קרבות המטאל בישראל – סקירה על הופעתם של Salem ו Turisas במועדון הרידינג 3

צילום: אביחי לוי
אחרי שנים של ציפייה ודריכות זה קרה. ת"א המתיימרת-להיות-ניו-יורק-או-משהו חזרה 1,000 שנים אחורה בזמן והפכה לפינלנד. לפחות לכמה שעות. Turisas פירקו את הרידינג בהופעה הכי מושקעת וספונטנית, רצינית ומצחיקה, ארוכה ו (שהרגישה) קצרה שראיתי עד עכשיו, ואני בטוחה שאני לא היחידה שמזדהה עם העניין. חבורת הויקינגים לקחו את הזמן שלהם עם להגיע לארץ הקודש, כמו הרבה להקות אחרות (הרי בדרך מפינלנד עוצרים בקונסטנטינופוליס, לא?), אבל בניגוד לחלקן הם פיצו על כך בסט-ליסט מכובד שרובו המוחץ הגיע משני האלבומים הראשונים, ולא מהשלישי האחרון.
אחרי שחלק מהבאים היו צריכים לגונן על צבעי המלחמה שלהם מפני הגשם, השערים לגג מוגן נפתחו והערב התחיל.
Salem

את Salem, למרות שכל כבודם במקומו מונח, לא הכרתי טוב לפני ההופעה. לא באמת ידעתי למה לצפות מלהקת החימום, רק ללהקת המטאל הראשונה בישראל (אכן כבודם במקומו מונח). באתי ניטרלית לחלוטין, לכן גיליתי עולמות לטובה ולרעה.

למרות שהלהקה הותיקה פועלת כבר כמעט שלושה עשורים (שזה שקול לנצח בארצינו הקטנטונת, על אחת כמה וכמה ללהקת מטאל) זאב טננבוים ו-Salem לא איבדו דבר מהאנרגיות על הבמה, אפשר היה להרגיש את זה מתוך הקהל – אנשים התרגשו כמו בהופעת הד-ליין לכל דבר, מה שלא תמיד קורה עם הופעות שנועדו רק לחמם. מה גם ש-Salem ניגנו 12 שירים, שבכיף היו יכולים למלא הופעת הד-ליין כך או כך. מעט ארוך מידי לטעמי, בטח בידיעה שמחכה סט-ליסט מוארך מ-Turisas , אבל היה מהנה בין כה וכה. כמעט חצי מהשירים שהלהקה ניגנה היו מהאלבום A Moment Of Silence מ-1998 ובראיון כאן במטאליסט שערך לא מזמן בן אסטרכן עם זאב טננבוים, הסולן, הוא ציין שאולי נראה הוצאה מחודשת שלו, בדומה להוצאה המחודשת של Kaddish מלפני שנתיים. אולי הדגש הגדול על האלבום כאן הוא סימן לבאות? אני מניחה שנאלץ להתאזר בסבלנות עד להודעה רשמית מ-Salem.

מעבר לדגש על A Moment Of Silence הלהקה בהחלט ניסתה לתת לפחות שיר מכל תקופה, אבל בתור מאזינה ניטרלית שלא מכירה לפרטי פרטים את Salem לא שמעתי יותר מידי גיוון. יכול להיות שבחירת השירים לא הייתה הכי נכונה, או שזה פשוט הדגש הגדול שהיה לאלבום אחד מכל הדיסקוגרפיה שגרם למחסור. בכל מקרה, הם בהחלט סיקרנו אותי.

Turisas

ציפייה ממושכת נגדעה באותו הלילה כשפתיח מ-The Varangian Way התחיל להתנגן ברידינג. אחרי שאחד-אחד הם עלו, פתחו Turisas את ההופעה עם The Varangian Guard, השיר הפותח מאלבומם האחרון (Stand Up And Fight) – אמרתי פעם ואחזור על זה תמיד: לדעתי שיר שפותח אלבום צריך להיות זה שמכניס את השומע לאווירה ומכתיב את הקצב, שיר מוביל, וכזה הוא בדיוק השיר שאיתו הלהקה בחרה לפתוח את האלבום ואת ההופעה (למרות שיש לו רפרנס מובהק בשם, בלחן ובמילים לאלבום הקודם, שהיה לדעתי הרבה יותר טוב, ואולי לכן כזה הוא השיר). מיד אחריו הגיע Take The Day שבא גם שני אחרי TVG באלבום – כבר בו מי שעוד לא הכיר את קולו של Mathias Nygard לפני ההופעה נתקל גם במנעד הקלין הרחב שלו וגם בשאגות הגראול בפזמון.

וכמו שהובטח מבעוד מועד, קופצים ישר לאלבום הקודם, The Varangian Way (אחד מאלבומי הקונספט הטובים שיצאו בשנים האחרונות) עם שני השירים הפותחים שלו – To Holmgard And Beyond ו-A Portage to The Unknown, שניהם שירים מאוד אפיים ואווירתיים שראויים לא פחות למעמד של פתיחת הופעה משני קודמיהם, אך זהו בכל זאת סיבוב הופעות של Stand Up And Fight. אני מאוד התרגשתי בצמד הזה, במיוחד בגלל העובדה ש-Holmgard הוא השיר האהוב עלי מכל הרפרטואר של הלהקה. אני מניחה שלמי שהיה ספק עד עכשיו לגבי חברי הלהקה החדשים, הייתה הזדמנות לראות שמדובר אחרי הכל בחבר'ה אנרגטיים שבאמת אכפת להם מלתת הופעה טובה לקהל, לא פחות מחברי ההרכב האחרים. גם Nygard ביחד עם Jussi Wickstrom (גיטרה) ו-Olli Vanska (כינור) מהווים את חברי הבסיס ממי שנשאר עד עכשיו, כל שאר התפקידים במילא היו בעייתים במידה כזו או אחרת ובנקודות זמן שונות לאורך כל חיי הלהקה. נכון, היה מתופף קבוע מאז הקמת הלהקה לפני ש-Jaakko Jakku הגיע, אבל זה לא חדש שלפעמים קורות פרידות מצערות מחברים מקוריים – ובכל מקרה Jakku מספק את הסחורה כנדרש ואפילו נעמד תוך כדי תיפוף בזמן ההופעה, מה שעוד לא יצא לי לראות בלייב. ונכון ש-Jesper Anastasiadis גם הגיע רק עכשיו, אבל זה כבר משחק ישן ל-Turisas – Jesper הוא הבסיסט השישי (!) שלהם. אז כן, החלפת בסיסטים אצלם זה כמעט בשגרה, אבל הבחור היה פצצת אנרגיה על הבמה והיה כל כך נחמד פנים אל פנים שכולי תקווה שהוא יחזיק מעמד וישאר עד הסוף. ונכון, גם Robert Engstrand יחסית חדש, אבל הוא הגיע אחרי תקופה בה ל-Turisas בכלל לא היה קלידן, ומעבר לזה – גם הוא נתן מעצמו הרבה על הבמה, בעיקר בהומור (תיאטרון הבובות שעשה עם Olli יחרט בזכרוני עד שארד לקבר), ובכלל, ממתי חבר להקה טרי מקבל כל כך הרבה ספוט-לייט בפרונט של להקה ותיקה? אני בטוחה שאם Engstrand יתמיד הוא יתגלה כאישיות כובשת מבין חברי הלהקה. מגיע לו את צל"ש "הבחור החדש".

בינתיים איפשהו פה Nygard מסביר לקהל הישראלי כמה הם התגעגעו ללהופיע כהד-ליין ולנגן "כמה שפאקינג בא לנו". ההופעה ממשיכה עם עוד שני שירים מ-The Varangian Way, ששונים אחד מהשני בתכלית, אבל מסתבר ש-In The Court of Jarisleif ו-Five Hundred and One הוצמדו בגלל פאשלה של הלהקה, שהם תיקנו מיד אחר-כך. Jarisleif הוא שיר מסיבה על חצר של איש עשיר שחבורת הויקינגים שעל הספינה מתאחרת אצלו בדרך לקונסטנטינופוליס, ורק טבעי שכל מה שאפשר לעשות תוך כדי השיר הוא לחגוג – ואפילו Nygard ו-Wickstrom לקחו את העניין ברצינות (בצחוק) והתגוששו על הבמה עד שהגיעו למצב שבו הם מפקדים על קצב הקהל עם הרגליים שלהם, כשהם שניהם על הרצפה. שת'ור ישמור, אין לי מושג איך Wickstrom הצליח להמשיך לנגן כל הזמן הזה. פה במקום להמשיך לשיר השתייה One More, הלהקה דילגה ל-Five Hundred שממשיך את הקו האפי של האלבום השני, אך מיד אחריו תוקנה הטעות ולאחר הרצאה קצרה על אלכוהול (בה תלמידי הרידינג למדו מפרופסור Nygard על בירה מחורבנת מארה"ב, וודקה מחורבנת מפינלנד ועל גולדסטאר בבקבוק) – הגענו ל-One More, השיר הראשון בהופעה מאלבום הבכורה, Battle Metal.

גם כאן איפשהו נכנסה הפוגה קומית בצורה של דובוני-פרווה שתויים (או שמא היו אלה Olli ו-Robert?) ועוד שני שירים אחד אחרי השני: The Messenger ו-The Great Escape, שהגיע עם סיפור רקע מפורט, כי כמו ש-Nygard הסביר "יש לנו סט ארוך הלילה, לכן אנחנו מכניסים שירים שכבר מזמן לא נוגנו בהופעות". הלהקה סיימה את החלק הראשון של ההופעה עם Hunting Pirates, עוד שיר מהאלבום השלישי, ועם Miklagard Overture, איתו בסיום האלבום השני מגיעים לקונסטנטינופוליס היפייפיה במסע של מעל 8 דקות שיר (עוד אחד ש"נזנח" מההופעות בגלל האורך אבל נוגן בישראל בגלל הסט הארוך). אין סיום יותר אווירתי מזה של Miklagard, שיר שסוחף איתו כל כך הרבה.

כשהלהקה חזרה להדרן של שלושה שירים, הוא נפתח ב-Stand Up And Fight, שיר הנושא מהאלבום האחרון. השיר עצמו הוא לא פנינה בין האוצרות של Turisas, אבל הוא בהחלט שיר קליט שתפור על הופעות – בין אם הגעת להופעה בעקבות האלבום האחרון ואתה אוהב את השיר, ובין אם אתה נמצא "שם" עוד מ-Battle Metal, זהו שיר שקל לזכור את המילים שלו ולשיר אותו כל הקהל ביחד עם הלהקה. תפור על הופעות. מיד אחריו הם התחילו לנגן את Sahti-Waari בכזו מהירות שאי אפשר שלא להעריך את זריזות האצבעות של Olli על הכינור. הבחור לא מפספס אף תו!

למרות תחינות הקהל ל-Rasputin (שהתחילו עוד בערך חצי שעה קודם לכן) ללהקה היו תוכניות שונות. כשההופעה כבר ממש לקראת סיום Nygard הכריז "יש לכם 5 דקות להוכיח לנו שאתם הקהל הכי טוב בעולם! 5 דקות להוכיח לנו שאתם יכולים לנצח את הברזילאים…" (ידוע שהקהל הישראלי הוא קהל מטורף, אבל אף פעם לא מזיקה לנו עוד טפיחה לאגו, לא כך?). Battle Metal התחיל בתרועות (השלב בו Engstrand נטש את הקלידים לטובת… הרמוניקה??) והקהל השתולל! למרות הסיום, התודות והפעם המי-יודע-כמה ש-Nygard הופל אל הקהל, התחינות ל-Rasputin לא שכחו. אין לי מושג מה קרה בהופעות של Turisas בברזיל – אבל הנה בישראל הם מאריכים את הפלייליסט הארוך גם ככה בעוד שיר, כי ביקשנו יפה מאוד בצעקות רמות. Rasputin הוא סוגייה שנוייה במחלוקת לגבי הופעות, הרי הוא קאבר, אבל למרות כל זאת הוא אחד השירים היותר ידועים של Turisas. עכשיו אם ישאלו ישראלי לגבי סוגיית הקאבר בהופעות, אני בטוחה שכולנו נוכל להגיד בגאון ש-Rasputin הוא אחלה דרך לסגור איתה ערב.

עם שמחה גדולה על כך שאחת הלהקות האהובות עלי הגיעה להופיע בארץ, יצאתי בצער רב מהרידינג כשההופעה נגמרה. הייתי באקסטזה, כן, כל ההופעה הייתה התקף הייפר אחד גדול, אבל חוויה אנרגטית כזו לא חווים כל יום, וגם לא כל הופעה. מה שמעודד הוא ההבטחה החוזרת ונשנית של Mathias Nygard "להופעה הבאה לא תצטרכו לחכות 10 שנים כמו לזו, אין ספק שאנחנו חוזרים לכאן בסיבוב ההופעות של האלבום הבא". זה מזכיר לי את: "אתם קהל נהדר, נחזור שנה הבאה!" ש-Jonne Jarvela מ-Korpiklaani צעק אל המיקרופון ב-2009. נדמה לי שקורטוב הדם במערכת האלכוהול של Korpiklaani גורם להם לשיכחה קלה… אבל בחזרה ליקירינו – למרות כמות הבירה והוודקה שהייתה על הבמה, Turisas נראו ונשמעו פיקחים ואמינים, ואני חושבת ומקווה שבאמת נזכה לראות אותם פה שוב בעוד שנה, כשהאלבום הרביעי במספר ילווה בסיבוב הופעות נוסף.