ReBURN ו- Metal Scent בSublime

צלמים: אלונה בויקו, Alex Nakariakov

כששמעתי שיש ערב רוק כבד בSublime ידעתי שאת זה אסור לי לפספס, למרות שזה סוף שבוע, ועזבו אותי, אני גמורה ורק רוצה להמרח על הספה עם איזה סרט בנות טיפשי ולישון שמונה שעות רצופות. אבל אחרי הכל, מדובר כאן בשתי להקות ששמעתי אודותיהן רבות, אף על פי שאת שתיהן לא ממש יצא לי לתפוס קודם, ועד שכבר עושים ערב שהוא לא תחרות של מי טוחן את הגיטרה יותר מהר ומי מגרגר פחות ברור למיקרופון – שזה כבר נדיר בימינו, ימי שלטון המטאלקור והדת' – שאני אעז להפסיד את זה? אז אחרי המרמור הראשוני, כי אני הרי בחורה, וחייבת להתמרמר על משהו – החל ב"מה פתאום 60 שקל?", דרך "אבל למה בשישי, מה עם החיילים והצעירים שמסתמכים על תחבורה ציבורית?" וכמובן כלה ב"אבל אין לי מה ללבוש!" המסורתי ורווי הדמעות, התייצבתי בסאבליים, מגובה בוויסקי עם משהו כתרופה למרמור התהומי ומוכנה נפשית לערב רוק כבד "כמו של פעם", כמו שצריך, כשהבנות היו לבושות במעילי עור, ולבנים היה שיער ארוך, וזה היה לגמרי בסדר ללבוש בגדים בחמישה צבעים שונים. שמחתי לראות גילאים מבוגרים יותר בקהל, שבדרך כלל בהופעות מטאל מורכב מתיכוניסטים וחיילים, והפעם היו שם לא מעט מבוגרים בני ארבעים פלוס ויותר, עם ווסטים ומעילי עור כמתבקש, שבאו במיוחד לעשות כבוד לתהילת הרוק של פעם ועזבו את המקום על אופנועים כבדים שחנו בשורה מופתית מחוץ לSublime

ReBURN

ReBURN היא בעצם הגלגול המתבקש של להקת BURN מנתניה שההיסטוריה שלה מתחילה בשנת 2001, להקה שנהגה לבצע קאברים ל- Rainbow, AC/DC, Deep Purple, Whitesnake ועוד, ואז עשתה את התפנית המתבקשת למקורי, כי כמה כבר אפשר לטחון קאברים. BURN, רובה ככולה מורכבת מיוצאי ברית המועצות, היתה מסוג הלהקות הצנועות שלא ממש שומעים עליהן למרות האיכות שהם מציגים, ועדיין אפשר למצוא מודעות על הופעות שלהם שכאילו נכתבו לפני עשרים שנה ("להקת 'שריפה' במחווה לענקי הרוק – נחש לבן וסגול כהה!"). החבר'ה שם לא ילדים – ואפילו יש בלהקה אבא בסיסט ובן מתופף (גנאדי וסאם דווידוף), קלאסי. אני רק תוהה אם שירי הערש של סאם היו בליווי קליק של מטרונום.

אז עסק משפחתי, יש. קיבוץ גלויות, יש ויש. אפילו יש פער דורות עם הסולן דניס ריז'יקוב (The Afterlife) שצעיר מכולם באיזה שני עשורים, ולקח לי קצת זמן לקלוט גם את שיאון שלום (Prey for Nothing, Masteriff, Damnation) על הגיטרה. החבר'ה האלה הופיעו לא מעט ואפילו היו אמורים ללוות את Joe Lynn Turner (Rainbow) בהופעתו בארץ. כעת הם מוציאים אלבום ראשון מחומרים מקוריים, כך שהסטליסט היה מורכב מחמישה שירים מהאלבום, ועוד שישה קאברים.

החומר המקורי של ReBURN נגיש וקל להאזנה, מתאים לישיבה על הבר עם כוסית וויסקי. הוא לא מתיימר להיות משהו שהוא לא, הוא מביא את הקטע של ההארד רוק כמו שהארד רוק היה פעם וכמו שהוא צריך להיות. קשה לקלוט הכל בשמיעה ראשונה, אבל זה משהו שקשה לא לאהוב. עדיין אי אפשר למצוא הפניות באינטרנט לחומר המקורי, כך שכנראה אצטרך לחכות לאלבום שיצא כדי לחוות דעה מגובשת יותר, אבל ישבתי שם עם עוד כמה חבר'ה שמגדירים את עצמם כרוקרים בדם ולא נרשמו שום תלונות. כל אחד שם יודע מה הוא עושה ושולט בכלי שלו, הגיטרות מפציצות כראוי לתותחים בתחומם, הקלידים נכנסים כשצריך ולא מאפילים על השאר כשלא צריך, יחידת הקצב פועלת יחד בתיאום מושלם, ודניס הוא אחד הזמרים היחידים בארץ שמסוגלים לשיר חומרים כמו Dio בלי שיסקלו אותו באבנים. רואים שלא מדובר בילדים שהתחילו להקשיב לסגנון אתמול בבוקר, אלו אנשים שגדלו על החומר בתקופה שבה הוא יצא ממש. זה בליבם ובנשמתם, וזה עובר לקהל.

מה שכן, יש פער די גדול בין החומר המקורי לקאברים. נדמה כאילו הלהקה מרגישה הרבה יותר בבית עם הקאברים, גם הקהל לא נשאר אדיש ויותר אנשים התקדמו לעבר הבמה. אולי זה בגלל שקל יותר להתחבר לשירים שאתה מכיר ואוהב, אבל נראה לי שגם ל- ReBURN בעצמם זה קצת חדש לנגן דברים משל עצמם, מה שגם התבטא בשואו שהיה הרבה יותר נינוח וזורם בחלק של הקאברים ונוקשה יותר בחלק של השירים המקוריים. אהבתי את העובדה שהם לא ניסו להצמד למקור בכוח וכך שירים קלאסיים כמו "Crazy Train" ו- "Highway Star" קיבלו תפנית כבדה יותר, אחרי הכל לחקות את הקול של Ozzy Osbourne או של Ian Gillan זה קשה עד בלתי אפשרי, ודניס פשוט התאים את השירים האלה לקול שלו וזה נשמע מצויין. שני שירים מיתולוגיים שאני אוהבת במיוחד – Perfect Strangers"" של Deep Purpleו- "Long Live Rock'n'roll" של Rainbow, עשו לי את הערב וסגרו את ההופעה בהתפרצות אדירה של אדרנלין, כשכל הקהל שר איתם את המילים ומפרגן עד אינסוף.

ReBURN מאוד מסורתיים אבל גם לא פוחדים להכניס אמירה אישית, החומר שלהם מאוד קרוב למקורות הרוקנ'רול והם נותנים בראש. לא יזיק עוד קצת שואו כי הנגנים לא באמת זזו על הבמה, ויותר מכך – הם כאילו מופנמים מדי, לא מסוג הלהקות שיגרמו לך לצאת מהכסא הנוח ולעזוב את הצ'יפס והבירה כדי להשתולל בהד-באנג, במיוחד בחומר המקורי שלהם, חסרה האווירה המחשמלת שיש על הבמה כשלהקת רוק כבד "של פעם" עולה להופיע, אווירה שאי אפשר להשאר אדיש אליה. עוד קצת כריזמה והם ייגעו בשמיים.

Metal Scent

"ריח מטאל", זוכרים? הסופרגרופ שעשו קאברים קצת כבדים יותר למוזיקה מזרחית של פעם? אז הם היו הדבר החם במדיה המקובלת אך לא כל כך בקרב הסצינה שאהבה את המטאל שלה ישיר וכבד. כך גם יצא שלא עקבתי אחריהם, ורק לאחרונה בעצם קלטתי שבכלל מ-2008 הם שינו כיוון וכבר שנה שיש להם אלבום בחוץ והוא לא דומה בכלל לעיבודים הקודמים. עושה רושם שאפילו החברים בלהקה מנסים לשכוח את התקופה הזו, שכן מלהקת קאברים שמנסה להתחבב על המיינסטרים הם עשו תפנית של 180 מעלות והפכו ללהקה שעומדת בפני עצמה, עם חומר מקורי בועט שנלקח היישר מתור הזהב של הרוקנ'רול, בלי להתנצל או לנסות להתחבב על אף אחד. אחרי כמה שינויים בליין אפ, הם עדיין סופרגרופ שמורכב משמות גדולים בסצינה – הגיטריסטים דרור יקר ויניב עבודי (Prey for Nothing) והזמר רמי שלמון (Edgend, סטלה מאריס) אולי המוכרים בהם. כמו ReBURN, גם הם לא ילדים ורובם כבר עברו את יום הולדת 40, וכן, הם פשוט מקצוענים אחד אחד. זה לא העובדה שכולם מתהדרים בטכניקה מטורפת, זה הרבה יותר – כבר מהשניה הראשונה שהם עלו לבמה פשוט לא היה אפשר להשאר בכסאות. אין מצב – הם פשוט פירקו את הבמה לגורמים, כשכבר חשבתי שלא יהיה ניתן להפוך את הערב הזה למוצלח יותר. הם לא רק נשמעים רוקנ'רול, הם גם נראים, נושמים ומשדרים רוקנ'רול, וזה לא רק בלבוש או בפוזות – התקשורת שלהם עם הקהל היא אולי הטובה ביותר שראיתי אצל להקה ישראלית. לא היה צריך שום חימום, כבר מהאקורד הראשון הגיטרות הונפו באוויר, האנרגיות עלו למקסימום והאדרנלין והזיעה זרמו כמו מים, גם על הבמה וגם בקהל.

אני חושבת שעם כל הכבוד לחומר טוב, להקה שמופיעה על במה צריכה יותר מזה – ועם Metal Scent אנחנו מקבלים את כל החבילה. אפילו שלא הכרתי את החומר לא יכלתי להפסיק לזוז, לא כששני גיטריסטים מאחדים כוחות ולא מפסיקים לזוז לרגע, כאילו הנשמה שלהם נמצאת באצבעות, לא כשרמי משתף את הקהל ומעודד אותו לשיר או מפעיל אותו ב"משחקים" שונים סטייל "אני שר – אתם עונים", ובטח לא כשיחידת הקצב נשמעת הו-כל-כך טוב עם תיפוף מטורף של רונן ציוני, ולמרות חילופי בסיסטים לאורך השנים הם לבסוף התקבעו על שחר כהן (Prowlers), לטעמי אחד הבסיסטים הכי טובים בארץ. כמעט כל האלבום Homemade שהוקלט והופק בצורה עצמאית נוגן בהופעה, ועושה רושם שהקהל בא מוכן שכן רוב האנשים שרו איתם את המילים. אמנם זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את החומר של Metal Scent בצורה מסודרת, אך למרות זאת רוב השירים כבר הרגישו לי מוכרים מאיפשהוא. בדומה ל- ReBURN, החומר לא מחדש יותר מדי אלא עושה הכל "לפי הספר" – וזה קליט, קליל ופשוט עובד. אם ל- ReBURN היו לעיתים קטעים שמעט-מעט נושקים לגראנג', Metal Scent הם לגמרי רוק כבד. גם כאן לא תפסתי שיר ספציפי לקחת איתי, אבל אף אחד מהם לא איכזב.

הקאברים נשארו בתחום הבחירות הקלאסיות והסולידיות – Rock You Like a Hurricane שאף פעם לא נמאס, ו- Send Me an Angel של Scorpions השקט והיפה שהיווה אחלה פלטפורמה לשיתוף קהל ושבר קצת את הבלגן. הפתיעה אותי לטובה הבחירה ב- Delilah המחזמרי של Tom Jones, שיר שלא כולם מסוגלים לבצע כמו שצריך משום שהוא מצריך המון כריזמה וקול מלודי חזק ויציב, ואכן לא התאכזבתי מהביצוע המקסים של רמי.

לסיכום, אני מתכוונת לכפר על כל שנות ההתעלמות ולעקוב צמוד אחרי Metal Scent שהוכיחו את עצמם כמלכי הבמה הערב, אין ספק שזו אחת הלהקות המקצועיות והמבטיחות ביותר שפעילות פה כיום, ויחד עם ReBURN הן גם די לבד במערכה כשמדובר בז'אנר ארכאי כמו רוק כבד של פעם, אבל גם אם יש מעט להקות שעוד עושות את זה, יש עוד מעט יותר שעושות את זה טוב מספיק כמוהן.