Prey for Nothing עושים Big Four

מחוות זה תמיד כיף. טוב, כמעט תמיד, בתנאי שהלהקה המבצעת בעלת מספיק קילומטרז' על הבמה כדי לסחוב את זה כמו שצריך ובתנאי שהמחווה מבוצעת בצורה מספיק קרובה למקור, או לחלופין שנעשו לשירים עיבודים מעניינים. בהתחלה הרמתי גבה כששמעתי שדווקא Prey for Nothing, להקה שאכן יש לה לא מעט קילומטרז' ביחד ולחוד, אך שלא ממש נכללת בז'אנר הת'ראש מטאל, מרימה מחווה לארבעת הגדולות בת'ראש. אבל מכיוון שמדובר בלהקה שכבר הוכיחה את עצמה בכל כך הרבה מובנים אחרים – הניצחון האחרון היה חתימת האלבום השני ב- Massacre Records, הישג מרשים לכל הדעות – הנחתי שרע זה לא יכול להיות, מקסימום מעניין.

זה אולי המקום להבהיר שמדובר על שלוש להקות לגביהן כולם מסכימים – Metallica, Megadeth ו- Slayer, אבל וויכוח מר ניצח לגבי הרביעית – הפעם זו היתה Anthrax ולא Testament הכבדה יותר, שאולי היה עדיף שהיתה נכללת היא הפעם. הדבר הראשון שבלט לטובה היתה הנוכחות שנרשמה. זה כיף לראות סאבליים מלא, ואני מניחה שהעובדה שמדובר ביום חמישי עזרה מאוד וכן העובדה שאת Prey for Nothing כמעט כולם מכירים והרוב אוהבים, וגם מי שלא, יודע שסביר להניח שלא יתאכזב כשמדובר בלהקה מכובדת ולא בחבורת נגנים שאף אחד לא מכיר. אבל בינינו, לא משנה איזה ז'אנר מטאלי אתה מעדיף, בסופו של יום כולנו עברנו דרך ארבע הגדולות או לפחות חלקן במסע המוזיקלי שכל מטאליסט עובר מתישהוא בחייו וזו כנראה הסיבה העיקרית שהמקום היה מלא והיה קשה למצוא כסאות פנויים למרות שרוב הקהל בחר לעמוד ולהשתולל. לא משנה אם אתה בכלל לא חובב ת'ראש או שמא אוהב רק ת'ראש קליל ומיינסטרימי כמוני, כמעט אין מטאליסט שלא אוהב את Metallica ו- Megadeth לפחות – והלהקה אכן השכילה לבחור בעיקר שירים של שתי אלו בסט.

ואם בבחירת השירים עסקינן – אני חייבת להודות שהייתי ממש מבסוטה על זה. מצד אחד, נבחרו שירים שכל מי שיש לו היכרות של יותר משתי שניות עם הלהקות אמור להכיר או לפחות לזהות, אך ללא להיטים צ'יזיים ולעוסים כגון "Nothing Else Matters" ו- "A Tout Le Monde" וגם ללא שירי "שוליים" מוזרים שאף אחד לא מכיר חוץ מהמעריצים המושבעים. ההופעה התחילה בשניים מטורפים במיוחד – "Battery" של Metallica ו- "Sweating Bullets" של Megadeth, שיר שדורש כישורי משחק ווקאליים מרשימים שיותם "דפיילר" אבני עמד בהם יופי. כבר בתחילת ההופעה הרגשתי באינטואיציה נשית מפותחת שמשהו רע עבר על הלהקה לפני העליה לבמה שכן הם היו נראים מעט לא מרוכזים (אחר כך הסתבר שמרפי קפץ לביקור וכמעט השבית את יפתח לוי המתופף בנוסף לשלל צרות אחרות) אך זה לא היה כל כך בולט לעין והלהקה התעשתה די מהר. הדבר העיקרי שבלט מיד היה הטייטנס שלהם והכימיה הנהדרת שיש ללהקה כמכלול, וזאת למרות הסאונד שבסך הכל היה סביר אך לא בדיוק בעט לי בבטן עם הבס והתופים כמו שאני אוהבת.

יותם דפיילר, גראולר שלא בדיוק נהנה לבקר במחוזות השירה המלודית, ביצע את השירים בקול מלוכלך ומחוספס – לא גראול אך גם ללא נסיון לחקות את Hetfeild ודומיו. למרות שהוא בא מרקע ווקאלי שונה לחלוטין, הוא עדיין הצליח להתאים את עצמו לא רע לסגנון ולבצע אותו בצורה כזאת שמצד אחד זה היה מספיק "עובר מיקרופון" ומצד שני מותאם לו אישית. בוא נודה בזה, אם אתה לא נשמע "בדיוק כמו", כל נסיון לחקות את המקור בכוח פשוט יישמע מסכן ולכן טוב עשו Prey for Nothing שלקחו את השירים ופירשו אותם כמו שהם רואים לנכון. אחרי הכל, הלהקה שמנגנת בימים אחרים דת' מטאל, רגילה לסאונד יותר כבד ויותר נמוך, אז כל נסיון אחר "לאנוס" את השירים לכיוון המקור פשוט לא היה עובד. לקח לי זמן להתרגל לעניין, אבל מי שלא חיפש מחווה שנשמעת בדיוק אחד לאחד זה בהחלט הספיק. גם נבחרו שירים שבאופן טבעי יתאימו יותר ללהקה.

בשירים המלודיים הקלאסיים שלא ניתן היה לוותר עליהם, הצטרף אהרון רגוזה מ- Shredhead לגיבוי: Antisocial"" של Anthrax, "One" ו- "Fade to Black" של Metallica בוצעו על ידו כאשר ב- "Antisocial" הצטרף גם גל "פיקסל" כהן (סולן Vipress, גיטריסט Arallu) על הגיטרה, בחירה מרעננת שגם הכניסה קצת חיים לבמה. דווקא את הביצועים של אהרון פחות אהבתי, השירה שלו היתה לא מאוד מדוייקת ועם דינמיקה די שטחית, וכשמדובר בשירים שקטים יחסית שמפוצצים באמוציה זה צרם לי. זה נכון שהוא יכול לחקות את Hetfield יופי אבל זה משום מה לא כל כך עבד ודווקא בשלושת השירים האלה היה ניתן לתת פרשנות יותר מרעננת, למשל להוסיף קול נשי או לבחור זמר מלודי ולקחת את השיר לקיצוניות דרמטית יותר, במיוחד הביצוע ל- "One", אחד השירים הכואבים והעוצמתיים יותר בהיסטוריה של המטאל, בביצוע שלא ריגש אותי בשום צורה ואופן. תוסיפו לזה את העובדה שבגזרת הגיטרות לאורך כל ההופעה הסולואים משום מה נשמעו צווחניים וצורמים בסאונד הכללי, עם הרבה יותר מדי צלילים גבוהים במיקס, וקיבלתם נפילה כואבת דווקא בשירים שאמורים להיות המוכרים והחזקים ביותר.

ניכר מאוד שיותם "דפיילר" מרגיש הכי בנוח בשירים של Slayer, ובכלל הכבדות של הלהקה מתאימה יותר לשירים האלה שם הם נשמעו במיטבם, במיוחד לאור עבודת הגיטרות המטורפת והמדוייקת עד כאב והתופים המשתוללים, שתי נקודות ש- Prey for Nothing כל כך חזקה בהם. השיר השני והאחרון של Anthrax שנבחר היה "Indians" שבוצע יחד עם הגיטריסט יותם נגור (Shredhead), ביצוע שלא נחקק בזכרוני לטוב או לרע, ולאחר מכן "Symphony of Destruction" ו- "Creeping Death" בדואט שבוצע יחד עם ניר אלהרר, סולן הרכב ההיפ הופ לשעבר "הפרברים רפיוג'יז" היו שתי תוספות מתבקשות וטובות. "הפרברים" למי שלא מכיר, היו הרכב חדשני ומגניב לגמרי גם למי שלא חובב הז'אנר, יש לי אפילו דיסק שלהם בבית שהגיע אליי בכלל בדרך לא דרך, אבל ההרגשה בדואט הזה היתה שהיה אפשר לקחת אותו למקום אחר לגמרי במיוחד לאור העובדה שניר בא מז'אנר אחר ויכול לתרום משהו מגניב משלו (למה לא נתנו לו לשיר Anthrax באמת?). אבל השיתוף עם יותם רענן את השואו, למרות שדווקא זה שיר שהיה יכול לשבת מעולה על יותם סולו, הקהל שמח לשמוע משהו שהוא מכיר היטב, ניר החיה את האנרגיות על הבמה בסוטול הטבעי שלו, מה שהסתמן מיידית גם בקהל. ב- "Raining Blood", הקלאסיקה של Slayer, הצטרף לארסנל הנגנים דרור יקר (Metal Scent), ומכיוון שלא ראיתי את זה בא הופתעתי לטובה. על הנגינה המרשימה של דרור אין צורך להרחיב והכימיה בינו לבין יניב עבודי (גם הוא מ- Metal Scent) זה יופי של דבר, אבל היה מפתיע לשמוע אותו בשיר כזה כבד ומהיר, ולאחר מכן גם ב- "Motorbreath", אחרי שרגילים לשמוע ממנו בעיקר רוקנ'רול. הייתי מצפה לשמוע אותו על, נניח, "Holy Wars" עמוס הטכניקה המבריקה שגם מקומו אינו נפקד בסטליסט, אך דווקא הבחירה הלא שגרתית הוסיפה לעניין.

את ההופעה חתם השיר המיתולוגי "Angel of Death" של Slayer ואף ראש בקהל לא נשאר למעלה, לטענת הלהקה זו גם היתה הפעם הראשונה שהוא מבוצע על במה בישראל, ויותם והגיטריסט טל בכר קפצו אל הקהל ושרו משם חצי מהשיר. זה אולי היה הביצוע המוצלח ביותר מכל הסטליסט, וזה לא טריוויאלי בכלל, אחרי ביצוע כזה לא ממש יכלתי ללכת לישון או להרגע.

שלושה חסרונות מרכזיים מצאתי, ולו זו היתה להקה אחרת הייתי מחליקה, אבל מכיוון שמדובר ב- Prey for Nothing המקצועית לא אוותר להם: הראשון – השואו. היה הדבאנג, היתה אחלה תקשורת עם הקהל, אבל לא היתה מי יודע מה תזוזה. ציפיתי שישברו את הבמה במובן המילולי של המילה, אך בפועל לא ממש הרגשתי צורך להתקדם לעבר הבמה, לא הרגשתי אדרנלין בוער בפנים והיו שירים שבהם אפילו תהיתי האם הלהקה נהנית ממה שהיא עושה. השני – בחירת האורחים המעט מוזרה וחסרת הגיוון, היה אפשר לעשות הרבה יותר עם בחירת אורחים נוספים מסגנונות מעט שונים שירחיבו את פלטת הצבעים של הלהקה, שגם ככה מצומצמת כשמדובר בלהקה שכבר יש לה את הקטע והסאונד הייחודי שלה. נראה כאילו היה נוח יותר לבחור חברים ולא את מי שהשיר יישב עליו הכי טוב שיש. השלישי – ציפיתי לאיזו הפתעה משעשעת, למשל ביצוע של "I'm the Man" הסאטירי של Anthrax, או משהו אחר שישבור קצת את הופעת המחווה הרגילה עם הלהיטים הצפויים והכל, אבל הלהקה בחרה להשאר בתחום הבטוח ולא לנסות מחוזות לא מוכרים, והתאכזבתי מחוסר התעוזה. נדמה שבאופן כללי הלהקה לא ניסתה לשחק מחוץ למגרש שלה – ואת זה הם עושים על הצד הטוב ביותר, אבל דווקא בגלל שמדובר בהופעת מחווה, וככזו היא יכולה מעט לטשטש גבולות (במיוחד לאור העובדה שממילא ביצועי השירים לא היו ולא ניסו להיות יותר מדי דומים למקור), ציפיתי לקצת פחות שאיפה לשלמות ולקצת יותר פאן בלתי מחושב.

בשקלול הכללי חסרונות אלו לא היו מספיק משמעותיים על מנת לפגום בהנאה ואין ספק שזו היתה ההופעה הכי טובה בעיר השבוע, מגניבה ובועטת ועדיין מדוייקת, והקהל שהצביע ברגליים וקנה כרטיסים גם במוקדמות הוכיח את זה. אגב, היה נחמד לראות בקהל אנשים מבוגרים לצד ילדים בני עשר, בני נוער מתלהבים ובני שלושים שגדלו על זה. גם האורך היה בדיוק מספיק, כשעה וחצי – לא יותר מדי כמו שלהקות מחווה לעיתים נוטות לעשות ולייאש את הקהל ולא פחות מדי כדי שארגיש שלא היה לי מספיק מזה. באחת עשרה כבר הכל הסתיים כך שמי שרצה עוד היה יכול להמשיך לבילוי יום חמישי מסורתי, להשאר במקום לבירה פלוס תקלוט ת'ראש שובר ראשים, או לתפוס אוטובוס הביתה ללא דאגות. בסופו של יום ההוכחה הטובה ביותר לאיכותה של הופעה היא כמות הזיעה שנשפכת בה והחיוכים המאושרים שלאחריה – וראיתי לא מעט משניהם.