Reckoning Day בסאבליים

צילם: גיא פירסט

אומרים שלהקה טובה ומקצועית תדפוק הופעה מול שלושה אנשים באותה צורה שהיא היתה עושה את זה מול שלושים אלף. ובכן, סוף סוף הזדמן לי לבחון את הטענה הזו על ארבע להקות מקומיות. הייתי בלא מעט הופעות בסאבליים לאחרונה, ונכון, זה ידוע שקשה להוציא את אנשי הסצינה מהבית הנוח לטובת הופעה של להקות חדשות או אפילו ותיקות, אבל מה שהיה ביום חמישי האחרון היה אפילו יותר מביך. המקום היה כמעט ריק, אולי שלושים אנשים היו שם, ובכל זאת מדובר בערב שמשתתפת בו גם Desert שכבר ביססה את עצמה בסצינה המקומית. אחרי כמה חישובים מהירים הסתברה לי הטעות הפטאלית שבארגון הערב: חצי הגמר של היורוליג יחד עם אירועי "לילה לבן" בתל אביב, בנוסף המחיר הגבוה יחסית לכניסה, ולסיום העובדה שחוץ מ- Desert הערב היה מורכב משתי להקות פחות מוכרות, ועוד אחת שרוב הקהל שלה נמצא בדרום הארץ ודפק נפקדות, כל הנסיבות האלה הצטרפו ללוגיסטיקה לא משהו של תכנון הופעה, שאת חלקה לא היה ניתן לצפות מראש. גם הביטול ברגע האחרון של Canine, שלאחרונה דופקת הופעה בכל מקום אפשרי לא בדיוק עבד לטובה אם כי נמצאה לה מחליפה במהירות האור. בסופו של דבר הערב היה מהנה וטמן בחובו כמה הפתעות ולהקות ששווה לשים לב אליהן, רק שזה לא כל כך נעים לראות סאבליים שלושת-רבעי ריק, במיוחד כשזה עושה עוול של ממש לחלק מהלהקות שהפגינו הופעות סוף הדרך למרות הנסיבות והוכיחו שכן, הן אכן עומדות בקריטריון שלמעלה.

Capillaries

Capillaries מייצגים את כל הקלישאות של הדת' מטאל – כולל לוגו סבוך ובלתי ניתן לקריאה, שמות שירים שמרמזים על כל מיני ווריאציות למוות וטבח והד-באנג ברמה שעושה לך סחרחורת רק מלהסתכל על זה. מה שאהבתי אצלם, זה שזה דת' מטאל טהור כמעט לחלוטין בלי השפעות חיצוניות מחמשל'תפים ז'אנרים אחרים (או כמו שהם בעצמם מגדירים את זה – "כמעט ללא הגדרות של שום דבר שיש בו את המילה "CORE"), ונדיר לראות להקות שנאמנות לז'אנר בלי לפזול החוצה לז'אנרים אחרים, מודרניים יותר. מה שלא אהבתי אצלם, זו אותה נקודה בדיוק – שזה דת' מטאל טהור לחלוטין. כי מי שאוהב את הז'אנר ייהנה מהלהקה הזאת, אבל מי שלא – אין לו מקום או נקודות השקה בכלל. דת' מטאל זה לא הקטע שלי וכבר מצאתי את עצמי נהנית מלהקות בסגנון כי הם שילבו עוד דברים מסגנונות שונים. כאן פשוט לא הצלחתי להתחבר לשום דבר, והרי זה ז'אנר קיצוני מספיק כדי שיהיה לך קשה לאכול אותו אם אתה לא באמת, באמת אוהב אותו.

Capillaries עושים את מה שהם עושים טוב מספיק – יש להם את הטייטנס ואת המקצועיות, אבל מה שהכי הפריע לי זה העיניים הכבויות שלהם. לא היה נראה כאילו הם נהנים ממה שהם עושים, לא היה שם דם ואש (ועוד בז'אנר כזה, שדם ואש הם אבני הבנין שלו), לא היתה שום התלהבות. אני מניחה שזה בגלל הקהל הכל כך מועט שהגיע, אני יכולה להבין שזה לא בדיוק עושה חשק לדפוק את ההופעה של החיים שלך, אבל אם לא הייתי יודעת הייתי מניחה ש- Capillaries הם עוד להקה צעירה ובלתי מנוסה, ולא להקה שיש לה כבר EP בחוץ וקיימת כבר כמה שנים (לא כולל הפסקה של שנתיים).

היה הרבה הד-באנג של שני הגיטריסטים, המון, בלי הפסקה כמעט, למעלה, למטה ובסיבובים – אבל לא היה אפשר לקרוא לזה שואו, לא לאור חוסר האנרגיה המשווע שעלה מהבמה. משום מה שני הגיטריסטים והבסיסט שלושתם חלקו מיקרופון בתורות – קטע מרענן אמנם, שלושה סולנים שמתחלקים ביניהם בליינים זה די מגניב, רק שכולם שרים בדיוק באותו סגנון ולדעתי זה לא שווה את העובדה שכל הנגנים שלך "כלואים" במשבצת שמאחורי המיקרופון. זאת אומרת, אם עושים הרמוניות מטורפות או מגוונים בסגנונות השירה שווה לוותר על תנועתיות הנגנים לצורך המטרה המוזיקלית, אבל כשכולם עושים את אותו גראול נמוך ומחרחר עדיף לוותר ולהסתפק בסולן אחד ולשחרר את השניים האחרים שלפחות יכולים לתרום לשואו ולבלגן על הבמה.

קשה היה לי להתעלם מהעובדה שהלהקה היתה עוף מוזר בנוף – הרי הקהל הקבוע שלה לא יבוא להופעה שמורכבת מסגנונות קיצוניים פחות (ת'ראש, סטונר והכי רחוק מזה – פאוור מטאל), גם רובו של הקהל המועט שכן הגיע בילה את הזמן בחוץ בהפסקת סיגריה, ואולי היה עדיף לה מראש להופיע באירועים בז'אנר שלה בה היא יכולה להתבלט יותר. שמעתי מספיק דת' מטאל בחיי כדי להבין שהם לא מחדשים שום דבר מבחינה מוזיקלית אלא נצמדים למקורות ועושים את מה שעובד ואהוב, שזה מעולה למי שאוהב בדיוק את זה אבל לא לאנשים כמוני, שלא הצליחו למצוא את עצמם שם ולהתחבר לחומר. למזלם, יש מספיק מעריצים כבדים לז'אנר ו- Capillaries כבר הוכיחו את עצמם עם EP שהתחבב מיידית וזכה לשבחים רבים בזכות רמת המקצועיות שלו, כך שאני מניחה שלא יהיה להם קשה לבסס את עצמם מחדש בסצינה המקומית ואולי יותר מזה.

Pallanex

Pallanex היתה הלהקה שחיכיתי לשמוע – שמעתי עליה רבות אך מעולם לא ראיתי אותה, וללא ספק ההפתעה הגדולה של הערב מבחינתי. כבר מהשניה שהם עלו לבמה היה ברור שמדובר בתופעה: הסולן התחיל לאסוף את האנשים אל הבמה בקריאות נלהבות, והם באו – כל אותם חבר'ה שעישנו בחוץ בהופעה הראשונה פתאום נכנסו פנימה, אמנם היו בסביבות ה-30 אנשים בערב הזה, אבל כולם היו שם ברחבה כש- Pallanex ניגנו. זה ממש לא פשוט לעמוד ככה על במה ולכבוש אותה מהרגע הראשון, ול- Pallanexפשוט יש כשרון טבעי לזה. זה בכלל לא משנה שהם מבאר שבע, ורוב הקהל הנאמן שלהם לא היה שם בגלל המרחק, וזה בכלל לא משנה שהיה קהל מצומצם כל כך, הלהקה הופיעה כאילו היא הלהקה הטובה בעולם שמופיעה מול אלפי אנשים, וזה יכולת שממש לא רואים הרבה במחוזותינו. זה נכון, הנגנים לא זזו יותר מדי, אבל לפעמים לא צריך לזוז כדי לראות שאתה מאמין במאה אחוז במה שאתה עושה.

Pallanex היו כל מה ש- Capillaries לא היו: כריזמטיים, אופטימיים, נלהבים כמו ילדים אפילו שהם לא – וכאן המקום למסור מזל טוב למתופף שלהם שבדיוק התמסד ומצפה לילד. הם שואפים גבוה ומצליחים לחדש סגנון שכבר נלעס בארץ. כי כן, גם כאן שומעים את Pantera כהשפעה עיקרית, מה שנהיה מאוד טרנדי לאחרונה כשכל להקה מוסיפה לעצמה את המילה "גרוב" לסגנון (ובכך תפס את מקומו של המטאלקור כסגנון השולט מלפני שנתיים), אבל Pallanex מצליחים גם להכניס את עצמם למשוואה וליצור משהו ייחודי משלהם, לקחת את הז'אנר ולשים עליו מעין חותם אישי. הרבה פעמים קלטתי משהו מגניב שלא ציפיתי לו באיזור הגיטרות, שינוי של הקצב בגזרת התופים, משהו שמצד אחד מרגיש לך בבית כי הוא בדיוק באיזור של הת'ראש מטאל הנוח והמוכר, אבל שעדיין מצליח לא להמאס אחרי שיר וחצי.

אבל לא משנה כמה אספר על הלהקה, הסולן שלהם פשוט גנב את ההצגה. עזבו את העובדה שיש לו יכולות ווקאליות נהדרות ונדירות שנמצאות בדיוק באיזור הדמדומים שבין השירה הנקייה לגראול, מעין סמי-גראול גבוה שבו עדיין אפשר להבין מה הוא אומר אבל זה עדיין מאוד אגרסיבי, משהו בסגנון שפיליפ אנסלמו היה כל כך טוב בו. הוא מסוג הסולנים שכל כך מתפרסים על הבמה בכל סנטימטר אפשרי שלה שבכלל לא משנה לך אם שאר הנגנים עומדים כמו עציצים, הבנאדם הוא מופע אורקולי בפני עצמו – רוקד כמו אדיוט, מבצע סטנד אפ על המיקרופון בקטעי הקישור, קופץ כמו קופיף על אסיד, זורק את עצמו לכל כיוון אפשרי בלי קשר לעובדה שזו הופעת מטאל וצריך להיות "קשוחים". הסולן, במקור מטקסס (שזה מסביר את שם השיר No Love(For A Texan) – היחיד שכרגע ניתן לשמוע באינטרנט) כל כך לא לוקח את עצמו ברצינות, מאלה שקולטים עליהם ישר שהם היי בנטוראל, סטלן כבד רק בלי אלכוהול ובלי סמים. שמעו, בחיים שלי לא צחקתי ככה, לאורך כל ההופעה לא הצלחתי להוריד את העיניים מהבמה ופשוט התפוצצתי מצחוק. באיזה שלב קלטתי בקהל סטלן אחר שרקד לכל הכיוונים עם כל האיברים כאילו הוא במועדון דיסקו גרוע במיוחד,
מנופף ידיים באוויר ובועט בחברים דמיוניים, שבאיזשהוא שלב גם קפץ על הבמה רק כדי להתרסק שניה אחר כך (זוכרים שהרחבה כמעט ריקה, כן? אי אפשר להסתכל על משהו אחר) ובכלל נכנסתי ל"מצב כפית" שהיה קשה להוציא אותי ממנו.

אני לא יודעת מה Pallanex לוקחים אבל אני רוצה גם – הייתי משלמת לא מעט כדי להיות זבוב על הקיר בחזרות שלהם, זה בטוח. השמועות אומרות שכרגע הם עובדים על אלבום ראשון, אחרי EP שלא יצא ממנו הרבה, ובהחלט מצאתי לי אהבה חדשה לעקוב אחריה – הם גם חכמים מוזיקלית, גם דפוקים על כל הראש וגם יודעים להופיע כמו שלא ראיתי מעולם. מורידה את הכובע בפניכם, שיחקתם אותה.

Desert

אין הרבה להקות כמו Desert, שנמצאות בסביבה כבר שנים ועושות את שלהן בשקט יחסי, כאילו היו שם מאז ומעולם אבל אף פעם לא באמת שמת לב עד שקיבלת את הזאפטה לפרצוף. Desert לא היתה עבורי אהבה ממבט ראשון. זכורה לי הופעה או שתיים מלפני שנים שהיתה רגילה-מינוס, מסוג ההופעות שאתה אומר לעצמך "אוקיי" וממשיך הלאה. מאז עברו הרבה מים בירדן ו- Desert שינתה את הליין אפ והתקבעה על נגנים מעולים שגם יודעים לעשות שואו, על זמר עם קול בריטון עמוק ואיכותי שנשמע כאילו נשלף היישר מהאופרה, ריעננה כמה קשרים בינלאומיים ואפילו עשתה קצת הופעות בחו"ל יחד עם להקות גדולות כמו Sabaton, אבל הכי חשוב – התקבעה על עצמה ומה שהיא רוצה להגיד. האלבום הראשון שלהם היה הצלחה לטעמי – הוא נשמע טוב בכל קנה מידה, הן מבחינת ביצועים והן מבחינת הפקה (שנעשתה בחו"ל), והם מודים שכעת הם בשלבים של עיבוד החומרים לאלבום שני שככל הנראה הולך להיות אפילו בוגר יותר ולמצב את הלהקה, בתקווה לא רק בארץ אלא בסצנת הפאוור מטאל העולמית.

הם ניגנו חומרים מכל התקופות – גם מה-EP –ים הישנים, כמובן את השירים המוכרים מהאלבום הראשון, ואפילו שני שירים מהאלבום שבדרך, אחד מהם נכתב על משחק המחשב Assassin's Creed (מה?). החומרים נשמעו אחידים ללא קשר לתהפוכות ולתקופות בחיי הלהקה, ככל הנראה כי היא כבר מצאה את הנישה והאופי שמתאימים לה, הזמר שלהם מחזיק בשואו ובליינים מאוד תיאטרליים שתפורים עליו, בלי נסיונות להיות משהו שהוא לא. היה מעט מוזר שלהקה כמוהם, שבעצם היתה ההדליינרית של הערב וכבר התבססה עם קהל מעריצים משלה, לא הצליחה למלא את המקום, אבל ככל הנראה העיתוי באמת היה גרוע.

אבל חוץ מהשואו הנהדר שהם מביאים, ושוב – ללא קשר לכמות האנשים בקהל, גם רואים עליהם שהם נהנים מכל תו שהם מנגנים, שהם לגמרי עומדים מאחורי החומר שלהם ומה שהוא מייצג. Desert נשמעים, מתנהגים ונראים לגמרי כמו להקות פאוור מטאל אירופאיות עולות, סטייל Powerwolf, מהתת-ז'אנר שמלא בדרמה ובסיפוריות. אני חוששת שהסגנון של Desert לא בדיוק ערב לאוזן הישראלית, כשגם ככה פאוור מטאל זה לא סגנון כל כך נפוץ כאן, ופאוור מטאל דרמטי כזה עוד פחות. זה לא סגנון שיודעים להעריך ולתת לו את הכבוד הראוי כאן, אבל אני חושבת שכשייצא האלבום השני שלהם הם לא רק ישמעו כמו אירופה, הם גם יקבלו הכרה באירופה. הם כבר שם – מבחינת מקצועיות, אהבה לדבר והתנהלות, הכל מתקתק כמו שצריך גם מול קהל מצומצם כל כך, ולכן מגיע להם הרבה יותר מההישגים העכשוויים שלהם. אין לי ספק שגם זה יגיע.

Stash

עקב בעיות לוגיסטיות Stash עלו אחרונים, מקום שאני מאמינה שהיה שמור ל- Desert ההדליינרית. זה פעל מאוד לרעתם שכן השעה כבר היתה לקראת חצות וכמעט ולא נשארו יותר אנשים. זו לא הפעם הראשונה שאני מגלה שארבע להקות זה הרבה יותר מדי – גם אם המטרה היא לקזז עלויות מול המקום זה לא מצדיק לעשות את זה בכל מחיר, והמחיר הוא שלקהל כבר אין סבלנות להשאר עד הסוף גם אם השעה לא מאוחרת במיוחד, שלא לדבר על תחבורה ציבורית שנגמרת לקראת חצות. אז נשארו בערך חמישה אנשים, וראו על Stash שהם מתבאסים מזה, אבל ייאמר לזכותם שזה לא פגם יותר מדי בעמידה שלהם על הבמה ועל אף שהם להקה פחות מוכרת הם סחבו את זה כמו גדולים ואף הודו לקהל שנשאר במיוחד.

Stash מתרכזים גם הם בת'ראש מטאל, אבל יותר לכיוון האח החורג הלא הוא הסטונר – כיוון שאין לו הרבה נציגות או אהדה כאן בארץ, ובסך הכל הם מאוד נאמנים לסגנון. הם מאוד כבדים בתחושתיות שלהם ולא זזים מהכיוון הנמוך של הגיטרות, לסולן שלהם קול אגרסיבי נקי שמצליח לסחוב את הליינים, הכל מאוד נמוך ועם הרבה ביצים. אבל מה, אין שואו כמעט בכלל, רק הסולן זז קצת בהליכה מכאן לשם על הבמה ושם זה נגמר, ובז'אנר כזה שהוא מונוטוני יחסית נדרש בדחיפות שואו חזק שיסחף את הקהל. אולי גם אצלם ההתנהגות הזו נבעה מהעובדה שכבר כמעט ולא נשאר קהל, שזה מובן לחלוטין, אם כי הייתי מצפה ליותר מקצועיות מלהקה שחבריה אמנם צעירים אך לא ילדים. בדומה ל- Capillaries, גם הם כמעט ולא מחדשים בז'אנר ולא מצאתי משהו מעניין מספיק מוזיקלית להאחז בו, והרבה קטעים נשמעו ריקים כשהמתופף מדגיש רק את תחילת המשפטים והגיטרות מנגנות אקורדים פתוחים, בלי שאף נגן יתפוס פיקוד ויבצע סולו קטן או מעבר תופים, או משהו שיצבע קצת את הקטע. לסולן יש פוטנציאל אבל הוא עדיין לא "שם", הוא אמנם מצליח לתת את מה שמצופה ממנו אבל אני חושבת שדרוש יותר מקול חזק כדי לעורר עניין יותר רציני בהם – כמו ליינים מעניינים, אופי ווקאלי משתנה, משהו שירים את הלהקה מעבר למקובל ולמוכר ויכניס לה אופי אישי. תמונה אבסטרקטית משהו התרחשה בסוף ההופעה, כשכל הנגנים היו בקטע של התחרעות מאסיבית-פסיכדלית על הגיטרות בחריקות ובפידבקים ואותו סטלן שבלט בריקודים על הרחבה עלה על הבמה והתחיל לרקוד באקסטזה בהנפות ידיים ורגליים לכל עבר, והקהל המועט שעוד נשאר הצטופף בפינה קרוב מדי לדלת וחשבתי לעצמי שאם מישהו ייכנס לכאן עכשיו הוא ממש לא יבין מה הולך פה…

ממה שאפשר לשמוע באינטרנט (ואציין לטובה שיש די הרבה), Stash נשמעים מאוד גרוביים והמוזיקה שלהם בסך הכל כיפית ו"עובדת", נחמד לשמוע אותם ברקע עם כוס בירה ביד, הם מאוד מלוכלכים ורעים וזה עובר גם על הבמה – אבל בשביל להתרומם עוד חסר להם איזה תבלין ייחודי פלוס עבודה רצינית על העיבודים כדי לעשות אותם מעניינים יותר ופחות צפויים. בסך הכל אני מאמינה שהם יצליחו להגיע לאן שהם רוצים עם קצת רצון ויכולת והתנהלות נכונה, יש עם מה לעבוד ונראה לי שיש ללהקה מספיק אמביציה לעשות את זה.