Prey for Nothing – השקת האלבום
צילום: אביחי לוי
Prey for Nothing, להקת ה-Death Metal הישראלית, אשר בשש שנות קיומה הציבה את עצמה כחוד החנית של המטאל הקיצוני והטכני בארץ השיקה ביום חמישי שעבר את אלבומה החדש Against all Good and Evil. למרות שההופעה, שהתרחשה ביום שלפני ליל הסדר, הייתה מאין הימור מסוכן, כמה מאות מטאליסטים הוכיחו שPFN היא להקה שמביאה קהל אפילו בזמנים בעייתיים, ועל כן היא להקה חזקה עם בסיס מעריצים נאמן. יחד עם הלהקות Scarcity ( לשעבר Abrage) ו- Design Flaw שחיממו אותם, הצליחו PFN להעמיד הופעה מרשימה, ארוכה וטובה.
Scarcity
את Scarcity לא הכרתי ממש מימיהם כ-Abrage, אך את סולנם החדש, אדיר רון, דווקא שמעתי בלהקתו הקודמת והמנוחה Kna'an, ולכן ציפיתי ליהנות מהופעה טובה. כשעלו הנגנים אל הבמה, לאחר איחור של בערך 20 דקות, והתחילו לנגן את השיר Proximal Abandonment, החלה תנועה של הקהל אל קדמת הבמה, כך שכשעלה אדיר הייתה כבר נוכחות סבירה של הקהל. ואמנם, משום מה בחרו רבים מבאי ההופעה לשהות בחוץ בזמן שעלו Scarcity, אולי מכיוון שבניגוד לPFN – , שלכבודם התכנס הקהל כולו, ו- Design Flaw, שהביאו רבים מחבריהם להופעה, Scarcity באו כלהקה שהחליפה שם ושינתה את הליין אפ, כך שהדברים מעט פגעו באטרקטיביות שלהם.
למרות זאת, לא התאכזבתי כלל מעצם ההופעה עצמה. הסאבליים הוא מועדון הופעות נהדר, והסאונד שם, גם אם לא מספק בתחילה, נוטה להשתפר מאד ככל שעובר הזמן, הודות לעבודה טובה מצד הסאונדמן.הלהקה, שעושה מעיין Groove / Thrash Metal שכזה, נתנה הופעה טובה מאד, תוך כדי שהסולן דאג לתת, לצד צווחות מרשימות, הופעה מרשימה ואנרגטית. למרות זאת, הקהל נשאר מעט אדיש. נעשו מספר ניסיונות לפוגו שלא צלחו ממש, ונראה שעוד לא נעשה רושם מספק על הצופים, בעיקר בשל אורכה הקצרצר של ההופעה, שנמשכה ע"פ 4 שירים בלבד. דווקא בשיר האחרון, Redeemer ששוחרר כסינגל, הציגה הלהקה את הניואנס המגניב ביותר בכל ההופעה שלהם – שילובו של חליל צד בחלק האחרון של השיר, שהיווה מעיין נקודת ציפייה לאלה שהכירו אותו מהאינטרנט, והפתעה לאלה שלא. בסה"כ, מכיוון שההופעה של Scarcity הייתה קצרה מאד, אין לי אפשרות לשפוט אותם כראוי, אך לפיה אני יודע שלהופעות הבאות שלהם, כלהקה הראשית באירוע, אשמח מאד לבוא.
Design Flaw
אני ממש לא חובב Metalcore, אמנם אני אוהב מאד להקות מסוימות, אבל הז'אנר ככלל נמאס עליי עוד כשהופצצתי במידע על להקות כאלה ואחרות שאמורות היו להיות ה"דבר הבא בסצנה העולמית", ובסוף הוציאו יותר חולצות מאשר שירים ( מחלה די ידועה בארץ, לצערי). Design Flaw, להקת Metalcore מבנימינה שכבר חטאה בשחרור לא מוצדק של מוצר הנושא את שמה שהוא לא אלבום או EP עלתה כעת להופיע. אני, שלא יכולתי ממש להתרשם לטובה מהשיר שלהם ששוחרר לפני כשנה, Chokejob, ניסיתי לבוא בראש פתוח ככל שניתן, שכן, עבר כבר זמן רב דיו כדי שהלהקה תמצא את עצמה ואולי גם תעשה מוזיקה שאוכל, אפילו כחובב של מוזיקה מסוג אחר, ליהנות ממנה.
כשעלו החבריה אל הבמה והתחילו לנגן, מיד התמלאה הרחבה בקהל צעיר, ובקריאות ביניים ("בני שרמוטה") שהוכיחו לי שרבים מבאי הופעתם של DF הם חבריהם. הדבר אמנם צפוי מלהקה צעירה, שעוד לא רכשה לעצמה הכרה מספקת, אך מבחינתי לפחות, האווירה הייתה "שכונתית" מדי. בשני השירים הראשונים נהניתי, לפחות עד אמצעו של השני, שכלל מעבר לא חינני כלל לקטע קלין פוסט הארדקורי שלא התאים בכלל. הקהל אמנם הגיב יפה למוזיקה, אך עצם העובדה שהוא משוחד הורידה מההתרשמות האישית שלי. בנוסף, במקום המוש פיט הידוע של הופעות המטאל, שבמסגרתו, כידוע, אנשים מהקהל מתנגשים זה בזה וגורמים לפציעות משעשעות, החליטו לא פעם מי אלו מבאי ההופעה להילחם ביריבים בלתי נראים, לדמות תחנות רוח בסנכרון קומי ולעשות עוד כל מיני דברים דביליים למדי.
הסולן של הלהקה, בחור בעל מראה אלטרנטיבי סטראוטיפי, צווח למיקרופון בין השירים "אני רוצה לראות לפחות שני מעגלים בשיר הבא! ", ואפילו דאג לעוד איזו דחקה בשיר החמישי – חיקוי הלועג לזמרים המזרחיים, שבמסגרתו חיקה מבטא צפון אפריקאי ולבוש הכולל כובע מצחייה ומעיל (שבגד בו ברגע האמת, וסירב לרדת ממנו במהלך השיר). הקטע הזה היה כל כך לא ראוי שאין לי דרך להסביר ממש עד כמה הוא צרם לי. ככל שהופעתם של DF התקדמה, הרגשתי יותר ויותר במסיבה שלא ממש רציתי להיות בה, וגם הזמנתו של הגיטריסט האורח מלהקת Unleash the Pain לא השאירה עלי חותם חיובי . הברייקדאונס הבלתי נגמרים, הריפים שיש להם פוטנציאל, אך נרמסים ע"י בחירות גנריות מדי, אוירה לא רצינית, וגם לא משעשעת, כל זה גרם לי להרגיש מעט מאוכזב. אם בהופעה הקודמת דווקא נהניתי מאד ורציתי לדעת מה יהיה בהופעה הבאה, דווקא בזו הרגשתי שאין לי מה לחפש. מצטער מאד חבר'ה, אני לא אהבתי את מה שראיתי ושמעתי.
Prey for Nothing
סוף כל סוף, לאחר ההופעה המתישה של Design Flaw, עלו חתני השמחה, להקת Prey for Nothing, וכיאה לכאלה, עלו חברי הלהקה בחולצות מכופתרות אפורות, שנתנו להם חזות קומית במקצת. PFN ביצעה סט ארוך במיוחד של 16 שירים טכניים ומאתגרים יחסית למקובל בנוף המטאל המקומי, הלהקה מורכבת מארבעה נגנים מהטובים בתחומם, שמכירים את הבמה יותר טוב מכף ידם (שזה לא כזה מסובך, בסה"כ מדובר במלבן) ובסולן השירה הקיצונית הבולט בארץ – יותם Defiler אבני. כבר בתחילת ההופעה הבהיר יותם כי ההופעה הולכת להיות ארוכה במיוחד לכבוד המאורע, וכי כל הלהיטים של הלהקה יבוצעו בה. כנראה בכדי להתמודד עם אורכה של ההופעה, הוחלט להעלות גם כמה וכמה זמרים אורחים מלהקות אחרות: אהרון רגוזה מלהקת Shredhead שהצליח להתחרות ביותם באורך הגראולים הבלתי נגמרים, וידי דולב מ – Reign of the Architect שהנעים בקולו הענוג, אורן בלבוס מלהקת Eternal Grey ואביטל תמיר מלהקת Betzefer שזכה לשבחים רבים מ-Defiler.
עלי לומר כי הזמנת זמרים אורחים דווקא מוכרת לי יותר כשטיק של סצנת הראפ, ולדעתי, למרות הגיוון שהזמרים הנוספים נותנים, אין זה הכרחי להעלות כל כך הרבה מהם לבמה, שכן, בסופו של דבר, חוץ מוידי דולב, כולם שרים באותו הסגנון פחות או יותר, ונשמעים מאד דומה במסגרת הסאונד של המועדון, טוב ככל שיהיה. בהופעה עצמה סיפקו חברי PFN ישיבה מעולה על החומר המורכב שהם יצרו, והצליחו להעמיד את השירים ללא עקבות של קושי. יותם הקפיד לשלב במסגרת השירה הקיצונית גם הבעות מוגזמות שתרמו לשואו המופרע שלו, ובזכות העובדה שהשתמש במיקרופון אלחוטי, התאפשר לו לקחת את ההופעה מעבר לגבולות הבמה ולרדת ממנה בשביל לבצע הדבנגאינג עצבני עם אנשים מהקהל, ואף להינשא על ידי הקהל המשולהב חזרה אל הבמה תוך כדי שירה עצבנית. מורגש גם השיפור המשמעותי שמקבל סאונד התופים ללא הטיפול המוגזם שהם זכו לו בגרסאות האולפן, ולפתע יכולתו של יפתח המתופף ליצור שכבת קצב דינאמית ומעניינת זוכה להתבלט כראוי. גם הסולואים של הגיטריסט המוביל יניב עבודי, שלפי דעתי מושפע מאד מווירטואוז הגיטרה Ron Jarzombek גרמו לי להפנות את תשומת ליבי למוזיקה, וגם את אלה שעמדו לידי, שנאלצו לעמוד ולהקשיב, בניגוד למה שעשו עד כה בהופעה.
בכל אופן, ההופעה הארוכה הבליטה מאד את החסרונות של PFN מבחינת כתיבת שירים. יותר מדי מהשירים מתחילים בשעטת ריפים אגרסיבית שעוברת לסולו גיטרה מלודי, יותר מדי מהשירים מופרעים באופן פתאומי לברייקדאונס בסטייל של Martyr (כלומר, פרוגרסיביים, לא מטאלקוריים) וגם ההשפעה הבולטת של להקת Death מורגשת יותר מדי בכל השירים לטעמי, בייחוד בניואנסים של הבאס, שמאד מזכירים לי את עבודתו של Steve Digiorgio ובנטייתו של יותם להישמע דומה מאד ל – Chuck Schuldiner בצווחותיו הגבוהות. למרות זאת, ההופעה הייתה נהדרת, זרמה כמו שצריך, ואורכה הניכר לא פגם בהתלהבות הקהל. מה שכן, היו כמה תופעות מעצבנות שקצת הציקו לי במהלך ההופעה:
ראשית – ילדת הצומי שעלתה כל הזמן אל השולחנות שמול הבמה בכדי לרקוד תוך שהיא מסתירה את אלה שעניינו אותנו באמת.
שנית – הסטייג' דייברס המזויפים והפחדנים שעלו על אותם שולחנות ממש כדי שחבריהם יבואו לשאת אותם בעדינות ארצה.
כשמישהו אשכרה טרח לקפוץ כמו בן אדם ולבצע נחיתת קמיקאזה עצבנית, טמבל אחד החליט להיפגע ממנו אישית, כאילו שהוא תכנן להכאיב לו, והתחילו מכות שעצרו את ההופעה, ואילצו את טל בכר, הגיטריסט השני של PFN לשמש כמבוגר האחראי ולהטיף נגד האלימות. כמה מטומטם זה, לבוא להופעה בשביל ליהנות ואז להרוס למישהו אחר. גם אני קיבלתי את חלקי בדמות בירכיות לפנים, דחיפות מכאיבות וכל הדברים האלה, אבל אני הוא זה שבחר לעמוד מול הבמה, ולכן ציפיתי שכך יהיה. האידיוט שעשה מזה עניין לא ראוי להיכנס יותר להופעות מטאל.
בכל מקרה, לסיכומו של עניין, הייתה זו הופעה נהדרת, שנחתמה באפוס הכפול "Against all Good" ו-"Against all Evil" שעקב לו, בליוויו הנהדר של יובל קרמר מ- Amaseffer על הגיטרה האקוסטית. PFN, מעבר להשקת אלבומם השני, הצליחו להוכיח שהם להקה גדולה בסצנה הישראלית, ועל כן, אני מאד מרוצה שהלכתי, וכך גם עוד כמה מאות מטאליסטים שבאו, יום לפני כאב הראש של הסדר, לכאב צוואר של הד-באנג.