PSMS – על פורטנוי, Dream Theather וחיות אחרות

תחנת רכבת בנימינה, יום חמישי בצהריים. חום יולי-אוגוסט מחליט להפתיע באוקטובר, בזמן שאני שוכב על הקיטבג בתחנה ומחכה לרכבת הביתה אחרי שבוע ארוך בצבא. אני מוציא את האוזניות ועובר על הדיסקוגרפיה של Dream Theater. מהר מאוד אני נזכר בקיץ 2009, כשפורטנוי והחבורה הופיעו בגני התערוכה באחת מהופעות המטאל הגדולות שהיו כאן. ההרכב הופיע מול 20 אלף איש מבלי לטעות כלל, מבלי לצאת מהקצב אפילו לרגע. ההופעה הייתה מדויקת ומעולה למרות ברוב חלקיה עמדתי על קצות האצבעות בניסיון לראות מכמה שיותר קרוב את הלהקה, שהחליטו לשמור דיסטנס ולהופיע על במה רחוקה מהקהל יחסית. בחמישי האחרון הייתה לי חוויה מתקנת. Mike Portnoy הופיע במרחק יריקה מאיתנו.

לפני שנתיים החליט פורטנוי לקחת פסק זמן ולעזוב את Dream Theater, לאחר שהקים אותה 25 שנים קודם לכן. מאז הוא מחפש את עצמו, מקים הרכבים, מצטרף לקיימים ולא מפסיק לעבוד. לאחרונה, הוא הופיע בטור עם Avenged Sevenfold, שימש כאורח במספר אלבומים, והקים שני הרכבי סופר גרופ. האחד, פרוגרסיבי בשם Flying Colors והשני אלטרנטיבי בשם .Adrenaline Mob במהלך העשורים האחרונים, פורטנוי אסף לעצמו קבוצת חברים מיומנת של נגנים מוכשרים. לישראל, הוא החליט להגיע לראשונה עם להקה חסרת שם שמכילה את חלקם. אבל השם לא חשוב, לומר פורטנוי זה מספיק. שם המשפחה הולך לפניו. לצורך הטור העולמי הוא שלף מהבוידם את קלידן דרים תיאטר לשעבר, חברו Derek Sherinian, בסיסט אנרגטי במיוחד בן 60 בשם Billy Sheehan, ו- Tony MacAlpine גיטריסט וירטואוז שהופיעו עם סטיב ואי ורבים אחרים. פורטנוי בחר אותם בקפידה, והקהל לא התאכזב. את תפקיד הקוריאני הביישן לקח טוני הגיטריסט, שבמהלך כל ההופעה נחבא אל הכלים ונצמד אל אחורי הבמה. לצלם אותו זז הייתה משימה קשה במיוחד. את תפקיד הפטרוצ'י המנופח חטף הקלידן, שכנראה לא ממש חיבב אותי (פרטים בהמשך), ולשאר הכריזמה זכה דווקא הבסיסט הקשיש. Billy היה בכל מקום, ולא נח לרגע. בתור בסיסט בעצמי, נתקלתי במהלך השנים בשמועה שאנחנו אדישים ובעלי הופעה חיוורת, אך Billy שבר את הסטיגמה אחת ולתמיד ושילב טכניקה וכריזמה יחדיו. במהלך ההופעה עצמה השתדל Tony להסתתר מעיניי הקהל כמה שיותר, אך בסולואים כבש את הבמה עם נגינה מדויקת ומרגשת. אין ספק שההרכב נמצא ברמה מוזיקלית גבוהה במיוחד. מאחורי כל אחד מהנגנים עומדים לפחות שלושה עשורים של נגינה בסגנונות והרכבים שונים, והשנים עושות להם רק טוב.

ההופעה הרגישה מדי פעם כחזרה פתוחה. הם התעסקו פחות בשואו ופירוטכניקה, ויותר נטו במוזיקה. התאורה הייתה סטנדרטית, הבמה הייתה נטולת עיצוב, וההופעה התחילה בפשטות, Tony עלה לבמה המוארת והחל לנגן. הכימיה והטכניקה משחקת כאן תפקיד מרכזי. היו רגעים של חוסר דיוק וגם הסאונד לא היה אופטימאלי, אבל כאן כל היופי. הסאונד קצת צרם, אך עד אמצע הערב כבר השתפר מאוד. הם לא הרכב מצוחצח ומלוטש כמו Dream Theater, אלא מספר חברים טובים שמנגנים שירים שהם אוהבים, ועושים כבוד אחד לשני. החיבור בין חברי ההרכב היה מצוין, הם הסתובבו על הבמה, עשו פרצופים אחד לשני, חייכו והלכו בעקבות הקצב של פורטנוי, מנהיג ההרכב. בקיצור, שונה מאוד מדרים, מיוחד, אחר.

השמש שקפחה בבוקר נטשה לטובת גשם ראשון, ולמרות זאת היה הבארבי עמוס באופן מפתיע במיוחד. מעל 800 מעריצים, מכל הגילאים. החל מילדי טרום בר מצווה עם חולצת דרים תיאטר במידה XL ועד לקשישי דור המטאל, שזוכרים את פורטנוי בבית הכנסת בתור ילד. המקום היה צפוף אבל רגוע מאוד, בניגוד לאופיו של קהל המטאל הישראלי. אנשים הגיעו לשמוע פרוגרסיב רוק במיטבו. במשך כשעה וחצי ניגנו פורטנוי וחבריו את שלל הרפרטואר שלהם. החל מהרכבי הסולו של כל אחד מהנגנים, ועד לחומרים הישנים של Dream Theater. במהלך כל הערב פורטנוי פטפט עם הקהל המקומי, סיפר על יהדותו, על לימודיו בבית ספר יהודי בארה"ב, ואפילו שר את "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" והודה שהוא לא זוכר את המשך השיר. בנוסף הוא סיפר על השירים שבוצעו, על חברי ההרכב ועל עצמו. כמובן שהוא לא ויתר על הבדיחות ועל הלהבת הקהל. פורטנוי פשוט בחור כריזמטי. גם אם ידבר על סוגי המעטפות השונות, הוא יוכל למשוך את תשומת לבך ולרתק אותך. הקהל הריע לו וניסה לעמוד בקצב המטורף שהוא הכתיב להרכב. ברוב ההופעה קשה היה להבחין בו נשאר יציב. אין לי אף תמונה אחת בה הוא יציב. אין ספק שהוא אחד הטובים בתחומו. מערכת התופים האימתנית שלו הייתה מכוונת לצד הקהל, ועם הפנים לנגנים – כך שכולם יכלו לראות כל צעד שלו. הוא לא השאיר אף חלק מקופח במערכת, ורץ עם מקלות התופים והרגליים ממקום למקום, במה שנראה כמו כלוב מתכות עצום. נראה שהבארבי מעולם לא אירח מערכת שכזו.

בניגוד להופעה של Dream בארץ ב-2009, הפעם זכיתי לראות את פורטנוי מקרוב. קרוב מאוד. כל תו ניכר בפניו, הוא לא פספס אף רגע, ולא ויתר על הפרצופים וההבעות המוכרות שלו. כשעליתי לצד הבמה לצלם, הוא הבחין בי, חשף שיניים וניסה להיות פוטוגני עד כמה שניתן. הצליח לו. בזמן שהתמקדתי בפוקוס על מייק, הרגשתי תפיחה על הכתף. הסתובבתי וראיתי את Derek עומד לצידי ומבקש שאתן לו לרדת כדי לפנות את הבמה לסולו הבס. הוא אמר לי בנימוס ובמבטא אמריקאי כבד שאסור לי לצלם מהצד, ושהייתי אמור לצלם רק את שלושת השירים הראשונים של ההופעה. חייכתי, הנהנתי, אמרתי לו שאמור זה סוג של דג ונמלטתי מהמאבטח בחזרה אל הקהל.

אין טעם להכחיש, הקהל הגיע בעיקר כדי להתרפק על זיכרונות העבר של Dream Theater. ואכן הוא קיבל טעימה קטנה ונדירה. 3 שירים של Dream נוגנו, ואחד של Liquid Tension – הרכב הצד המצליח של שלושה מחבריה. ההופעה נפתחה עם A Change Of Seasons – The Crimson Sunrise שלא נוגן מאז 1998, ומיד אחריו Acid Rain של Liquid. גם Hell's Kitchen הופיע בסט, וLines In The Sand. הקהל הגיב בהתלהבות רבה והעריך את המתנה שקיבל.

בתחילת המופע מייק הבטיח ערב אינסטרומנטלי לגמרי, אך לאחר ההדרן הוא לקח את המיקרופון והודה כי שיקר. השיר האחרון היה Shy Boy של Talas, להקת העבר של Billy הבסיסט, שאף תפס פיקוד על השירה בעזרתו של מייק, שליוה אותו עם קולות רקע. לקהל לא ממש היה אכפת מה הם מנגנים, בין אם החומרים מוכרים או לא, ישנים או לא – הקהל התלהב והעריך מאוד את הסופר גרופ האימתני שעמד מולם. שעה וחצי זה אולי מעט יחסית למחיר הגבוה של הכרטיס, אך זה בהחלט הספיק. חברי ההרכב ירדו מהבמה לאחר 16 שירים, סולואים של כל אחד מהנגנים, דיבורי ביניים והדרן. הנגנים הודו לקהל המקומי וקדו בפניו. פורטנוי חטף את המיקרופון והתוודה שזו אחת מההופעות הטובות ביותר שהיו לו מזה זמן רב. והמעריצים, נותרו נלהבים. אז עד הפעם הבאה שנראה את Portnoy בארץ הקודש, בין אם זה יהיה בהרכב סולו, סופר גרופ חדש, קאמבק עם Dream Theater או סתם ביקור בכותל – אפשר להיות בטוחים שהוא יגיע עם משהו חדש. ולנו רק יהיה נותר לשאול "מה נשתנה?", ולהמתין בציפייה לתשובה מפתיעה.