Porcupine Tree – קיפודים ציוניים

אתם יודעים מה? אני מוכן לסלוח על המון דברים, אחרי ההופעה של Porcupine Tree, להקתו של אחד המוזיקאים הגדולים ביותר כיום, Steven Wilson. אני מוכן לסלוח על זה שכמה חודשים לפני ההופעה, ראיינתי את Wilson בעת שביקר בישראל, והחוזה על ההופעה כנראה עוד לא נחתם, אז כששאלתי אותו מתי נראה אותם מופיעים בארץ, הם ענה ב-"אולי בקרוב, מי יודע" לאקוני. אני מוכן לסלוח על זה שלא בדקתי כמו שצריך היכן תהיה ההופעה (עצם זה שהם חזרו לישראל להופיע הספיק לי בשביל לרכוש כרטיס), ולכן הייתי מופתע לרעה כשגיליתי שההופעה מתקיימת בתוך האנגר 1 של גני התערוכה, ולא בדשא בחוץ. אני גם מוכן לסלוח על הסאונד בעייתי לפרקים (הגיטרות היו צורמניות מדי, והתופים היו קצת חזקים מדי מעל שאר הכלים).

אני מוכן לסלוח גם על העובדה שבשביל לראות את חבורת הקיפודים המוזיקליים במלוא עוצמתם, נאלצתי להפסיד את משחק חצי גמר המונדיאל בין גרמניה לספרד (אבל שמעתי שהיה משחק מזעזע, ובין כה וכה Wilson דאג להתעדכן מול הקהל מה התוצאה). אני אפילו מוכן לסלוח על The Incident, האלבום החלש ביותר ש-Porcupine Tree שחררו עד היום, תחת כל ההרכבים. ואני אפילו מוכן לסלוח על מוכרי הנקניקיות, שהתחבאו להם מאחור, כמעט בלתי נראים, ויצרו תור ענק של אנשים שחיפשו את הדוכן במשך הרבה זמן. ואני אפילו מוכן לסלוח ל-Eatliz על הופעה חסרת אנרגיה – הם כנראה התרגשו מהמעמד, או שסתם היו עדיין בהיי מהמפגש עם כמה מהמוזיקאים הגדולים של זמננו. בכל מקרה, ל-Eatliz היה חסר בשר.

אני מוכן לסלוח גם על החצי השני של ההופעה, בו Porcupine Tree ניגנה כמעט את כל אלבומם האחרון, בתוספת כמה להיטים מתבקשים. אין ספק שהחצי הראשון של ההופעה, שהיה מורכב מלהיטים מוכרים יותר, היה מוצלח יותר. אני מוכן לסלוח על העובדה שלא שמענו בלייב את "Even Less" המופתי, את "Stars Die" המרגש, את "Lightbulb Sun" המושלם, את "Shesmovedon" השוחט קרביים, את "Don't Hate Me" המשחית לבבות, את "A Smart Kid" הגיקי אך מרגש מאין כמוהו, ועוד רבים וטובים.

אני מוכן לסלוח על כל אלו, מכיוון ש-Porcupine Tree באו לעבוד, ולרצות קהל שחיכה להם יותר מדי זמן. ההופעה הראשונה של הלהקה בישראל הייתה אי שם בתחילת שנות האלפיים, כשקומץ אנשים הכירו אותם – ביניהם אביב גפן, מעריץ וותיק, שתיווך את הגעת הלהקה, והפך עם הימים לשותף לעשייה של סטיבן ווילסון, עם ההרכב Blackfield. כמעט עשור חלף לו מאז שסטיבן עלה לבמה בישראל עם חברי להקתו העיקרית, וכמעט עשור חלף מאז שהקהל הישראלי צעק לסטיבן אהבה אמיתית, הערצה והערכה אינסופיות, וכל מיני "בוא איתי לנגב חומוס".

סטיבן הוא בן בית בישראל, ולא רק בגלל שהוא גר פה כמה שנים. ולא רק בגלל שהוא עובד עם אביב גפן, ועבד עם Orphaned Land על אלבומם האחרון והמושלם, ולא רק בגלל שהוא מדבר עברית לא רעה בכלל (כפי שהוכיח על הבמה בתחילת ההופעה). Steven Wilson הוא בן בית בישראל מכיוון שהוא צנוע, אנושי, וחמים – למרות שהוא בריטי לא שזוף בעליל. ווילסון מבין היטב את הקהל הישראלי, ויודע איך לרצות אותו. כמעט 80 אחוז מהקהל היה בני נוער, אני מוכן להתערב שרובם מוזיקאים. אולי זו הסיבה שרוב ההופעה הייתה מורכבת מתצוגת תיפוף חולנית של Gavin Harrison, אחד המתופפים הטובים בעולם, ואולי זו הסיבה שבחירת השירים הייתה מורכבת בעיקר מחומרים מתקדמים של הלהקה, חומרים שנוגעים בפרוגרסיב מטאל כשר וברור.

יהיו הסיבות אשר יהיו, ולמרות שההופעה הארוכה (שעתיים וחצי כמעט) הייתה עמוסה מדי לטעמי, ולרגעים מעייפת, האנרגיה לא פסקה מלזרום בקהל, ועל הבמה. Steven Wilson (שירה \ גיטרה), Gavin Harrison (תופים), Richard Barbieri (על הקלידים), Colin Edwin (על הבס, שהקסים את הקהל כשהתחיל לצלם אותנו בוידאו), ו-John Wesley (גיטרות) העיפו לנו את המוח, ריסקו לנו את העצמות, ומחצו לנו את הלב. הייתה הופעה נפלאה, ותזכורת מושלמת לסיבה בגינה אנחנו כל כך אוהבים את הקיפודים הללו. ומי שלא יכול לתאר עד כמה היה כיף באותו ערב, מוזמן לנסות לדמיין את הרגע בו "Trains" המקסים מתנגן, וברגע בו נכנסות הקסטנייטות בשיר המוקלט, הקהל הישראלי מתחיל למחוא כפיים לפי הקצב, מותירים את חברי הלהקה מובכים מהתרגשות. באותו רגע, לא היה אכפת לנו ש-Gavin Harrison לא רצה להגיע לישראל בכלל (בגלל דעות פוליטיות) ושספרד המעצבנת עלתה לגמר. אני מוכן לסלוח על הרבה דברים שקרו בערב הזה, מכיוון שקשה לכעוס על אף אחד. היה פשוט ערב מושלם.