Salem מחזירה עטרה ליושנה

צילום: אביחי לוי

אחר הופעותיה של סיילם אני עוקבת באדיקות כבר לפחות 10 שנים. בתקופה שבה התחלתי להגיע להופעות הללו, היה מין קונצנזוס בסצינת המטאל הישראלית של התפקדות כוללת לכל הופעה של סיילם, והמצב היה שתמיד מועדון הבארבי היה גדוש לקראת כל הופעה בלי כל קשר לכמות הפרסום והייחצון שנעשה ללהקה.

בחלוף השנים הקונצנזוס הזה מעט הלך לאיבוד, וגם אני, שלחומרים המאוחרים יותר של הלהקה פחות התחברתי וכן אותם פחות הכרתי, התחלתי להנות הרבה פחות מלראות את סיילם מופיעה לייב. יתרה מזאת, נראה כי בהופעותיהם האחרונות היו חברי סיילם הרבה פחות חדורי אנרגיה במהלך ההופעה מאשר בעבר, דבר שהוריד אף הוא מהחוויה הכוללת. להופעה הנוכחית של סיילם חיכיתי ברגשות מעורבים, מצד אחד מאוד רציתי לשמוע את הביצועים לחומרים הישנים מ Kaddish, ומצד שני לא ידעתי אם ההופעה תצליח לעורר בי התרגשות כלשהי מהסיבות האמורות לעיל.

אל מועדון הרידינג 3 הגעתי בשעה 9 בערב, נבהלת לגלות את כמות האנשים הזעומה המשוטטת בכניסת המועדון. אט אט החלו לנזול עוד אנשים לתוך המועדון, ואחריהם אני, משתאה נוכח השתדרגות המועדון בהשוואה לבארבי. שנדלירים, בר מפואר ופינות ישיבה קיבלו את פנינו בתוך המועדון העצום שבלי מאמץ יכול לארח כאלפיים איש, וזאת לעומת הרצפה הרעועה וריח השתן אליהם אנו זוכים בכניסה למועדון הבארבי, כבודם במקומם מונח, כמובן.

בשעה 11 בלילה, לאחר המתנה ממושכת של כשעתיים, ונוכחות דלה של כ300 איש באולם, ההופעה מתחילה. אל הבמה המקושטת דגל סיילם ענק ודגלי ישראל, אנו מתקרבים עם שמיעת תיפופי הדרבוקה המבשרים על עלייתם של סיילם לבמה. ההופעה התחילה עם ריף הבאס והגיטרה השקטה הפותחים את השיר הראשון, “Dying Embers”, המכניס אותנו לאווירה הdoomית, הכבדה והאפלה של האלבום Kaddish. על אף הבחירה בשיר פתיחה איטי יחסית, ניכר כי סיילם עולים בפעם הזו לבמה עם הרבה יותר אנרגיות מבשנים האחרונות, והשואו הדרמטי של זאב בהחלט מחזיר עטרה ליושנה.

בתאורה דרמטית של ספוטים לבנים נכנסת הפתיחה האיטית והמרגשת לשיר “The Fading”, אשר לאחריה מתחיל הכאוס האמיתי, הריפים האולדסקוליים והתיפוף האגרסיבי מביאים בעקבותיהם את הפוגו הראשון של ההופעה שלא מאחר לבוא, ואווירת הטירוף מחלחלת אל כל מתפקדי המועדון. ה"בלאגן", כפי שזאב אוהב לכנותו, מגיע כעת להפסקה קצרה, לטובת שיר רגוע, שלא בוצע בהופעה חיה בעבר, אותו מקדיש זאב לאביו שאיבד את כל משפחתו בשואה, שיר הנושא מהאלבום “Kaddish”. ניכר לאורך כל השיר כי מדובר בחומר מאוד טעון עבור הלהקה, זעקותיו של זאב את מילות השיר “Bear your prayers for their souls” מצמררות ומלאות רגש. ניר גוטריימן מבצע את הסולו מסמר השיער, המהווה את השיא של השיר, לאחריו זועק זאב בפרישת ידיים "אלוהים, איפה טעינו, מה חטאנו?" וסוחף את הקהל אל תוך עולם המסרים החבוי מאחורי השיר.

בהדבאנג כולל של קהל ההופעה, נכנס השיר “Fear of the Future”, הריפים המהירים וזאב שמתרוצץ אנה ואנה על הבמה מושכים את כולם חזרה לאווירת ה"בלאגן" אליה נכנסנו קודם לכן. עם סיומו של השיר, נכנס הריף האיטי של הקטע הקצר “Desert Prayer” המזמין את הקהל למחוא כפיים יחד לקראת ההמשך הטבעי שלו, ממש כמו באלבום, אל “The Edge of the Void” הכבד מאין כמוהו, רצוף מופעי הפנטומימה וזעקות ה"יאללה בלאגן" של זאב. בשלב זה מזמין זאב לבמה את אורח הכבוד של ההופעה, הלא הוא רון "Bumblefoot" ת'אל, הגיטריסט של להקת הרוק האגדית Guns N’ Roses. רון נכנס לבמה עטוי זקן עבות ומעיל עור ההולם מאוד את מזג האוויר הישראלי, מצדיע לקהל, נוטל את הגיטרה לידיו ומתחיל לנגן את מנגינת "עמוד האש", אותה חותם, איך לא, בסולו וירטואוזי שהרעיד את אמות הסיפים של המועדון.

לאחר גילוי כישוריו, מוכן רון להתחיל ללכלך את ידיו בחומר המטאלי של סיילם, ולוקח את תפקיד הליד-גיטאר בשיר “Above the Ground”. ניכר כי רון מרגיש מאוד בנוח לנגן יחד עם סיילם את החומר של הלהקה, והוא כמובן מכניס גם את הטאץ' האישי שלו למוזיקה, כפי שרצוי וניתן היה לצפות. הצטרפותו מכניסה אנרגיות חדשות להופעה, המתפשטות לכל עברי המועדון, ומבט חטוף מסביב חושף גם כי המועדון התמלא מעט אף הוא ביחס לתחילתה של ההופעה. כמו בכל הופעה טובה של סיילם, הגיעה העת שיצטרף לחגיגה גם סולן הקלין הותיק, אמיר נויבך. השיר הבא, כפי שזאב מתאר אותו, "ברגוע", הוא השיר "העיירה בוערת". רון נותן את הטאץ' שלו בריף הפתיחה של השיר, ואמיר נכנס בשירתו העמוקה והדרמטית, אליו מצטרף בשלב מאוחר יותר גם זאב בזעקות כאב מרגשות, שאף אני לא יכלתי לעצור בעד עצמי והנחתי את הפנקס והעט לטובת הצטרפות בשירה. את הביצוע המדהים הזה לשיר חותם רון כמובן עם סולו נהדר, שהעצים עוד יותר את ההתרגשות שהשיר יצר, שסביר להניח שלא פסחה על אף אדם הנמצא במקום.

קטע קלידים בביצועו של יונתן דושינצקי, מתופף Arallu, מבשר את כניסתו של השיר האחרון עם רון בשלב זה של ההופעה, זהו השיר הנהדר “Eyes to Match a Soul” בביצוע הקלאסי של זאב יחד עם אמיר נויבך, שמביא עמו כל כך הרבה אנרגיות לכל הופעה. ביצוע נוסף שלא ניתן לפסוח עליו כאשר נויבך מכבד אותנו בנוכחותו הוא כמובן “Who Will Comfort Me Now?” מהאלבום A Moment of Silence המגיע מיד לאחר מכן. הקו של האלבום A Moment of Silence ממשיך, וכעת הגיע הזמן לבואו של אורח נוסף, הפעם זהו ישי שוורץ כסולן אורח הצווח לצידו של אמיר נויבך את שיר הנושא מהאלבום, “A Moment of Silence”. הזמן לחומרים מאוחרים יותר הגיע, כך מבשר קטע תיפוף הדרבוקה “Act of Terror” בביצועו של לא אחר מאשר סולן להקת People הותיקה, עידן קופפרברג, אשר לאחריו מגיע כמובן גם “Act of War” המביא למלחמה כוללת ואלימה ברחבי הקהל. שיר נוסף מהאלבום Collective Demise המגיע אף הוא מיד לאחר מכן, הוא “Slave” אשר רצוף ניסורי גיטרה אלימים יחד עם תפקיד הדרבוקה לכל אורכו. אורח נוסף המגיע כעת, מחזיר אותנו אחורה מספר שנים, לתקופה שבה Lehavoth היו אחראים לשבירת רוב פרצופי המטאליסטים פוקדי ההופעות בשנים 2002-2003, והוא יובל טלמור, סולן הלהקה בעל קול הברזל ומאגר האנרגיות הבלתי נדלה. למרות שעברו כמה שנים טובות, לא נראה כי השנים הוציאו מיובל את היכולת להרים הופעה כאוטית לחלוטין, והוא מעיף יחד עם נגני סיילם את כל האולם עם “Creating our Sins”.

בשיר הבא, קם עידן מלהקת People מכס הדרבוקה הנמצא בפאתי הבמה, ועולה לשיר בקולו העמוק והמרושע לצד יובל, ושניהם יחד הורסים לגמרי את המקום, כאשר הפוגו נמתח כמעט מקיר לקיר, עם “Broken Yet United”. בשלב זה של ההופעה בו עוזבים האורחים את הבמה, זאב מתמרמר בשעשוע על כך שהקהל נהנה מכך שהוא לא על עמדת הסולן, ולאחר מכן מוביל את הלהקה דרך שני שירים המדברים אל הקהל הפחות ותיק של הלהקה, “Resentment” מהאלבום Necessary Evil, ו” The Privileged Dead” מהאלבום האחרון של הלהקה, “Playing God”. כפי שהובטח לנו קודם לכן, אורח הכבוד, האדון “Bumblefoot” חוזר לקדמת הבמה, הפעם הוא משיל את מעיל העור ומגלה הופעה מדוגמת בחולצת מדי א' צה"לית עם דרגות סמל ראשון, ושובר את הבמה בסטייל-ישראלי, עם השיר הקלאסי “Flames”, שתמיד מכניס אווירה טובה לכל הופעה של סיילם. את השיר הבא, “Idol Worship” פותח רון בסולו נהדר, וכן בשלב זה אמיר נויבך חוזר לבמה לשיר לצד זאב.

את שני השירים האחרונים, כרגיל, מבצעים סיילם בלי הרוטינה המאוסה של ירידה מהבמה, קריאות ההדרן וחוזר חלילה. את הבמה הפעם תופס רון בביצוע של המנון "התקווה" על הגיטרה אליו מצטרף בשירה כל הקהל, ומסמן את ייחודו של הערב הזה וההופעה הזו, בדרך הישראלית ביותר. לסיום ההופעה צווח זאב "רוצים דם? קבלו דם!" ובכך נותן את האות לביצוע השיר האגרסיבי מNecessary Evil, “Blood” החותם את ההופעה בנימה אלימה במיוחד.

לסיכומו של ערב זה, סיילם החזירה בעבורי את ההנאה שבהופעותיה, השילוב של החומר הישן, של האורחים המיוחדים לאורך כל ההופעה, וכמובן הופעתו של רון “Bumblefoot” שהפגין את כישוריו הוירטואוזיים אך עם זאת גם "התלכלך" בחומר הפשוט יותר של סיילם, נהנה מכך, ואף נתן את הטאץ' המיוחד שלו בהופעה, היה זה שילוב מנצח. הצטערתי מאוד על כך שלא הופיע הרבה קהל להופעה, כפי שפעם היה נהוג בהופעותיה של סיילם, ובסופו של דבר, הרבה מאוד אנשים הפסידו הפקה גראנדיוזית שלא ניתן לומר מתי עוד נראה כזו הפקה ללהקה ישראלית שוב. ניתן בלי ספק לומר שזו ההופעה הישראלית המהנה ביותר שנכחתי בה בשנים האחרונות, יש לתת על כך הרבה כבוד לסיילם שיודעים בדיוק כיצד להטריף את הקהל הישראלי!