RockareA 2009 – סיקור פסטיבל
מה תעשו בשביל להקה אחת? עד כמה תלכו רחוק? או בעצם, איך תוכלו להנות מעוד כמה הופעות אפילו שעונת הפסטיבלים כמעט נגמרה? אני לא יודע מה גרם לי לעשות זאת, אבל השנה החלטתי ש-7 פסטיבלים זה קצת מדי בשבילי… לכן 8 זה מספר לא רע לסיים איתו את הקיץ הזה. הפעם לא היו לי מספר אופציות לבחור מהן, ואפילו לא ממש ידעתי עד הרגע האחרון איך אני הולך להגיע לאן שאני צריך להגיע, אבל אם מכירים את האנשים הנכונים אפשר להסתדר בכל מקום, גם בגרמניה, שם לא תמיד מבינים את דוברי האנגלית. האירוע שבחרתי אולי לא כזה מוכר (גם אני הגעתי אליו במקרה), אך אולי עם השנים הוא ימשוך יותר קהל לא מקומי, או לפחות אותי אם אהיה באזור.
זו היא רק המהדורה השלישית של פסטיבל RockareA הגרמני, שעד השנה הנוכחית התקיים במתכונת מאד מצומצמת על גדות אגם כלשהו במערב גרמניה. השנה הפסטיבל הלך צעד קדימה ועבר למקום בשם Loreley (אם נשמע לכם מוכר, זה האזור ממנו נלקחה האגדה על לורליי הסירנה), סוג של גבעה השוכנת על גדות נהר ה-Rhine, באזור פשוט יפהפה, מלא טירות ומה לא. ביום-יום מדובר באטרקציה תיירותית אליה מגיעים בעיקר מבוגרים שרוצים להנות מהשלווה ומהנוף, אבל בין ה-20 ל-22 בחודש אוגוסט, מי שביקר באזור נאלץ לספוג מנה הגונה של מטאליסטים שיכורים, שהתקבצו כאן כדי להנות ממספר הופעות אחרונות לתקופת הקיץ. אמנם הסיכוי שתמצאו פה אנשים לא מקומיים (מלבד הלהקות) הוא כמעט אפסי, אבל אם יש לכם חברים שיכולים לעזור, זה לא יהיה כה נורא…
קמפינג – מיקום הפסטיבל הוא קצת בעייתי, אבל ישנה תחנת רכבת למרגלות Loreley, ממנה יוצאות הסעות (למרות שאין שלטים מכוונים), או שאפשר לתפוס מונית שתעזור לכם לצלוח את המסע אל הגבעה. ברגע שאתם שם, תאלצו לעבור את האבטחה שלא בדיוק יודעת מה היא עושה (מדובר בחברת אבטחה מקומית שהמארגנים נאלצו לשכור), לחנות את האוטו (אם יש) באזור מיוחד, ולמצוא את מקומכם במתחם הקמפינג, שלא בדיוק היה ברור לאיזה אזורים הוא מחולק. ישנם מספר תאי שירותים פה ושם, כימיים ורגילים, וגם תמצאו פה מקלחות, אך התור תמיד ארוך. האזור לפחות לא היה כזה רחב, כך שגם אם התמקמתם במקום "רחוק", ההליכה לבמה לא הייתה ארוכה. מה שכן, לא היה ממש ברור איך הולך התשלום על הקמפינג – הרבה אנשים קיבלו צמידי גישה, שאותם בכלל אף אחד לא בדק, לתמיהתנו ומזלנו, שכן לא היו בעיות לקבוצה שלי שהייתה מחוסרת צמידים. עוד דבר מוזר שקרה, זה שבלילה האחרון החליטו לקחת את כל תאי השירותים עוד לפני שהפסטיבל נגמר… אך שוב לפי מה שהבנתי בעלי המקום דרשו כל מיני דברים הזויים ממארגני הפסטיבל והם נאלצו להסכים.
אוכל, שתיה ומרצ'נדייז – לפני שאתם עושים את המסע במעלה הגבעה, רצוי לבדוק את הסופר-מרקט הקרוב לתחנת הרכבת (למרות שגם אליו זה בעייתי להגיע עקב כבישים הזויים) ולקנות שם את מה שאתם צריכים. במתחם הפסטיבל עצמו תוכלו למצוא מספר דוכני אוכל רגילים, כשלמטיבי לכת הייתה "קפיטריה" מקומית שמכרה מזון איכותי אך ביוקר. מחירי השתיה גם לא היו כל-כך נוחים, אבל לפי מה שהבנתי זה שוב אשמתו של בעל המקום… עדיף לקנות בסופר. מלבד זאת, מי שחשב למצוא בפסטיבל סחורה כלשהי, יכל לשכוח מזה, שכן היו אולי 10 דוכני מרצ'נדייז בסה"כ ולרוב של דברים שלא הייתם רוצים לקנות. לפחות בתוך מתחם הפסטיבל עצמו היה דוכן רשמי של להקת Bolt Thrower שמכר את סחורת הלהקה ממש בזול, כיאה לחבורה שמעריכה את כל מי שהגיע במיוחד לראות אותה… שם היה רצוי לבזבז קצת כסף.
מתחם הפסטיבל \ במות – אז אולי הפסטיבל עוד לא בשל מבחינה אירגונית, אבל ברגע שמגיעים למתחם ההופעות העניינים משתנים. מדובר בבמה אחת יחידה בסה"כ, עליה הופיעו להקות במשך 3 ימים, אך זו לא הייתה סתם במה, אלא סוג של אמפיתיאטרון! לא בכדי Manowar בחרו במקום לפסטיבל הפרטי שלהם (שמתקיים כחודש לפני כן)… מדובר במקום מגניב לגמרי, סטייל קיסריה, ממנו אפשר לראות הופעות בעמידה או בישיבה, ובצורה הכי טובה שאפשר. הבמה עצמה הייתה מאד רחבה והיא אפילו קיבלה "Catwalk" משלה שהוסיף לחוויה הכללית. אמנם לא היה יותר מדי מקום לפוגו או לבלגנים, אך מי שהצליח להתגודד בשורות הראשונות יכל לנסות לשתף פעולה בדרך כזו או אחרת. מסביב לאמפי היו מספר אזורים אחרים עם דוכני מזון או מקומות בהם אפשר לשבת בנוח ועדיין להקשיב להופעות, כאשר בלילה נפתח מתחם מיוחד עם תקלוט שנתן עוד כמה שעות של מוזיקה טובה לאחר שהלהקה האחרונה ירדה. אני שהיה לי גם גישת עיתונאי יכלתי להנות ממספר פינות עם נופים מדהימים וגם להיות על יד הבמה עם הלהקות. בר מזל? כן, אבל גם ככה הייתי צריך לגרום לגרמנים האלה לשלם על טעויות העבר.
כמו שאפשר להבין, לא מדובר בפסטיבל גדול במיוחד, ולמרות שהוא נערך על גבי 3 ימים, משתתפות בו רק 27 להקות. מבין 20 ומשהו הלהקות רק חצי מהן ממש מוכרות, ומתוכן רק כמה ממש גדולות, אבל משום מה אגדת הדת' מטאל Bolt Thrower בחרה להופיע כאן מאשר בכל אירוע אחר. הלהקה, למי שלא יודע, מופיעה רק קומץ פעמים בשנה וגם זה במקומות הזויים, שכן היא מעדיפה אירועים שמושכים אנשים שאוהבים הופעות, ולא סתם עוד פסטיבל ענק בו אנשים עושים טובה שהם רואים להקות מסוימות. מהבחינה הזו לפחות, אני מסכים עם הלהקה. מי שהשקיע והגיע עד לפסטיבל הזה, עשה זאת כדי להינות ממוזיקה חיה, ועל כך גם קיבל את מבוקשו – כל ההופעות ללא יוצא מן הכלל היו עם סאונד טוב, שואו מלא, ואווירה נחמדה… אולי באמת חלק מההרכבים המופיעים לא עניינו אותנו, או לא משכו הרבה אנשים, אבל זה כבר עניין של טעם, ובסה"כ עבור פסטיבל כזה, היה מאד מהנה.
– ברוב הפסטיבלים תמיד רצוי להגיע יום לפני או כמה שיותר מוקדם – כאן זה לא היה כל-כך נחוץ, מכיוון שהיום הראשון כלל רק 4 להקות שהחלו להופיע לקראת 6 בערב. גם הפעם המסע שלי ושל חברי התעכב מעט, אז את הלהקה הראשונה, Excrementory Grindfuckers, נאלצנו לשמוע מרחוק. כשחברי להקת Belphegor תפסו את מקומם, כבר היינו מוכנים ומזומנים לבואם. אמנם במקור מדובר בחבורה אוסטרית, אך נדמה לי שרק Helmuth הסולן \ גיטריסט נשאר מההרכב המקורי, כשחבריו "החדשים" מגיעים ממדינות כמו סלובניה וצ'כיה. בכל אופן, הייתי אומר שזו בחירה קצת הזויה לפתיחת פסטיבל, במיוחד עוד כשהשמש הייתה בשמיים, אבל אני לא אחד שיתנגד להופעת דת' מטאל רצחנית, ובעיקר לאחת טובה כמו זו, שהוציאה את מלוא האנרגיות מצד הלהקה, כולל השימוש במסכת הרשע, בדם ובקולות של השטן… לא הרחק אחריהם, עלתה להקת הדת'קור Heaven Shall Burn, עוד אחת שנתקלתי בה במהלך הקיץ, אך לא יצא לי לבחון מקרוב. אני מניח שאם הייתי מכיר את החומר שלהם יותר טוב אולי הייתי נכנס לזה, אבל חוץ מהשואו והקפיצות של החבר'ה הגרמנים, זה לא עבד עלי כל-כך. הדבר היחיד שהערכתי בסט של הלהקה היה הקאבר לאחד השירים הקלאסיים של להקת Edge Of Sanity האגדית, הלא הוא "Black Tears", שבוצע בצורה מאד מגניבה, עם דגש על מהירות… קצת נוסטלגיה לפנים.
HammerFall – זו נראה לי הפעם הראשונה שאני מדבר על להקת הפאוור מטאל השבדית הזו בגלוי, כי למען האמת היא לא נמצאת בראש הרשימה שלי – יש לה הרבה שירים טובים, במיוחד באלבומים הראשונים שלה, אבל משהו תמיד גורם לי לסלוד ממנה, אם זה Joacim הסולן הצפצפני, או עודף האגו משאר חברי ההרכב (ובמיוחד מהגיטריסט \ אלף מקפץ Oscar). למרות זאת, הקיץ אשכרה נשארתי ל-2 ההופעות שלה, ב-Wacken ובפסטיבל הזה, כי הן לא היו נוראות כמו שחשבתי (בד"כ אני לא שורד הופעה מלאה)… על בימת האמפי הורכבה פלטפורמה מושקעת, כאשר ברקע עמד הלוגו של הלהקה שנבנה ממתכת או שקר-כלשהו, וירק אש מדי פעם – כצפוי מלהקה בוערת שכזו. החבורה החלה עם השיר "Blood Bound" ואני מצאתי את עצמי משתף פעולה, אפילו עם כל הקפיצות והניתורים שהסיחו את דעתי. "Renegade" היה הבא בתור לשמחתי, שכן מדובר באחד מאותם שירים קלאסיים שאהבתי. אחריו הגיע שיר מהאלבום החדש, No Sacrifice, No Victory, שנקרא "Hallowed Be My Name" ובהמשך קיבלנו עוד 2 שירים ממנו – "Life Is Now" ו-"Any Means Necessary" (אותו אני גם מחבב). את מרבית ההופעה ראיתי מצד הבמה, כי זה לפעמים כיף, אבל לא ציפיתי לתפוס בין השירים את Oscar רץ לאחורי המתחם לדפוק שתינה על הקיר בזמן שהלהקה מעבירה את הזמן, והוא אפילו לא מיהר – מדדתי לו לפחות 2 דקות לפני שהוא חזר בדילוגים מתרוממים אל חבריו… כשזה טופל, הלהקה המשיכה לנגן שירים כמו "Last Man Standing", "Heading The Call", "Glory To The Brave" וכן עוד קטע קלאסי בשם "Let The Hammer Fall", אך היא בחרה לסיים דווקא עם "Hearts On Fire" – אולי השיר הכי מגוחך שהיא הוציאה איי פעם (אני רק שומע אותו ונזכר בקליפ הדבילי עם נבחרת הקרלינג השוודית). בסה"כ, למרות שאני לא יודע למה, הלהקה עשתה לי טוב, ועל כן, מגיע לה קרדיט.
– כשהגענו לפסטיבל מזג האוויר היה חם ונעים, אבל ביום השני, כיאה לגרמניה, פקד אותנו מבול זלעפות שגרם לנו להישאר באזור הקמפינג לאורך מרבית היום, כשרק לקראת שעות הצהריים המאוחרות יצאנו משם ביחד עם השמש. עד שהגעתי לבמה, Hackneyed ו-Callejon כבר הספיקו להופיע, ובמקומן תפסתי כמה שירים של להקת הפאנק הגרמנית Dimple Minds, שכנראה לקחה חלק בפסטיבל כי היא עוסקת בדברים שמטאליסטים אוהבים, כמו אלכוהול, רוק ובחורות… אין התנגדות. אחריה עלתה Maroon, עוד להקה גרמנית שלא הייתה מוכרת לי לפני כן, אך לפחות יכלתי להבין על מה היא שרה (אנגלית זו שפה טובה) וגם נהניתי מהשואו האנרגטי של חבריה. בעקרון מדובר במטאלקור, רק בלי הרבה בכי, וקצת יותר אגרסיבי, כך שלא סבלתי כשהתנגנו שירים כמו "Stay Brutal" או "Wake Up In Hell". בשינוי כיוון עלו חברי Endstille לנגן קצת בלאק מטאל נוראי להמונים, וכשחזרנו למוזיקה טובה, הגיעו 3 להקות שאני מאד מחבב, הראשונה הייתה Sabaton, עליה מיד ארחיב, ואחריה Schandmaul, שזו הפעם הרביעית שאני נתקל בה הקיץ. למען האמת, היה קצת יותר מגניב לראות את ההופעה של להקת הפולק-רוק הזו ב-RockareA, ולא רק בגלל שיכלתי לעמוד ממש קרוב אליה (לצד הבמה), אלא גם בגלל הקהל שהגיב היטב להפעלות השונות, והוסיף לחוויה הזו קצת יותר, גם אם היא הייתה בשפה הגרמנית. כמובן שזה כלום לעומת מה שהלך בהופעה של Amon Amarth שחגגו את ההופעה האחרונה שלהם לעונת הקיץ בעוד הצגה מרשימה של כוחות ויקינגים ודת' מטאל קטלני, בשילוב עם הרבה אש וקהל אנרגטי. נכון שהסט ליסט היה זהה למה שראיתי בהופעות הקודמות של הלהקה בחודשיים האחרונים, ונכון שלא הייתה פה הספינה הויקינגית שראינו ב-Wacken, אבל זו עדיין הייתה אחת ההופעות המהנות שראיתי מהחבורה השבדית הזו, שתמיד נותנת במלוא הכוח. סיום הולם ליום השני של הפסטיבל.
Sabaton – זו לא הפעם הראשונה או השנייה שאני רואה את הלהקה הזו במהלך השנים האחרונות (למרות שלא יצא לי להיות בהופעה בישראל), אבל מה שטוב בה זה שלא משנה איפה נתקלים בהופעות שלה, היא תמיד מצליחה לעשות הכי הרבה כיף. עדיין כתמיכה לאלבום The Art Of War שיצא בשנה שעברה, ואחרי כיבוש פסטיבל Summer Breeze כשבוע לפני כן, מכונת הפאוור מטאל השבדית נכנסה להילוך עם שיריה הכוחניים והפומפוזיים. לאחר אינטרו קצרצר וקרבי-משהו, חברי הלהקה התפרצו לבמה לקול תשואות והחלו עם השיר הכי מרקיד שלהם, "Ghost Division", שלא משנה מתי אני שומע אותו, אני תמיד חייב להזיז את הידיים… אין לי מושג. הבא בתור היה שיר הנושא מהאלבום האחרון, כשלאחריו הגיע "Panzer Battalion" בו כולם השתתפו בצעקות רמות. חברי הלהקה – ובראשם הגנרל Joakim Broden בעל הקול המרשים, וסגנו Par Sundstrom הבסיסט בעל החיוך התמידי – לא הפסיקו לעשות שטויות, לגעת אחד בשני ולהתנועע על הבמה או על ה-Catwalk ששוב הוסיף ממד חדש להופעה, במיוחד כשהחבר'ה התקרבו יותר אל הקהל. גם מהצד השני של מחסומי הברזל כמה אנשים תרמו לשואו, כשהחליטו לצעוד ברחבי אזור הפסטיבל בטור רכבת ולנופף בידם אל עבר הלהקה – הזוי לגמרי. בנתיים קיבלנו עוד שירים, ביניהם "Cliffs Of Gallipoli" המרגש, "Attero Dominatus" ההמנוני ו-"40:1" המהיר. כמובן שבהפסקות, הקהל הגרמני שאג "Noch ein bier" (עוד בירה אחת) לעבר השבדים שכבר התרגלו לקבל את הברכה הזו בהתלהבות ואפילו ענו בהתאם בגרמנית… לקראת הסוף החבורה כיבדה אותנו עם השיר "Primo Victoria", שגרם לקהל לקפץ בטירוף, כשלאחריו הגיעה מחרוזת השירים "Metal Machine" ו-"Metal Crue" שסגרה את ההופעה בהצלחה. איזה שבדים.
– שלא כתמול, יום הפסטיבל האחרון היה נהדר, ואנחנו יכלנו לראות הופעות כבר מהבוקר. הלהקה הראשונה שנבחרה לפתוח את היום הייתה Agnostic Front, והשד יודע למה היא עלתה בשעה כה מוקדמת. אם השם נשמע מוכר, אכן מדובר בלהקת ההארדקור \ ת'ראש הידועה מאמריקה, והיא עשתה את כל הדרך לכאן כדי לפתוח את התחת של הגרמנים. החבורה הזו פשוט השתגעה על הבמה – עם דגש על הגיטריסט המקועקע Vinnie Stigma והסולן Roger Miret – וגרמה לקהל הרב שהגיע למקום לנוע ללא הפסקה. בתור מי שלא בקיא בחומר של האמריקאים, זיהיתי דווקא מספר שירים, כשהאחרון מביניהם היה "Gotta Go" האלמותי, שפשוט היה מגניב לראות בביצוע חיי (כולל הקהל שהצטרף לשירה). לאחר הספתח המצוין הגיעו מספר להקות פחות מוכרות, ביניהן Icon שעושה דת' מטאל עם נגיעות ת'ראש, ונותנת שואו מעניין. ממנה והלאה צפיתי בחצי-עין בשאר הלהקות עד שעות הערב המאוחרות כשלהקת הפאוור Brainstorm עלתה לבמה. אף פעם לא התחברתי למה שהחבר'ה האלה מנגנים – למרות שהם עושים את זה יחסית טוב – אבל גם פה (כמו ב-Summer Breeze) הם לא הצליחו למשוך יותר מדי קהל להופעתם. עוד חבורה וותיקה שביקרה כאן הייתה Onslaught האנגלית, שממשיכה את כיבוש העולם שהחל עם האיחוד שלה לפני מספר שנים. כמו בכל הופעות הלהקה, גם זו נפתחה עם המשפט הקטלני "Spitting blood in the face of god" מתוך השיר "Killing Peace" (מאלבום איחוד), שנתן את האות להפצצת הת'ראש המסיבית, בתיבול שואו חזק מצד Sy Keeler הסולן שעדיין מתנהג כמו נשר חופים (צריך לראות כדי להבין) ו-Nige הגיטריסט שלא נח לרגע. ההופעה הבאה שציפיתי לראות הייתה של Eluveitie, אך הסתבר שהשוויצרים נתקעו בפקק עם האוטובוס שלהם ולא יכלו להגיע בזמן… על כן קיבלנו הופעה קצת יותר ארוכה מהלהקה הבאה.
Kreator – לורללללללאאאאאיייייייי… אם יש אדם אחד שיכול לגרום למוות בלי לעשות יותר מדי, זה Mille Petrozza המשוגע, שאולי מתחיל לדבר חלש, אבל באיזשהו שלב יגביר את קולו, יצעק משהו (כמו שם המקום) וייתן לך התקף לב – אבל זה בכללי מה שתמיד קורה בהופעות של ענקית הת'ראש Kreator. אחרי הופעה משגעת ב-Metalcamp והופעה קצת פחות טובה ב-Summer Breeze, הגענו למיקום הזה, שלדעתי היה הכי מתאים עבורם. בדומה להופעות הקודמות, גם זו נפתחה (לאחר האינטרו "Choir Of The Damned") עם שיר הנושא מהאלבום האחרון, Hordes Of Chaos. בלי שום אזהרה מוקדמת הראש שלי נכנס לאמוק (כי הוא ידע כבר למה לצפות) שהמשיך לשיר הבא, "Phobia" – שהוא במקרה גם אחד השירים האהובים עלי (לצד השיר החדש). עד הקיץ הזה אף פעם לא שרדתי הופעה שלמה של Kreator, אבל השנה, עם בחירת שירים מעולה שכזו, לא יכלתי להירגע (ואפילו הצלחתי לפצוע את עצמי כשעפתי לרווח בין המושבים באמפי). הבמה הייתה מאובזרת בדגלי מלחמה, וברקע היה מסך שהציג סרטוני וידאו מתאימים, זאת בזמן שהלהקה הובילה אותנו עם "Terrible Certainty", שמשום מה מזכיר לי תמיד שיר של Nirvana… הטבח נמשך עם "Betrayer" ומשם עבר על עוד שירים כמו "Enemy Of God", "Destroy What Destroys You" ו-"Pleasure To Kill". באמת שלא יכלתי לבקש סט-ליסט טוב יותר מהחבורה הזו, שמלבד Mille, כללה גם את הגיטריסט הפיני Sami Yli-Sirniö, הבסיסט Christian Giesler והמתופף Jürgen Reil, שנתנו ביצועים נהדרים. תמיד יש טענות על הקול של Mille שלא מחזיק כמו פעם, אבל יודעים מה? זה לא משנה, הוא עדיין מצליח לשחרר ממך אגרסיות ("Extreme Aggressions") ורצון להניף את דגל השנאה ("Flag Of Hate"), כשאתה יודע שכבר הגעת לסוף, וכל מה שנשאר זה "Tormentor" אחד אחרון. השנה Kreator קנו אותי בחזרה ולא בכסף – אלא בדם, אש ות'ראש גרמני שובר!
Bolt Thrower – זהו, הגענו סוף סוף להופעה האחרונה שלי לעונת הפסטיבלים 2009, ולא יכלתי לבקש להקה יותר טובה לפרידה מאשר Bolt Thrower, מעצמת הדת' מטאל האנגלית, שבחרה לתת בפסטיבל הזה את אחת ההופעות היחידות שלה השנה. כמו שהסברתי בהתחלה, נדיר לראות את הלהקה הזו באירועים המוניים, אבל אם היא כבר טורחת להגיע, היא תתן בכל הכוח, וזה בדיוק מה שקרה איך שהיא עלתה לבמה ופתחה עם השיר "The IVth Crusade". כל באי הפסטיבל היו נוכחים מול הבמה, ועם השיר השני "Forever Fallen" האנרגיות פשוט יצאו מכלל שליטה. Karl Willetts הסולן הסתובב על הבמה כמו אחוז דיבוק (גוער, שר ונהנה מכל רגע), צמד הגיטריסטים Barry ו-Gavin גם לא הפסיקו לדפוק ראש למרות ששמרו על קור רוח, הבסיסטית Jo-Anne Bench (אחת מהבחורות הוותיקות בסצנת המטאל הקיצונית) הוכיחה שיש בנות שיודעות גם לנגן, והמתופף Martin Kiddie עטף את הכל בתיפוף אגרסיבי ועצבני, שנשמע כמו איזה מתח ארטילרי. אנחנו המשכנו עם "Mercenary", כשלאחריו הגיע "Entrenched" הכסחני מאלבום הלהקה האחרון Those Once Loyal, אותו אני הכי מחבב בגלל השירים המהירים והעצבנים (לא שהיה חסר גם באלבומים הקודמים, אבל עדיין).
בשלב זה עברתי לעמוד לצד הבמה במקום אסטרטגי במיוחד, ואף הייתי לבוש בז'קט של הלהקה שקניתי מראש – כנראה זה תפס את תשומת ליבו של הסולן שהחליט להגיע ולנער איתי את הראש טיפה!!! איזה גבר… הקליעים המשיכו לעוף לעברינו בצרורות עם שירים כמו "The Shreds Of Sanity", "World Eater" ו-"Cenotaph", אך כשהגיע "At First Light" (גם מהאלבום האחרון), שהוא אולי השיר הכי אדיר של החבורה הזו לטעמי, פשוט איבדתי את זה וכמעט העפתי את עצמי מהבמה תוך כדי הד-באנג (שמתי לב שיש תבנית לפציעות שלי). אם חשבתי שאזכה לנשום, "No Guts, No Glory" היה השיר הבא, ולי כמובן לא הייתה סיבה לעצור, כמו גם לקהל, שניסה לארגן מעגלי פוגו בתוך הסנטימטרים שהיו לו בין המושבים למחסומי הברזל. הסאונד היה פנטסטי, הלהקה ניגנה מצוין ו-Karl התותח הוציא גראוולים שהזכירו לי טנק צבאי… אבל זה עוד לא היה הסוף, כי אין הופעה שלמה בלי "The Killchain", "…For Victory" ו-"In Battle There Is No Law" (השיר הראשון שהלהקה כתבה). אפוסי כוחות, מרוצצים מדם וזיעה, לא רצינו שזה יגמר, אבל כמו תמיד, המלחמה מסתיימת כאשר התותחים משתתקים ("When Cannons Fade") ובאמת שלא היה ניתן לקבל פינאלה יותר טוב מזה. אולי הלהקה נאלצה לדלג על 2 שירים עקב מחסור בזמן (מוזר בהתחשב שלהקה אחת ביטלה), אבל לטעמי כל הפסטיבל הזה היה שווה רק בגללה – Bolt Thrower לניצחון!
ימין: Amon Amarth – הכי עצבניים בשכונה | שמאל: Bolt Thrower – מכונת מלחמה קטלנית
RockareA 2009 – מילה לסיום
עבור פסטיבל שהחל דרכו במתכונת של יום אחד עם הלהקות Legion Of The Damned ו-Moonsorrow, התקדם לעבר Soulfly ו-Behemoth, והגיע השנה ל-Kreator ו-Bolt Thrower, נראה לי שזה רק ילך וישתפר בעתיד. אוקיי, אז אולי זה לא אחד הפסטיבלים הכי מאורגנים שהייתי בהם, או הכי גדול, או הכי מקצועי, אבל לא נראה לי שזה משנה כל-כך למי שמגיע פה, במיוחד כשהמארגנים באמת מנסים לרצות את הקהל ולא סתם לעשות עליו כסף (אה-לה Gods Of Metal האיטלקי או Wacken הגרמני). הנוף מדהים, האווירה לא לחוצה, האנשים נהנים, המוזיקה טובה – מה עוד אפשר לבקש מ"פסטיבל אפטר-פרטי" שנותן עוד כמה ימי הופעות למי שלא יכול להיפרד? אם למדתי משהו השנה מכל הפסטיבלים שביקרתי בהם, זה שלא תמיד השמות הגדולים מספקים את החוויה האמיתית, או את התחושה הזו שהייתה לי כשהגעתי לפסטיבל המטאל הראשון שלי… אני יודע שעבור כל אחד זה שונה, יש אנשים שמחפשים דברים מסוימים או שמסתדרים במקומות שאני לא, אבל אחרי 8 פסטיבלים, אני בהחלט יכול להמליץ בחום על אותם אירועים בינוניים ולא כל-כך מוכרים, על אותם אירגונים שרוצים לגדול אך לא על חשבון הקהל, ועל אותן הפקות שנעשו מאהבה למוזיקה ומאהבה ללהקות שלא תוכלו למצוא בכל מקום. אז אולי תפספסו הרכב גדול כלשהו, אבל להיות הצופה ה-57,024 בים של אנשים, זה לא כזה מהנה, במיוחד עבור קהל דקדקני כמונו שרוצה להרגיש ולהיות שם עם "אליליו". פסטיבל בכל מחיר זה טוב ויפה, אבל צריך גם משהו מעבר, ובשביל זה קיימים אירועים כמו RockareA ו-Brutal Assault או אפילו פסטיבלים קצת יותר מוכרים כמו Metalcamp ו-Summer Breeze – עבור אנשים שרוצים להנות ולא לצאת בעצבים מהסיפור. תאמינו לי, לא תתאכזבו אם תלכו בדרך הזו… עד השנה הבאה.