Rise Of Brutality – בסיבוב שני

לא חשבתי שאזכה לראות את היום, שבו אני אוכל לומר שהאינטרנט שינה את חיי לחלוטין. צדקתי. זה היה בלילה. בערב ההופעות שנקרא Rise Of Brutality – אירוע על טהרת הכאסח ועיקרו ז'אנר הדת' מטאל על גווניו – החל את הסיבוב השני עם חמש להקות שכולן ללא יוצא מן הכלל גדלו בחממת האינטרנט הקשה. הצעירים יותר, כמו Optrel או Fatality, השכילו להשתמש באמצעי האינטרנט כגון MySpace ופרסום מסיבי בפורומים, קצת מוקדם מהאחרות באופן יחסי, אבל כולן ללא יוצא מן הכלל חבות לאינטרנט, אם זה כניסה לאחד ממאגרי המידע שבהם להקות כבר לא צריכות -ממש- להוציא שיר במצב קשיח או פשוט לשחרר קטע כלשהו להורדה.

Amalek

לא אשקר לכם, את "עמלק" שמעתי פעם-פעמיים לכל היותר ב-MySpace שלהם, ולא ציפיתי ליותר מדי. ההקלטה לא עושה חסד ללהקה הזאת, וזאת בלשון המעטה. עם שם שנוי במחלוקת, עלתה Amalek להופעה מלאה בביטחון עצמי ביכולות נגינה גבוהות. הסגנון? דת' מלודי, מנוגן היטב, לא מיושן ומהול בקטעי ת'ראש מטאל מכסחים וברייקדאונס על הצד הפחות שחוק של האלמנט. תחת הנהגת דור הסולן, אשר נראה במהלך צרחותיו כאילו פניו הולכות להתפרץ כל רגע ושד עמלקי יבקע מהם, הנחיל שאגות גראולים יפות ומקצועיות, והגיטריסטים, לודמן ואיתמר, הפליאו בנגינה איכותית של ריפים, עם שריקות הולמות ומפגן מוצלח של עבודות סולו.

Amalek השכילו לבצע קאבר מפתיע שאפילו לקח זמן עד שהזמזומים המוכרים הפותחים את "Piece Of Time" של Atheist הבליחו מתוך אונות מוחי. הביצוע היה לא רק שללא רבב, אלא שפע שינויים מגניבים, כמו תוספים גרוביים כדי לתת לשיר כוח יותר עדכני. הביצוע – שהוא לא רק בחירה אמיצה שאני די משוכנע שלא רבים זיהו בקהל, אלא גם קשה מאד לביצוע – היה מרהיב לכל הפחות והותיר בי, כפי שאתם רואים רושם מאד עמוק. השיר הסוגר של המופע שלהם, הסינגל שהם בחרו לשחרר, "The Sins Of Amalek", חתם בפוגו גדול את ההופעה המוצלחת, ובהחלט הותיר טעם לעוד.

Optrel

היה קשה להתעלות על הרושם של Amalek עלי, ו-Optrel די נפלו במקום הלא נכון מהבחינה הזאת, אך גם ללא השוואה הם קצת סבלו מכמה פאשלות, הרוב שלא באשמתם, ויצאו קצת פצועים מההופעה מבחינת מוטיביציה. ל-Optrel חסרה הכריזמה שבקעה מהנגנים של Amalek, ולמרות שהשתדלו מאד, ראשים התנפנפו וגלי שיער התנדנדו בעוד כמה ברייקדאונס הסתננו למוזיקה וגרמו לתגובות חיוביות, אך לא היה ספק, היה שם משהו שלא תקתק. אני באופן אישי מאשים את האופי המסורבל שההופעה התנהלה, ושוב, אינני מאשים את הלהקה כמעט ובכלל.

לא באשמתם שהגיטרה לא עבדה כל השיר הראשון, ועל כן נאלצו Optrel לבצע אותו בגיטרה אחת, ועם כבר מדברים על בעיות טכניות, פידבאקים חורקים, חוסר באלאנס משווע וכדומה – המון אפקטים קוליים ההולמים את מועדון ה-Silver בימיו הרעים, ששבו לרדוף אותנו גם הפעם, למרות ההשקעה הניכרת. היו כמה נקודות של אור בהחלט. הקאבר ל-"Walk With Me In Hell" של ענקית המטאל העכשווית Lamb Of God היה בחירה מעולה. ביצוע של שיר שאיכותו היא בדיוק הקרוב למושלם שמבעבע באלבומים של Lamb Of God, הלהקה הייתה צריכה להפוך לחמישיה, וסולן הלהקה ויתר על הגיטרה בשביל גיטריסט אורח שמסמר את העבודה שלו כמו שצריך, בכנות. אך מצד שני שאר הלהקה לא הצליחה לעמוד בקצב, אולי בגלל בעיות סאונד, וקצת כשלה מבחינת הדיוק התובעני של השיר.

עוד בעיה קטנה עם הלהקה היא הבחירה התמוהה לבצע שיר אינסטרומנטאלי באמצע הסט. השיר, שלפי דברי הלהקה דן בארץ שלנו, אותה אנחנו אוהבים ומוכירים, לא הכיל מילים מלבד כמה Spoken Words לקראת איזשהו Climax שהחמצתי. אין ספק, שהבחירה לבצע אותו הייתה שגויה, וכמו כן השיר עצמו הרגיש לא מבושל, נע באופן צפוי ומייגע בין ריף דום-דת' מלודי לבין תזמורי גיטרה בעלת סאונד נקי, ואז פריטות טרמלו של בלאק מטאל. לדעתי Optrel צריכים פשוט לצבור יותר ניסיון, להתגבש יותר על החומר (היחסית די מגובש, אין פה באמת תלונה אמיתית, רק עוד טיפה) ובגדול להשתפר, אולי מבחינת ציוד ואולי לקחת את הגיטריסט האורח באופן קבוע. סה"כ הופעה מעט מאכזבת.

Phantom Pain

את Phantom Pain הכרתי מזה זמן רב. זו הופעתם השלישית או הרביעית שאני זוכה לראות – ולמרות שזו לא ההופעה הטובה ביותר שלהם לעניות דעתי, הם עדיין מוכיחים שיחסית ללהקה צעירה (למרות שאם זכרוני אינו מטעני, הם הותיקים ביותר בחבורה) הם נותנים בראש בדיוק כמו הגדולים. הז'אנר הוא דת' מטאל, והנטיה היא לשלב בין Morbid Angel לבין Lamb Of God באלגנטיות – שלוקחים את הטוב משניהם. הריפים המנסרים, הגראולים העמוקים, והסולואים החולניים שמלווים את Morbid Angel מרעינו, משלבים ידיים יחד עם רית'ם סקשן גרובי ובועט, דגש על נגינה גבוהה וטכנית כשצריך – ופשטות כוחנית של ברייקדאונס מצד שני, והכל במינון מדויק. השילוב הזה אולי מזכיר קצת את Dying Fetus – אבל לא "ברוטאלי" כמוהו, וטוב שכך.

Phantom Pain בולטים לטובה בזכות דור הסולן / גיטריסט, בעל גראולים עמוקים ונמוכים אך עם דיקציה מובנת ומקצועית. ארשת הפנים שלו בזמן הופעה אינה משאירה מקום לטעויות, את המבט של הרצח בעיניים אפשר לבטא רק דרך פוגו וכלום לא ירצה אותם מלבד זה. הופעתם הראשונה של Phantom Pain גם הייתה ממש פה, באותו המקום, כשלמקום עוד קראו ה-Asylum, ודור אמר שזה היה בערך לפני שלוש שנים. אני זוכר אותה כאילו זה היה אתמול, ואין ספק שהיה ערב נגוע בטרגדיות שם, עמוס באמוציות, אבל כבר אז ניצני הלהקה לבלבו והוכיחו שיש להם עוד הרבה מה ללמד אותנו.

הלהקה התכוננה מזה זמן מה על שירים לקראת מחוות מסיבית ל-Morbid Angel, ונתנה לנו טעימה עם שני שירים שהשתלבו זה ליד זה, "Where The Slime Lives" האלמותי עם "God Of Emptiness" המסחרר, שילוב מבריק, אך חסר לי הסולו הפסיכוטי של הראשון מביניהם. אם יש להקה שאני יכול להמר עליה שהיא הדבר הבא בתחום המטאל המקומי, זו ללא ספק Phantom Pain שמלבד השם הגאוני שלהם, מחזיקים ארסנל נאה מאד של איכות מוזיקלית כבדה, כריזמה על הבמה, חומר רצחני וכבדות שקשה לשחזר. שימו עליהם עין.

Fatality

סיבת הגעתי לאירוע באופן הראשוני היא התארחותי אצל הלהקה הצעירה ביותר בגילה פה, שחלק מחבריה עדיין בגיל 14, לכבוד אירוחי בשיר מקורי של הלהקה, הסינגל "Forgotten Silence" וקאבר ל-Deicide הלא הוא "Scars Of The Crucifix". אם נניח את זה הצידה לרגע, ולא נתייחס לזה – אומר שההופעה הייתה מבטיחה, אך סאונד עכור גרע ממנה המון. החומר מזכיר את להקות הברוטאל החדשות, או הניו-ברוטאל דת' מטאל – כגון Despised Icon ו-All Shall Perish, שהן בעצם דת' ברוטאלי משולב במטאלקור והארדקור.

שירתו של שחר הסולן, בחור כחוש ומתולתל אשר מוציא קולות גהנומיים מהגרון שלו בצורה מפתיעה – מושכת את המוזיקה לצידה המטאלי, בעוד הרית'ם סקשן וכמו כן הנגנים מקפידים לשמור לה אופי מוזיקלי מסוים, שנוגע לא מעט בדת' מטאל, אך כמו כן גם בהארדקור, בניו-סקול ת'ראש ובאלמנטים מוזיקלים זרים אחרים. בהתחלה זה נשמע אמנם כצליל מבולגן, אך ברגע שמתרגלים לשירים, כמו בשיר "In My Wake" למשל, תופסים במהירות את הרעיון. ללהקה יש עוד הרבה לאן להשתפר, והם יודעים זאת ומראים נחישות גבוהה שהם אינם מתכוונים להסתפק במועט, אלא לחלוש על כל ההזדמנויות לגדול בכל המידות שיתנו להם.

מבחינת גיטרות, החוליה החלשה של הלהקה לטעמי, יש נקודות חיזוק מסוימות – אבל אני לא מורה לגיטרה ואני לא יכול לתת תרגילים כדי להצביע על זה. בטח לא פה. אני יכול לומר כמה מילים על השואו הלוקה בחסר של רוב חברי הלהקה, אולי מהתרגשות, אבל בקטנה, בגלל ששחר הסולן פיצה על זה בקלות בהשתוללות והד-באנגים בלתי פוסקים. Fatality שומרים על רוח נעורים ומנגנים הרבה יותר מקצועי מכל הרכב אחר ששמעתי בגילאים האלה, ללא ספק, ובהחלט גם שני מחזורים ואף שלושה מעליהם. הם אמנם עוד לא Whorecore, אבל הם בדרך. גם Whorecore היו בני 14 מתישהו (חוץ מחיים, שכנראה נולד עם הזקן והקעקוע מכבי חיפה הזה על הבטן).

Immaterial

הלהקה האחרונה, בעלת הסט הקצר ביותר, הייתה Immaterial, שאותה התכוונתי לראות בהמון הזדמנויות אך לצערי לא יצא לי וחבל. אמנם זה הרגיש כאילו הלהקה הגיעה ממש עכשיו להופעה, והם באו אולי קצת לא מוכנים עם סט קצר מהאחרים – זה לא פגם במקצועיות של ההרכב. מונהגים על ידי גולי, בחור גדול עם בס ובנדנה על תפקיד השירה / בס – ושפע חוש הומור חיוני, הלהקה ניגנה שילוב של דת' מלודי עם אלמנטים צנועים של בלאק מטאל, ואני יכול לזרוק את המילה Dissection, אבל מישהו יתהפך בקברו, ואתם יודעים מי זה.

השיר המוכר של הלהקה, "Inhale", לדעתי הוא שיר נהדר, למדתי לאהוב אותו מאד מהר והוא לא הרפה ממני עד הרגעים האלה ממש. לעומת Optrel ו-Amalek, וכמו כן, גם לעומת The Fading ו-Solitary היותר וותיקות, Immaterial אינה נוטה למטאלקור בדת' המלודי שלה, אלא נשארת נאמנה לנוסחה של סוף שנות ה-90 בהשפעות Dark Tranquillity ו-At The Gates ללא שבבים בלתי רצויים של גרוב מיותר שיקטע את הריף באמצע. הסט הקצר הכיל כמדומני 4 שירים, ביניהם "Captive Fright" וכמו כן שיר חדש, ומספר האנשים המועטים שנשארו במקום זכו להעריך מחדש את החבר'ה האלה. אין ספק שהיה מהנה.