Priest Feast – על 3 ענקיות מטאל באיטליה

מטאליסטים ישראליים ידועים בתור בעלי מזג חם, טכניקות ניגוב חומוס מעולות ודרכון שלרוב הינו בתוקף רק למקרה ופתאום יתחשק לתת קפיצה לאיזה פסטיבל מטאל בקיץ. אבל מה קורה שדווקא באמצע החיים מזדמן לו סיבוב הופעות של ענקיות מטאל לכל אורכה של אירופה? חופשת הקיץ הקרירה שייחלת לעצמך מתרחקת אל האופק הלא נודע ואתה מוצא את עצמך בתכנונים מאולתרים של לוחות זמנים צפופים ובלתי אפשריים רק בכדי לצלוח את אותה שבירת שיגרה.

אז הנה רקע קצרצר להיווצרות סיבוב הענקים שהתהלך באירופה בחודשים האחרונים: אגדת המטאל Judas Priest הוציאה אשתקד את אלבומה האחרון והמצליח Nostredameus כשבאותה שנה גם ראה אור, לאחר עשר שנות שתיקה בקירוב, אלבומה האחרון של להקת הת'ראש האמריקאית Testament הלוא הוא The Formation Of Damnation המעוטר בעטיפה מרשימה, מעשה ידיו של אלירן קנטור הגן יבני. בין שתי הגדולות הללו ניצבת Megadeth שכיום שוקדת על הוצאתו של אלבום חדש, הצפוי לצאת לקראת סוף 2009 אם לא תחילת 2010 – ותמיד חשוב לה להישאר בתודעתם של המעריצים.

החיבור של שלושת הגדולות הללו על אדמת אירופה הדרומית והעובדה שמעולם לא הזדמן לי להיות נוכח בהופעה של Judas Priest ו-Testament, שלא לדבר על כך שאני מעריץ גדול של Megadeth הביאו אותי להבין כי זהו הרגע להסיר אבק מהדרכון, לקחת ימי חופשה מהעבודה, לבדוק שהגטקס מכובס ולארוז לי תיק לקפיצה קצרה בחו"ל. כשטסים לראות הופעה אחת בהיכל סגור במרכז העיר הדבר שונה במהותו מהתכנון הידוע והקבוע של אסטרטגיית פסטיבל. כבר לא צריך לחשוש מכך שבאמצע ההופעות יירד עלייך גשם, שהאוהל שלך יוצף בבוץ במידה והוא עוד ישנו, שאתה לא תהיה סחוט כי שבדים שיכורים מחליטים לשרוף את האוהל שלהם ולהסריח את כל האזור ושלא צריך להיסחב עם אקסטרה בגדים ולחלק את הכסף שלך בין 6 תאים שונים שחלקם שוכנים לצד איברך המוצנעים.

אכן מדובר בחוויה יותר נינוחה ויותר קלילה ולצד הקולטורה המוזיקלית אפשר ליהנות ממעט ההיבטים האומנותיים והתרבותיים של אותה ארץ להציע, במקרה זה איטליה – ארץ הפיצות, ביתם של אומני רנסאנס דגולים, וביתו של האפיפיור בוותיקן. בנוסף, בתור מטאליסט זו הזדמנות טובה להיווכח לסצינת המטאל המקומית ולבלוש אחר מקומות בילוי וחנויות דיסקים בכדי ליהנות מעט מההיצע המקומי. למזלכם, הקוראים, ערב ההופעות של ה-Priest Feast התקיים כבר ביום השני לחופשה ככה שלא תצטרכו להיגזר מקריאה על הנוף המרהיב ומוקדי התיירות ההיסטוריים והמעניינים שיצא לי לראות ברומא ופירנצה, אך הנה כמה מילים על מילאנו למקרה וחשבתם לבקר.

מכיוון שמילאנו [איטליה] נחשבת לאחת מערי האופנה המרכזיות של אירופה היא מוקד להיווצרותן של "חנויות יוקרה", כך שמקומות בילוי ואטרקציות תיירותיות למטאליסט כמעט ולא תמצאו שם. גם מרבית חנויות הדיסקים שהיו רשומות במדריכים למטאליסט בחו"ל נסגרו חוץ מאחת בשם Sound Cave, שהיא חנות מוזרה במקצת עם מגוון ז'אנרים ודיסקים מיובאים מרחבי אירופה אך מפוצצת ברובה בבלאק מטאל – חלקו מקומי עלום שם וחלקו של להקות סרוחות ומערתיות שאת מרביתן מעולם לא שמעתי.

דבר מעניין שאפשר לומר על האיטלקים או שהם מאוד עצלנים או שאין להם רצון בתחרות ולהתעסק בקטנות. בתור אירוע מטאל גדול במידותיו עם קהל של לפחות 7000 איש, הייתי מצפה להיתקל באין ספור של דוכני דיסקים ומרצ'נדייס. מעניין שבמקום זה, לא רק שלא היו דוכנים לממכר דיסקים, כל דוכני החולצות מכרו את אותם הדברים אחד לאחד. נראה כי כל בעלי הדוכנים קבעו מראש הדפסה של חולצות (לא מקוריות כמובן) שיהיו לכל הדוכנים בכדי למנוע תחרות ואכן כך היה, מעט מגוון וביאוס מבחינתי. לעומת זאת, בתוך ההיכל היה רק דוכן אחד רשמי של להקות ה-Priest Feast אך מחיריו היו מגוחכים ביותר.

"להיות רחוק אך להרגיש בבית", לא מדובר בסיסמא תיירותית כלשהי אלא ההרגשה הכללית שאתה מקבל בתור מטאליסט ישראלי באיטליה. במרבית ההופעות שנכחתי בהן: אנגליה, גרמניה וצ'כיה תמיד הרגשתי את ההבדל בהיותי ישראלי בין קהל של אירופאים. באיטליה לעומת זאת יש וויב שונה, חוץ מהמסות האדירות של הקהל וטווח הגילאים העצום שנכח, אתה מרגיש כאילו אתה במחיצתם של מטאליסטים מבת-ים תל-אביב או ירושלים: צעקניים, דוחפניים ועושים הרבה צחוק – בקיצור, האיטלקים הם הישראלים של אירופה רק עם טיפה יותר נימוס. בתוספת לכך, פתיחת השערים התעכבה ב-שעה כך שבכלל לא חדלו לתקוף אותי ממיטב הפלאשבקים מההופעות המקומיות.

Testament

בלי השתהות מיותרת לאחר פתיחת השערים, עלתה Testament לבמה לרקע שאגותיהם של הקהל הרב שנכח בהיכל. באופן מפתיעה את הופעתה היא פתחה עם "Over The Wall" – אותו שיר שפותח את אלבומה הראשון של הלהקה, The Legacy, מ-1987. לאכזבתי התעוררה בעיה שחוזרת על עצמה במרבית ההופעות – "בעיית הסאונד", שכן היה צורם וכבד, כשהגיטרה של Eric Peterson מידי פעם נבלעה וגם הסולואים שלו ושל Alex Skolnick לעיתים לא נשמעו. עם זאת, זה לא מנע מהחבר'ה האלה לספק סטליסט קצר אולי (בסך הכל 45 דקות הופעה) ומעט בינוני אבל נותן בראש. Chuck Billy הענק תפס את קדמת הבמה בעמידה יציבה והחל לשיר בקול עמוק אך ת'ראשי – כשהוא גוהר וזועם לא ניתן להתבלבל, Testament על הבמה ומעגל הפוגו מסתחרר.

משם החבר'ה המשיכו עם השיר "The New Order" וקפצו ל-"Souls Of Black". בהיותה הלהקה "הצעירה" ביותר בערב, Testament דאגה לתקשר הרבה עם הקהל, ולהודות לכל מי שהגיע. אני אישית שמחתי שהלהקה נתנה ביצועים למרבית שירי העבר ודילגה על התקופה המביכה של אמצע \ סוף שנות התשעים. הסיבה העיקרית לכך היא שכיום ההרכב של Testament בנוי מהליינאפ המקורי שלה חוץ מהמתופף, כך שמהבחינה הזאת הלהקה מקבלת ממני אגודל למעלה מהסיבה שהיא ממנגנת בעיקר מאלבומיה הראשונים. ההופעה המשיכה עם "In To The Pit" ועשתה קפיצה לשיר הידוע "More Than Meets the Eye" מהאלבום האחרון. במהלך ההופעה היה ניתן להבחין שהקהל האיטלקי אינו יבש בעליל – הוא רוגש, גועש זועק וצועק ובעיקר משתתף באופן נלהב עם השירה.

אחד הרגעים המצחיקים בהופעה של Testament היה דווקא ההתרחשות שליד המעבר לאחורי הקלעים, היכן שהכומר האיטלקי (והמטאליסט שהוציא מספר אלבומים של תפילות והטפות דתיות נוצריות בצורת שירה ורקע של רוק כבד) Father Cesare הסתובב בין האנשים עם חיוך גדול, התפלל לאל והטיף מוסר בדרכו המתכתית, כל זה כמובן בזמן ש-Testament מעיפים את גג ההיכל עם השיר "Practice What You Preach". לבסוף ההופעה נסגרה עם שיר הנושא מאלבומה האחרון של הלהקה – The Formation Of Damnation. למרות ההתרגשות הרבה לראות את Testament מופיעים, אני מרגיש שיכולתי ליהנות הרבה יותר עם סאונד משופר כמעה ואולי שינוי קטן בבחירת השירים, אך עכשיו כל הציפייה מופנית לעלייתו לבמה של הג'ינג'י צרוד הקול וחצוף האופי.

Megadeth

את Megadeth תמיד כיף לראות בהופעה, בתור אחת משלושת הלהקות שאני הכי אוהב, זו תמיד חוויה לשמוע ולחזות בג'ינג'י הרוגז תחת אור הזרקורים. בתור הלהקה השנייה בגודלה באותו הערב היא קיבלה שעה שלמה של הופעה אותה התחילה עם השיר "Sleepwalker" שלקוח מאלבומה האחרון של הלהקה "United Abominations". כנהוג בהופעות של Megadeth, השירים זרמו כמו יין מהחבית, בלי הרבה דיבורים ופטפוטים מיותרים. רק אחרי השירים "Wake Up Dead" ו-"Take No Prisoners" הייתה עצירה קצרה בה Mustaine הביע את התנצלותו לקהל שהוא לא הולך להרבות ולדבר במהלך ההופעה וזאת מפאת חישוב שיותר משתלם לו ולקהל ליהנות מכמה שיותר שירים.

בדיעבד, הייתה שמועה ש-Mustaine היה מעט חולה אך עדיין זה לא מנע ממנו לתת את אחת ההופעות היותר טובות שיצא לי לחזות – בכל זאת, הוא האיש המרכזי באלבומי האולפן וכל העיניים בקהל היו נשואות אליו ואל רעמת שערו הג'ינג'י במהלך ההופעה. Mustaine לא נח לרגע, הוא ניגן בצורה מדייקת, נתן בהאדבנג, רץ מקצה לקצה של הבמה והדבר הכי חשוב, היה לו וללהקתו סאונד מעולה, שלא לדבר שביצוע השירים היה פנטסטי והשירה שלו הייתה יוצאת מן הכלל. לאורך כל ההופעה הדוד דייב דאג להקצין את מילות השירים בתנועות ושרבובי ידיים כאשר שיא "הפנטומימה" שלו הגיע עם "In My Darkest Hour" ו-"Sweating Bullets" – הביצוע והסאונד שלהם היה כל כך טוב שהייתה הרגשה כאילו מדובר בהקלטת הוידיאו קליפ לשירים הללו.

ההופעה הסתיימה עם "Peace Sells" ו-"Holy Wars" ההמנונים והקהל שלאורך כל ההופעה לקח חלק בשירה, הניף את ידיו אל על ושר ביחד את המילים כמו חמולה גדולה. רבים בטח גם חטפו כמה מכות טובות משלושת מעגלי הפוגו שנוצרו לקראת סיום. בסופו של דבר מדובר בהופעה מעולה שכללה את הלהיטים של ההרכב האגדי ובכך אני מרים שני אגודלים למעלה. כל מה שנשאר זה רק לראות את האחת והיחידה – Judas Priest.

Judas Priest

למרות שלא מדובר בסיבוב ההופעות הרשמי של האלבום האחרון, Nostredamus, הלהקה עדיין סיפקה לנו תפאורה מרשימה ביותר, כאשר ברקע היה לונג ענקי של עטיפת האלבום, עליה דאגו ליצור אפקט של עיניים זזות ובוחנות כך שנדמה כאם נוסטרדאמוס עצמו מסתכל עלייך. והנה זה התחיל. אגרוף הברזל שלי מורם למעלה, לב הפלדה שלי פועם בחוזקה עם כניסת האינטרו הידוע "Dawn of Creation" שמיד אחריו פורץ השיר "Prophecy". אבל רגע! מה קורה פה? אני רואה את KK Downing מפזז עם הגיטרה, את Ian Hill מכה בבאס בחוזקה, ואת Travis מפגיז בתופים, אך איפה האחד והיחיד? איפה "אל המטאל"?? איפה Rob Halford???

אהההה… הנה הוא! משום מקום בפינה העליונה של תפאורת הבמה, Rob Halford הופיע עטוף בגלימה ואוחז במטה שעל קצהו סמלה של Judas Priest – משרה בנו חוויה מעט פולחנית ואותנטית בהיותו לבוש כנביא. מחשבה שהדאיגה אותי בתחילת ההופעה הייתה העובדה שרבים וטובים טוענים שבהופעות Halford בקושי זז, מזייף ברמות היסטריות ועושה את ריקוד הרובוט המביך. כל אחת מאותן טענות נגוזו במהלך ההופעה המדוברת, שבתור ההדליינרית של הערב, Priest נתנה הופעה של כשעה וחצי וגרמו לי להבין כי מדובר בתופעה על-טבעית.

השיר השני "Metal Gods" פשוט הרים את כל מי שישב ביציע על הרגלים, ואילו האנשים שכבר עמדו ריחפו כמה ס"מ טובים באוויר. כש-Halford הרים את אגרופו למעלה, לא היה ניתן לראות את הקצה השני של ההיכל – כל שיר שעבר גרם לקהל להראות כאילו נכנס ליותר ויותר טראנס ואקסטזה. הייתי בהרבה הופעות בגרמניה, אבל הקהל האיטלקי פשוט חי, נושם ומזיע Heavy Metal. כיאה לענקית כמו Judas Priest הסאונד היה במיטבו, התפאורה התחלפה, וגם הלפורד בעצמו דאג להחליף לפחות 4 תלבושות שונות בין שיר לשיר כאשר המוטיב המתכתי והנוצץ חזר על עצמו בכל מלבושיו.

היו מספר שירים שהפתיעו אותי שהלהקה בכלל בחרה לבצע, כמו למשל "Angel", הבלדה הרגשנית שלקוחה מהאלבום Angel Of Retribution והחליפה את "Touch Of Evil" המסורתי – או "Hell Patrol" שמי שעמד לידי לא הבין מי זה הבחור המשוגע עם דם בעיניים שזועק את המילים ומכה את האוויר. אכן כן, כשאתה נכנס להתקפת אמוק עם אחד השירים היותר אהובים עלייך מהאלבום Painkiller רואים בך כמשוגע בין מטורפים. אם כבר מדברים על מטורפים, היה מעריץ אחד שלאורך כל הערב הצליח לעשות לפחות 21 סיבובי Crowd Surf – כמובן שבפעמים האחרונות, לשומרי האבטחה כבר נמאס אז הם נתנו לו לקרוס על הרצפה, תפסו אותו וגררו אותו החוצה מהאולם בזמן שהם מרעיפים עליו אגרופים ובעיטות. כמובן אבל שהוא לא היה היחידי שעשה Crowd Surf בהמוני מונים.

ונחזור להופעה, Judas Priest כהרגלם ביצעו ממיטב הלהיטים, החל ב-"Breaking The Law", דרך "Electric Eye" ועד ל-"Hell Bent For Leather", כשהשיר שהכי הפתיע אותי בביצועו היה לא אחר מאשר "Painkiller" בכבודו ובעצמו. הסיבה שאני מדגיש זאת היא מכוון שבכל ההופעותיה של הלהקה עליהן שמעתי – אם זה ב-DVD או מחברים טובים שכבר ראו את הפריסט מופיעים – הוזהרתי מראש כי הביצוע של השיר הזה בלייב הוא נוראי. כל הדברים הללו נעלמו כאם מעולם לא היו – הביצוע היה מטורף, Halford פשוט צווח וצרח ונתן אם לא 100 אחוז אז 200 אחוז מעצמו בהופעה.

נכון שהוא כבר אינו צעיר, ולרוץ ולפזז כמו נער הוא לא יכול, אבל ל-Halford יש נוכחות במה וניסיון של שנים. הוא אמן גדול ורואים את זה עליו בביטחון המלא שהוא מתהלך על הבמה, מנופף לקהל, קורא לקהל לעזור לו לשיר וגם משחק עם הפתחים והדלתות הנסתרות של התפאורה. שירים שלא ציפיתי שיהיו בהופעה לצד אחרים כאלה היו "Rock Hard Ride Free" הלקוח בכלל מ-Defenders Of The Faith ו-"Devil's Child" שסוגר את האלבום Screaming For Vengeance. ההופעה הסתיימה עם ההרגל המגונה של "You've Got Another Thing Comin", אך לפני כן Halford דאג לשעשע מעט את הקהל עם משחקי סולמות וחבלים של שירה ווקאלית משותפת, דבר שבהופעות הוא תמיד מהנה ונותן תחושת חיבור חשובה ביותר בין הקהל ללהקה עצמה.

לסיכומו של עניין, Judas Priest נתנו הופעה ענקית, במיוחד לאדם כמוני החפץ בפלדתו. מכיוון שהבאתי כבר ל-Megadeth את 2 האגודלים, אז לפריסט אני מרים את שני האגודלים ובהונות הרגליים. ואם חשבתם שהספיק לי, אז בחזרתי לארץ שמעתי שהלהקה מתכננת לחגוג 30 שנה לאלבום British Steel ורק אז לצאת לסיבוב ההופעות העולמי והמיוחד של Nostradamus, ואני שואל את עצמי לא לאיזה מהסיבובים כדאי הכי ללכת, אלא באיזו מדינה הכי כדאי לי לתפוס את שניהם, כאשר הם יצאו לדרך, כיוון ש-Judas Priest על הבמה זה דבר שלא כדאי לפספס!