מדי זמן, עלו מיד אחריהם Milking The Goatmachine עם המסכות, הגרגורים, הזאב הרע שרודף אחרי העזים ואלה בתמורה מחזירות מלחמה עם רובי מים, ומלוא ההומור שרק להקות גריינד כאלה יודעות להביא אל הבמה. את הסגנון אני לא אוהב, את השירים גם לא, אבל במשך שלושת רבעי השעה הלהקה סיפקה לי שעשוע, שלא הפסיק גם כשעלתה Lividity האמריקאית (כי כידוע, It's not about Poo, it's about Poop, כמו שאומרים). הלהקה נתנה את הגועל-נפש (בצורה טובה) שלה ולא חסכה את הקקה, הזונות, הפורנו, הגור ועוד שאר נושאי למידה גאוגרפיים מהקהל שנראה כי נהנה.
מיוון הגיעו Suicidal Angels, שגם יצאו השנה לטור פסטיבלים מפרך – וכאן תפסתי אותם ביותר אינטימיות ועם פחות בלגן. האמת היא, שאני מאוכזב. לא מההופעה עצמה, שהייתה דיי טובה, אבל מהחומר, ששמעתי עליו כל-כך הרבה דעות חיוביות והייפ גרנדיוזי, עם זאת אמרו לי מראש שזה נשמע "קצת כמו Slayer". קצת? זה קצת? "קצת" אומרים על גולאש שיש בו קצת מלח. אבל אצל היוונים זה לא ככה אלא בגדול: לקחו ריפים שלמים, שמו סולן שמנסה בכול כוחו להישמע כמו Araya (ולעיתים מצליח), ויצרו שירים בינוניים שכמובן, לא ממש משתווים לגדולת הת'ראש אליה הם כל-כך מנסים להידמות. שוב, ההופעה כהופעה נטו, הייתה מוצלחת. החומר נותן בראש, ואפילו היו נסיונות לפוגו ו-Crowd-Surf כשכולם שקועים בבוץ (ואלה נגמרו כעבור בערך שלוש דקות). זאת, יחד עם סאונד הגיטרה שהתחרבש בהופעה של Ofermod, אליה נגיע עוד מעט, היו שתי האכזבות הגדולות שלי מיום שישי.יש לי נטייה לא מוסברת לא לחבב כל-כך להקות דת' מטאל שמתרכזות בעיקר בצד הטכני שלו, לכן את Origin האמריקאית טרחתי לשמוע מרחוק בעודי מנהל שיחות על הא ועל דא ובולס חצי עוף אל תוך בטני. חצי העוף, יש לציין, הוא בערך הדבר המרכזי בפסטיבלי מטאל בגרמניה שהוא לא ריפ-אוף טוטאלי מבחינת כסף \ כמות. אך נעזוב את התרנגולות בצד. הלהקה משכה לבמה לא מעט מחובבי הז'אנר, ואוקיי, בסדר, גם אני לבסוף נכנעתי ודפקתי את ראשי לצלילי החומר מ-Antithethis.
הבאים בתור היו אמורים להיות Ofermod השוודים, אך ברצף של מזל רע שהחל, ועקב בעיות הגעה (אני לא פוסל את העובדה שהרכב שלהם פשוט נתקע בבוץ וחיכה לחילוץ, כמו אינספור אחרים), שכניהם למדינה, Demonical, עלו במקומם. עם דת' מטאל ישיר ולפנים (אך באותו זמן משעמם ברמות-על), מרבית הקהל הראה נאמנות מהולה באכזבה כשהם ראו ששוודים מסוימים החליפו שוודים אחרים… לבסוף, אחרי ההופעה של הנ"ל פלוס איחור קטן שלא היה תלוי בהם, עלו Ofermod לבמה, כשקודם כל עולה כהן דת עטוף שחורים ונושא בידי יתד מחובר לגולגולת, מדקלם אימרות טקסיות שונות, עם גיטריסט מגודל ושמן שעומד לידו כמו שומר ראש וחוזר אחריו בצעקות. הלהקה החלה לנגן את השיר הראשון מהאלבום Tiamtu, ניגנה שיר נוסף, וכאילו שכל מה שהלהקה והקהל עברו בקשר להופעה הזאת, אחרי שניים וחצי שירים, הגיטרה פשוט הפסיקה לעבוד. בהתחלה ניסו לתקן תוך כדי הופעה, אחרי זה הפסיקו לרגע וניסו לאלתר בזמן הפסקה קצרה, ולבסוף כעבור בערך 15 דקות, הצוות והלהקה הרימו ידיים וסגרו את הבסטה, כשהכוהן חוזר אל הבמה לקרוא את הקטע הסופי. ממש היה לי חבל, כי אמנם המקוריות לא בוקעת מההרכב הנ"ל, אבל הם עושים את זה טוב והם נותנים שואו מצוין, לוציפר קם על רגל שמאל באותו יום.
רצף הדת' מטאל שהמשיך עד שעת השינה התחיל עם The Crown המאוחדת והמשקפופר החדש שלה שנמצא על המיקרופון. את העבודה הוא יודע, ואפילו דיי טוב, אבל מבחינתי הלהקה היא Johan Lindstrand, ולמרות שהבחור החדש הוא סולן בחסד ומוכשר מספיק כדי לדפוק את הראש בלי שהמשקפיים יעופו לקיבינימט (וכשמשקפופר גאה אני מזדהה עם הבעיה), אבל סוס מנצח לא מחליפים (אלא אם כן הלהקה סוגרת את הבסטה, כמו שהיה כאן). הלהקה ביצעה, כיאה לקאמבק מרשים על במה גדולה, סטליסט שערבב חומר חדש לצד חומר ישן, וגם שמחתי לשמוע חומר מתקופת Possessed 13, אפילו. לא הספקתי לגמור את חצי העוף השני שלי באותו יום, וכבר שמעתי את ה-"Danke Schon!" הרהוט של Martin ההולנדי, סולן Asphyx (ו-Hail Of Bullets, ובעבר גם Bolt Thrower ו-Pestilence ובחצי מהחורים האפשריים שבהם יש דת' מטאל, בקיצור). כשהבחור שר הוא נשמע כאילו הוא שואב את כל גרמניה יחד איתו ולכן קל לזהותו, בעת ביצוע קטעים שהגיעו מהאלבום Death… The Brutal Way (מ-2009) בעיקר, ועוד קצת שירים ישנים אך מופתיים כמו "The Rack" הידוע.
Sarke – שנת 2009 לדעתי הייתה שנה מצוינת למטאל, ולהרכבי אקסטרים כאלה ואחרים בפרט. אחד מהאלבומים המוצלחים של שנה שעברה, אם כן, היה אלבום הבכורה של Sarke. למי שלא מכיר את השם, יום אחד התעורר Nocturno Culto (אחד הצדדים בהרכב קטן ו"צעיר" בשם Darkthrone) והחליט שבא לו להקים הרכב ספק-ת'ראש, ספק-בלאק, ספק-שאני אפסיק להגיד "ספק", הוציא את Vorunah, וקצר את הפירות. מוזיקה יחסית מונוטונית, טקסטים שהוויסקי (ועודף הקפה) נודף מהם ובכלל, האלבום לא מקורי במיוחד, אבל פשוט עשוי בצורה טובה, ואת השירה המחוספסת של הבחור כולנו מכירים. שירים כמו "The Drunken Priest", "Old" ו-"Vorunah" גרמו לקהל להתנדנד קלות בלבד לצערי, למעט כמה חולים בראש לצידי בשורה הראשונה שידעו לצרוח את המילים כמו גרופית מתלהבת כשצריך. לצערי, לא הרבה מעריכים את ההרכב ואת האלבום הזה וזה גם ניכר באנשים בקהל, שלא מעט מהם "טרחו" להגיע להופעה מהסיבה הפשוטה שזה "הסולן מ-Darkthrone מופיע", וזה קצת חבל, מילא. אמנם כישרונו של Nocturno לא מוטל בספק, אבל על הבמה היה ניתן להבחין שכן חסר לו קצת מהשפשוף שנוצר אחרי ניסיון בהופעות – הוא אמנם זז ממקום למקום, אבל הוא היה מעט אנמי כשהוא לא החזיק את פחית הבירה ביד… הסאונד מעט נדפק במהלך ההופעה, ואני כבר התחלתי לחשוש לגורל דומה כמו ההופעה של שלישיית הבלאקרים משוודיה, אבל בסופו של דבר הכל עבר בסדר וההופעה נגמרה לה, כשלי אישית החלו להיגמר האנרגיות.
– סבלנות? נגמרה. כוח? אין כבר. האלכוהול דופק? כמו טראנס. מה יש? בכורה של פאקינג Autopsy על במה מרכזית אירופאית מאז האיחוד שלהם לפני שנה. מה שאומר ש… כן, זאת ההופעה הראשונה שלהם באירופה באיזה 20 השנים האחרונות. איפה המקום הכי טוב לבצע את זה, אם לא בפסטיבל שמקדיש את עצמו לטהרת הבלאק והדת' מטאל? החל מ-"Gasping for Air", דרך "Fiend For Blood", "Severed Survival" הראו לכולם מה הוותק של ההרכב מסוגל להשיג מבחינת כושר שואו ושירים מסוימים שככל הנראה לעולם לא ימותו. "Mental Funeral" גם הוא, מהווה פצצת הופעה חסרת רחמים. עכשיו לא 1991 וחברי הלהקה כבר לא הכי צעירים כמו שהיו, ובכל זאת הם בהחלט מנצחים, ברוב פעמים, בפייט חצי מהלהקות כיום שטוענות שהן עושות דת' מטאל.
ימין: Sarke – בלאק מטאל בשינוי אדרת? | שמאל: Autopsy – אין גופה בלי אש
14/8/2010 – יום שבת
– שבת בבוקר, יום יפה, אמא שותה המון קפה? לא בדיוק (יותר כמו סלמי וקפה שחור חזק ביותר, ומיד לאחריו בירה ראשונה), אבל ב-1 בצהריים עלו חבורת הבווארים Under That Spell להרביץ סטליסט לכבוד אלבומם החדש Apotheosis. הלהקה הצעירה מנגנת את הגרסא שלה לשילוב (שאני פחות אוהב) בין דת', בלאק מטאל, ויצירות אגרסיביות ולא מתפשרות. הסולן – שחוץ מכשהוא לובש את חגורת הכדורים וצורח על הבמה וביומיום נראה כמו איזה גלאמיסט ממוצע שנתקע בזמן אי שם בשנת 84' (כן, כולל מכנסי הזברה הצמודים) – דאג להוציא את עצמו מההאנגאובר שהוא היה שרוי בו כמעט יום שלם לפני כן… נו, בווארים, אני לא מתפלא. "Below" הוא פצצת בלאסט-ביטים שלא נותנת הרבה מנוחה, כך גם "I Am the Prophet" שלא מאוד שונה ממנו, ו-"Under That Spell" שאמנם המשיך באותו קו אגרסיבי (ובנאלי) אבל הוא יצר מעט יותר עניין. למרות שהלהקה הייתה הראשונה שהופיעה, מעט התרגזתי על פתיחת השערים לבמות שהתאחרה. בד"כ נהוג לפתוח אותם כשעה-שעה וחצי לפני עליית הלהקה הראשונה ואילו ביום שבת, הפתיחה התעכבה ופתחו אותם בערך 20 דקות לפני שהלהקה עלתה, מה שגרם לחלק מהאנשים לפספס אותה. מ-Tribulation (וגם מ-Ghost Brigade שכבר ראיתי מה הם [לא] שווים בפסטיבלים אחרים) לא באמת היה לי איכפת, לכן ניצלתי את הזמן והלכתי בינתיים לרפרף בדוכני דיסקים פה ושם.
בשעה 16:00 מיהרתי חזרה לבמה שכן קבוצת הת'ראשרים הותיקים של איזור העיר Koblenz, הלא הם Desaster, כבר עוד רגע וסיימו את הסאונדצ'ק. עם הטייץ, הכדורים, מעילי הפאצ'ים (עם בסיסט שמשום מה מחליט לצבוע עצמו בקורפס פיינט, כשהוא היחיד…) ובעיקר המון כעס באמתחתם, עלו הרביעייה לבמה ופצחו עם "Satan's Soldiers Syndicate" מהאלבום האחרון והראו לכל אחד ואחד באותו יום מאיפה בדיוק הדג מחרבן. הקהל, מצידו, התחרפן (בצורה טובה) כשהם הלכו אחורה לכיוון חומרים ישנים יותר, כמו "Tyrants of the Netherworld" שהופתעתי לדעת שמתנגן כמעט בכל הופעה, אגרסיביות בלתי-נגמרת עם "Teutonic Steel" האלמותי ואילו הקולות בקהל שדרשו את הסולן הקודם במקום את Sataniac (סחטיין על המקוריות), עד מהרה נדמו. מי שלא מת מוות מלא בוץ ודם, נשאר כבר ללהקת Varg הגרמנית, שעושה ויקינג מטאל הלוקח לא מעט מכיוון Turisas ו-Moonsorrow, אך בכל זאת מחזיק בייחוד משלו, אז נסלח להם. המוזיקה קצבית ומלודית יחסית, ושירים כמו "Viel Feind Viel Ehr" בהחלט יודעים להקפיץ את הקהל, שממש לא נשאר אנמי למראה החבורה הצבועה באדום-שחור, וגם "Blutaar" ושיר כמו "Skål" מאלבומם הראשון הוא דוגמא מעולה לויקינג מטאל מקפיץ ומלודי ביותר, אך שלא מרחיק לכת ונהיה "שמח" כמו חלק מהלהקות בז'אנר.
הלהקה הצעירה ירדה, ואני התכוננתי נפשית להופעה של אחת מהלהקות האהובות עליי, הלא היא Månegarm השוודית – אחת הקולות הוותיקים והמובילים כיום בעולם הויקינג \ פולק מטאל, פייבוריטית אישית שלי ושל כל מי שקורא לעצמו אוהב של הסגנון. עם "Mina Fäders Hall" נפתח הסט-ליסט, כשהפרופסור, איש הכינור (והצ'לו, והחליל, וכל כלי שאינו מטאלי בלהקה), Janne, מפזז על הבמה ומרעיף תלתליו הבלונדינים לכל עבר, גם כשבעיות הסאונד החוזרות ונשנות גרעו את הווליום מהכינור לעיתים. השוודים דאגו לא לדלג על קלאסיקות שוברות עצמות כמו "Sigrblot" וגם לא על "I Evig Tid", שהוא אחד משירי הויקינג מטאל הכי חזקים שנכתבו בהיסטוריה של הז'אנר הזה. "Vetrarmegin", גם הוא מאלבומם האחרון, נוגן אל מול קהל שלא זז יותר מדי. אניוואי, זוכרים את העובדה שאני לא נהנה מדת' מטאל טכני מדי, כמו… ובכן, חובבים של הז'אנר? אז אמנם נשארתי וצפיתי ב-Necrophagist שעלו עם רדת החשיכה, אך מודה ומתוודה אני, שהיה זה בעיקר בכדי שתהיה לי איזושהי מוזיקה באוזניי בזמן שאני מרווה צמאוני. Aura Noir הותיקים הגיעו מנורבגיה כדי לתת את הגוון שלהם לפסטיבל. הם עלו דיי אנרגטים על הבמה, בשילוב עם בדיחות גרועות (או שאני סתם לא הבנתי?) וחומר מאלבומם Hades Rising שאותו אני לא מחבב מדי, והרי קיבלתם הופעה שבלב שלם אני מסוגל להגיד שהייתה אחת המשעממות שצפיתי בהן בשנים האחרונות. אל הפסטיבל הגיע גם Carl-Michael Eide, אחד מחברי הלהקה הקודמים, על קביים אחרי תאונה, ונתן את קולו במספר שירים.
Napalm Death – חממו את הגרון, תכינו את האנרכיסט הקטן שבכם להפגנה נגד הממשלה ולכו לשרוף את הפרלמנט, כי הישר מבירמינגהם, להקת הדת' מטאל (אך לעד בעלת נשמת הפאנק) Napalm Death הגיעה לשבור לכולם את הפרצוף – הופעה שלצערי איחרתי אליה במספר רגעים. למי שאיכשהו, אולי במקרה גמור לא יודע במי מדובר, אז קודם כל לך לפינת החדר ותסתכל על הקיר במשך חצי שעה – הלהקה האנגלית, גורמת עם כל אלבום חדש שלה שיוצא לאור, גם לשונאי גריינד כמוני, לפצפץ מרוב שמחה. אפילו עם האלבום האחרון Time Waits for No Slave החבורה העליזה הראתה שאין שום האטה בקצב ואין שום התרככות, וכולנו ראינו את זה על הבמה עם הפותח של האלבום הנ"ל, "Strongarm" ושירים אחרים ממנו כמו "Diktat" או "On The Brink Of Extinction". ללהקה כמו Napalm אין בעיה לבנות סטליסט שיכסה את מרבית הקריירה שלה, גם אם זמן הבמה שלה הוא 45 דקות – מכיוון שמרבית השירים שלה לא ארוכים במיוחד. בשלב מסויים הלהקה נתנה רצף של 3-4 שירים שכול אחד אורך בערך דקה-דקה וחצי (כגון "Life?" ודומיו), לפני שעברה לנאומים הידועים של Barney – סולן הלהקה שאוהב להיראות כמו ילד בעל הפרעה שכלית כזו או אחרת על הבמה, כשהוא מנופף בידו, מכופפת מצד לצד. "אם אתם דתיים ומאמינים באלוהים, ברוחות רפאים או לא יודע במה, That's your fucking choice"… "עינויים לעולם לא יכולים להיות מוצדקים"… "תפעילו את הראש, אל תקשיבו לממשלות"… וכדומה, כרגיל.
ואז, אט אט בין הנאומים והשירים שמתקופות שונות אך עם חזרה קבועה לאלבום החדש, הגיע הרגע בו הבחור ציין שהשיר הבא, הוא מאלבומה הראשון של הלהקה, חזרה לשורשים של 1987. כמובן שכולם ידעו במה מדובר ופניי קרנו מאושר כש-"Scum" בקע מהבמה. Mitch Harris הגיטריסט, גם הוא, צרחן לא קטן כשזה מגיע להופעות, ואמנם בשבילי השיא עבר, אבל אי אפשר ללא הקינוח, ונתינת הכבוד ל-Dead Kennedys האמריקאים, והקאבר המפורסם ל- "Nazi Punks Fuck Off". עכשיו, הנה רגע נחמד: בפסטיבל שבעבר סבל פה ושם מבעיות נאו-נאציות כאלה ואחרות (מזרח גרמניה אחרי הכל), הנה כאן באה הלהקה הכי אנטי-פאשיסטית שיש והקהל, מיד לאחר סיום השיר, ללא כל עידוד או דחיפה מצד המופעים, החלו כמקהלה לצעוק את ריאותיהם ב-"Nazis Raus!" ("נאצים החוצה"), במשך מספר דקות חביבות. הלהקה סיימה את הופעתה עם "Siege Of Power" – שיר קלאסי וקצבי נוסף של הלהקה מאלבומה הראשון – ולנו נותר לאסוף את שאריות האנרגיה להמשך.
– את Suffocation פיספסתי, אבל כן קלטתי את הבדיחות השנונות של Frank Mullen הסולן, שאחת מהן מספרת על כך שהוא קיווה לכתוב שיר אהבה, אבל בגלל שהוא כזה גרוע וחושב שכל הבחורות זונ*ת, יצא לו השיר "Entrails Of You" וזה הלך כך: "So, any of the ladies want to get ripped open?"… (שקט מצד הבחורות)… "No one?"… (בחורה אחת מתחילה לצעוק ולנופף)… "Okay, meet me at the bar later on and we'll discuss about it!" – אכן, תמונות קשות (אך מצחיקות). אחריהם, Lock Up עלו לבמה לקרוע קצת את עורות התוף של הגרמנים, מחשש שנשאר ממנו משהו אחרי האנגלים והאמריקאים. הנ"ל הייתה להקה שהגעתי לראות את ההופעה שלה, בעיקר בגלל Tomas Lindberg, איש At The Gates לשעבר ועוד 400 הרכבים אחרים בערך ומבחינתי אחד הגרונות האדירים שצעדו בעולם המטאל. אה בסדר, וגם בשביל מר לוויתן-מהלך-על-שניים Nick Barker – שמערכת התופים שלו נראת כמו צעצוע לידו. Tomas הסולן מתרוצץ ממקום למקום, מתעצבן על הקהל שראה את Autopsy אתמול, והוא לא, עוד רגע לועס את המיקרופון עם "Feeding On the Opiate" – פתיחה נהדרת להופעה לא ארוכה של הלהקה. הקהל וכתבכם הנאמן, המזיע והלא שתוי בכלל (האומנם?), נהנים ביותר כששירים כמו "Submission" או "Afterlife In Purgatory" לא מזיזים אף שריר בגופו של המתופף הידוע, למעט מספר אצבעות איתן הוא שולט במהירות שיא.
ההופעה שסגרה את היום ואת הפסטיבל בכלל, היא לא אחרת מ-Cannibal Corpse, חבורת הקניבלים האמריקאית המונהגת על-ידי טוחן הגופות, החנון שבשבילו המשחק World of Warcraft שווה ערך לגן עדן. זו להקה נוספת ששמו כהדליין בלא מעט פסטיבלים השנה ובצדק. אני לא בטוח שקיימת תחרות עם כמות הבלגן ש-Cannibal Corpse מסוגלים ליצור סביבם – "Scalding Hail" מ-Evisceration Plague החדש, "Savage Butchery", פנינות מוות כמו "I Will Kill You" ו-"Sentenced to Burn" מגלריית ההתאבדות, "Make Them Suffer" וכמובן "I Cum Blood". כשההופעה הייתה בעיצומה, כמות האנשים שמילאו את רחבת הפסטיבל באותה שעה הייתה אסטרונומית – ההרגשה הייתה כמו בפסטיבל גדול יותר, הופעה ראשונה שהיה קשה להזדחל למקומות אחרים. האולדסקול האמיתי, הגיע כמובן בדמות "Hammer Smashed Face" (ותודה לג'ים קארי על חשיפת ההמונים לארבעת השניות הראשונות ממנו) שחתם את ההופעה המוצלחת, ושלח אותנו בחזרה אל הבוץ, ללילה אחרון וקר.
ימין: Manegarm – פרופסורים לענייני פולק | שמאל: Cannibal Corpse – כאן כדי להרוג
Party.San: Metal Open Air 2010 – סוף דבר
Party.San, כפסטיבל מצומצם יחסית, מאורגן היטב. אני, שציפיתי לתשתיות גרועות, בעיות סאונד למכביר, מאבטחים דבילים וארגון שבחציו אנרכיסטי ומלא פאקים – הופתעתי לטובה. החבר'ה שמאחורי הקלעים שיחקו אותה, הפסטיבל תיקתק וההבטחות קוימו. הבעיות המרכזיות היחידות שהיה אפשרי לעלות עליהן, היה סאונד שנדפק בלא מעט מהפעמים בגלל רשלנות כזו או אחרת וצירוף איזור הדוכנים, ה-Party Tent ודוכני הדיסקים והמרצ'נדייז כשהם ממקומים אחד מול השני, באותו מתחם. זה אמנם לא נשמע כמו בעיה, כי כמו שכתבתי למעלה: אין בעייתיות בלסיים לראות הופעה, ללכת לשתות בירה, ותוך כדי לצעוד לעבר דוכן תקליטים – אבל חלוקה או תיחום של אחד האיזורים (דוכני המוזיקה ו\או דוכני האוכל) בנפרד מאיזור הבמה, היה פותר חלק גדול מאי-הסדר שלפעמים היה נדמה ששורר באיזור.
אני חש צורך לאמת ולהפריך טענה מסוימת: כן, יש בפסטיבל הזה נאו-נאצים. עם זאת, השקיטו את הישראלי הפראנויד שבכם והסירו דאגה מלבכם, שכן ישנה הוראה לאנשי האבטחה לנהוג בכל פרובוקציה פוליטית (ימנית כמו נאו-נאצים ושמאלנית כמו אנרכיסטים, כאחד) בתשובה אגרסיבית שתגרור זריקה מחוץ לפסטיבל באופן מיידי. חוץ מזה, תמיד נחמד לשמוע ממכרייך הגרמנים, שהתעצבנו על צעיר נאו-נאצי באיזור הקמפינג וכתגובה לדעותיו ומעשיו (שכללו גניבת אלכוהול, בין השאר, מי לעזעזל גונב בירה? ועוד בפסטיבל מטאל?), תא השירותים הכימי שבו הוא ישב, התהפך עליו באחד הבקרים… מלבד זאת, המחירים פה ממש לא פוגעים בכיס בצורה קשה, החל ממחיר הכרטיס, דרך הבירה הזולה (שני אירו), ועד למרצ'נדייס הרשמי של הפסטיבל. עם מרחק קטן יחסית בין איזור הקמפינג למתחם הבמות, שאטל שיוצא העירה וחזרה כל שעה בערך, Party Tent שמתקלט עד אור הבוקר, ועוד הרבה דברים קטנים שמאורגנים טוב ועושים את הפסטיבל לנחמד יותר – בהחלט נראה שאגיע לפה גם בשנה הבאה. אז נראה אתכם שם.