באחד מערבי הסופ"ש האחרונים זכינו לראות שיתוף פעולה מטאלי מעניין על במות הסאבליים, להקת Shredhead, שהולכים ומתבססים בארץ כאחת הלהקות המובילות כאן עם אנרגיות שאותן לא ברא השטן עם מוזיקה ששואבת השראה מ Thrash, Groove וMetalcore. הם ניגשו לקרב מלווים בילדים המבטיחים של Holy Prison הדור הבא של הת'ראש בארץ הקודש, בלהקה העולה Bounded By Chains שהגיעה כנציגת המטאלקור העולה ועם Walkways בין להקות האלטרנטיב מטאל המרשימות בארצנו ותקווה גדולה גם כן. ביחד הם סיפקו מנה בריאה של מטאל מגוון לכל סועד בערב מרשים וקורע. כתבי מטאליסט היו שם בשביל להביא לכם את התמונות והתמונות קשות.
Bounded By Chains
ז'אנר: Metalcore
להקות דומות: Unearth, Bury Your Dead, Parkway Drive

למרות שלא מדובר בלהקה חדשה ממש, זו הייתה הפעם ראשונה שיצא לי לראות את החבר'ה האלה בהופעה למרות שהשם שלהם כבר הידהד לי בראש והיה ברשימות שלי זמן מה. לפי מיטב הבנתי הם גם בהילוך גבוה לקראת שחרור EP מיוחל, הראשון מאז שקמו לפני ככמעט 3 שנים. החבר'ה של BBC(קיצור מגניב) מנגנים מטאלקור עם דגש על הצד ההארדקוריסטי שבו. מה זה אומר בעצם? שהכעס פה מוביל בגאון את המוזיקה, ביחד עם ברייקים כועסים, שלאו דווקא באים כחלק מקישוט סגנוני אלא מובילים את המוזיקה. עוד מהשיר הראשון בלטו לטובה האנרגיות של הלהקה, המתופף שישב מצוין והבטחון שהיה להרכב, שלמרות שאין להם נסיבות מקלות כי הם כבר לא להקה כל כך צעירה – הבטחון הזה עדיין הרשים וההופעה שלהם והנוכחות הבימתית שלהם היו לא פחות ממרשימים. אני לא מחסידי המטאלקור, אבל כמו בכל ז'אנר מטאלי יש להקות נבחרות שכן מלהיבות אותי, אבל זה לא כל כך קרה לצערי במקרה של BBC . בשני שירים הראשונים התחברתי אבל אחר כך משהו פשוט לא זרם. החבר'ה נשמעו נהדר אבל למרות זאת אני לא נשארתי עם שום שיר לזכור ופרט לחובבי הסגנון – אני בספק אם מישהו שמגיע ממקום מוזיקלי אחר ימצא בהם מה לאהוב. מקווה שהלהקה הזאת תמשיך הלאה מפני שבינם לבין עצמם בתוך הז'אנר, עבורי לפחות הם מגיעים מהמקום הנכון ומצליחים לעורר עניין ולא להקלע למלכודת של ברייקים ויבבות קלין ריקות מתוכן. גם אם לא הפכתי למעריץ, אני אשמח לראות הופעה נוספת שלהם בעתיד.

Holy Prison
ז'אנר : Thrash Metal
להקות דומות : Death Angel, Evildead, Megadeth

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בפוחזים הצעירים של Holy Prison – ואוי – כמה טוב לראות אותם על הבמה. יש בכנופיה הנערית הזו לא רק משהו שקוסם למי שאוהב Thrash Metal – אלא תקווה לכל המטאליסטים באשר הם שמוסיקת מטאל, לא משנה בן כמה הז'אנר או בני כמה הנגנים – יש בה משהו אלמותי. איך חבורת ילדודס בני 14-15 יכולה להעיז וליצור Oldschool Thrash Metal – והכי גרוע – איך הם מעיזים לעשות את זה כל כך טוב ונאמן למקור מבלי להישמע מאולצים או עייפים לרגע ? Holy Prison נתנו בסט מסחרר בהופעה זו שלהם, דואגים להשתולל כמו Anthrax בשיאם על הבמה, נעים בין ריפים מהירים מלווים בתיפוף קצבי ואחיד, מחליפים סולואים ומשאירים ליונתן שכטל, עדיין בכיתה ט' – וכבר מחזיק כריזמה של סולן וגיטריסט מטאל שמוביל להקה כאילו יש לו ותק של 20 שנה באמתחתו. הלהקה שהוציאה לאחרונה את הדמו שלה Bloody Hell ניגנה שירים ממנו וגם כמה שירים חדשים, אך דאגו לחתום את ההופעה עם Killinghood שהופך עם הזמן לנעימת Thrash Metal מקומית ומוצלחת. מפתיע גם לראות את ההתלהבות בקרב קהל המטאליסטים בארץ – שלא רק שפצחו בהשתוללות לכבוד Holy Prison – אלא אימצו את אהבתם לז'אנר לחיקם ופצחו במעגל פוגו – לא כזה שנראה כמו מלחמת אחים – אלא כזה שנראה כמו סופת טורנדו. לכל חובבי הז'אנר – חובה לסמן את Holy Prison כבר היום. תוך שנתיים-שלוש ואלבום בכורה מלא – והם יחממו את Exodus בטור אירופאי וירגישו בבית, ואתם תוכלו לומר שאתם ראיתם אותם כשהם עוד היו קטנים.

Walkways
ז'אנר : Alternative Metal
להקות דומות : Deftones, Hoobastank, Stone Sour

להבדיל אלף הבדלים מזאטוטי ה-Thrash של Holy Prison – אין שום דבר מפתיע ב-Walkways. מדובר בהרכב שמרגע שהוא עולה לבמה מובן היטב שמקצוענות היא שם המשחק, והדבר כבר מנפה את כל אלה שלא אוהבים מוסיקת רוק מלוטשת, מחושבת וכזו שעוברת ב-100% אסטטיקה מטאלית. אז נכון הדבר – Walkways אינם נופלים תמיד למסגרת ה"מטאל" – ובית שמאי בנושא יבטל אותם בכלל ויקרא להם "רוק אלטרנטיבי" – אבל להבדיל מלהקות כמו A Perfect Circle או Three Days Grace – לא נראה ש-Walkways מתביישים בשורשים המטאליים שלהם, כבדים ככל שיהיו. מדי פעם רן ירושלמי, סולן הלהקה, פולט נהמה מעוררת פלצות שמזכירה לכולם שאפשר לרוקן את כל האלמנטים הקיצוניים של Walkways החוצה, אבל הם יודעים מנין באו.

Walkways מנגנת מטאל אלטרנטיבי, שזה בעצם דרך נעימה לומר שהם עושים את הדבר הכי קרוב ל-Nu Metal של ימינו. אז נכון, אין פה בדיוק D.J. ביתי שיעשה סקראצ'ים, אין פה היפ-הופ על הדרך, ואין פה מוסיקה אלקטרונית שחוגגת ברקע, אבל הם בהחלט משלבים את האלמנטים הללו שהפכו להקות אחרות לפורצי דרך שנהנים בין שתי העולמות – של המטאל הפופולארי ושל הרוק האלטרנטיבי. נדמה שמבלי ליפול לקלישאה הברורה של "Metalcore" או בואריינט היותר בכייני והפחות משולח-רסן, ה-Emocore וה-Screamo – Walkways נשארים איתנים בנישה מוסיקלית משלהם, שהיא מספיק מקיפה מצד אחד ומספיק מבדילה אותם משאר ההרכבים הסובבים אותם בארצנו. אז כמובן שמבחינת הביצוע אין פה רבב. רן ירושלמי סולן סופר-כריזמטי וסופר-מוכשר, ובכללי אני די בטוח שהוא סופר-איש מהיכרותי האישית איתו. פריאל חורש הוא מתופף מרהיב שכיף לשמוע ולראות, ושאר ההרכב אחוז המיתרים משתוללים, מרביצים, מגבים בשירת רקע וקופצים במידת הצורך על הבמה. לא נראה שבר כספי או יוני מנר מפשלים ולו בקצת – להפך – עבודת הגיטרות אולי איננה וירטואזית אבל מושקעת ומוצלחת מבחירות מוסיקליות נהדרות – שנעות בין הגרוב של Meshuggah לבין הליטופים של Muse. אבל – למרות כל זאת – יש נוסחה שכמעט ומטפטפת החוצה מהמוסיקה. מי שמחפש דווקא מוסיקה הרפתקנית באופן מטאלי, או שלא לומר – מחפש את הקיצוניות בכוונה – עליו להתרחק מ-Walkways כמו מאש. הבשורה העיקרית שלהם היא שהנבואה ניתנה לשוטים – ולמה לתקן משהו שאיננו שבור. כל עוד הם נהנים על הבמה לעשות משהו שנעשה כבר, רק לעשות אותו עוד יותר טוב ועוד יותר מרהיב – אז למה לא ? שיריהם של Walkways מלודיים כמעט לכל אורכם – נותנים מנעד רגשי אדיר לירושלמי להתבטא בו, נותנים לכספי ומנר את כל הספקטרום של הרוק להשתולל עליו ולאביחי לוי ולפריאל חורש להחזיק את הרצפה עליה המוסיקה רוקדת בצורה עבה ומספקת.

אבל למרות הלהיטים כמו Thoughts הנהדר או Towards The Light המעולה – יש משהו שלמטאליסט הממוצע ירגיש ממצה. על מנת באמת להנות מההופעה של Walkways צריך לצאת מהסכמה שמורכבת מ"אני אוהב Kreator ו-Deicide" ולקבל אותם כהופעת רוק גדולה מהחיים שרק צריכה להגיע לבמות הגדולות כדי להוכיח זאת. הדלק המוסיקלי של הלהקה הוא בגדר אין סופי והמנוע שלהם הוא על תקן מנוע סילון. לסיכומו של עניין – Walkways תהיה להקת ה-Alternative Metal היחידה שתגרום לכם אולי לחבב את הסגנון. אם הם לא הצליחו, הבעיה היא לא בהם, היא בנו.

Shredhead
ז'אנר : Thrash / Groove Metal
להקות דומות : Testament, Exodus, Lamb Of God

אין, פשוט אין אפשרות לנצח את Shredhead. התכונה שאני הכי אוהב ב-Shredhead היא משהו שלא ניתן לתרגם לעברית, והאמת שגם באנגלית אני לא בטוח שמדובר במילה תקנית. הייתי קורא לזה "Unstoppability" אבל ה-word אומר שאין דבר כזה. זה לא קל לנצח בפסטיבל Wacken – אבל כל הלהקות שנשלחו ולא קטפו מקום ראשון על הבמה הגרמנית – הגיעו לעצירה מוחלטת תוך זמן מסוים. נכון ש-Ferium במשך שנתיים בערך משירים את קורי השינה מעיניהם, ונכון ש-Missing In Action הכינה לעצמה תוכניות אחרות – אבל Shredhead נדרו נדר ששום דבר לא יעצור אותם. למעשה, לפעמים נדמה שגם אם כל חברי הלהקה ימותו – הם ימשיכו לנגן מהקבר את הואריאנט שלהם ל-Thrash Metal בועט, מרביץ, מהיר, מסחרר עד כדי בחילות והקאות ועם זאת לא מרגיש כאילו העלה עובש בארון כמו הכתפיות מהאייטיז וספריי לשיער.
את ההופעה פתחה הלהקה עם Human Nature – שיר הנושא מאלבומה הראשון – בלי הכרזות, בלי הקדמות, בלי רצף השמצות ובלי לחכות יותר מדי, פשוט בום! והסתערות קדימה.

כל ההופעה של Shredhead עמדה בסימן של מהירות מסחררת וכוח בלתי נגמר. זה נכון ש-Holy Prison עושים Thrash Metal יותר אוטנטי, ונכון ש-Walkways יותר כריזמטיים בקנה המידה הגלובאלי – אבל Shredhead הוכיחו לכולם כמה מטאל אפשר להיות. זו הייתה ההופעה הכי אגרסיבית של Shredhead שחזיתי בה מימי, וחזיתי כבר במספר כאלה. רועי כהנא לא הפסיק, פשוט לא הפסיק ולא תעזור מקהלת מלאכים, להרביץ על הדאבלים – כאילו חייו תלויים בזה. יותם נגור העלה עשן מידו הימנית, ונדמה גם שאהרון רגוזה, שהשתולל יותר מהרגיל, גם הריח זאת בשלב מסוים ודאג לנפנף לעברו בהשתחוויות בין ריף לריף, סולו לסולו.
בין השירים המוכרים פגשנו את Zombie Attack, שגם הוא מהיר כמו רכבת הרים, את Ruffies האגרסיבי וכמובן גם Knife In A Gun Fight שהפך להמנון שהושר בחלקו הדרמטי על ידי הקהל כולו. בין השירים החדשים פגשנו את Devil's Race, שמטיבי דרך כבר מכירים אותו מהסטים האחרונים של הלהקה, ואת L.P.B.Z. המעולה שנראה כאילו הפגיש במפגש ענקים בין Testament ל-Lamb Of God. גם השירים היותר דרמטיים ואיטיים – לדוגמת Death Row – הרגישו שנוגנו עם כל הכוח וכל מיתר פעם בזעם. הלהקה חזרה להדרן קצר עם שיר חדש שבשלב זה שמו עוד חסוי – על מנת לחסל את כל מי שנשאר עומד אחרי ההופעה האנרגטית הזו. הפעם, בלי גימיקים, אורחים, קרבות אגרוף או קאברים מדליקים – Shredhead הוכיחו שמה שהם מבשלים לאלבום הבא כנראה הולך להיות מוצלח יותר מקודמו, ואלבומם הקודם הצליח לקבע אותם בתור אחת מלהקות המטאל הטובות והגדולות של מדינתנו הקטנה, עם קצת מזל האלבום השני שלהם שנשמע בערך טוב ממנו כפליים, הולך לקבע אותם באותה המדרגה בקנה מידה אירופאי.