Shredhead חוגגים שנה ל Human Nature!

צילום: גיא פירסט

לפני שנה, כשכולנו עוד היינו ב-Wacken 2011, חוץ ממני כי אני מסכן, Shredhead השיקו את אלבום הבכורה שלהם Human Nature בהופעה מול 300 פרצופים במודיעין, עיר מולדתם. רצה הגורל ואחרי שנה נבעטה הלהקה ל-Wacken 2012 לייצג אותנו בתחרות ה-Metal Battle, קצת אחרי שאחותה הגדולה Hammercult זכתה בדיוק באותה העת שאלבום הבכורה של Shredhead יצא. כיום, שנה אחרי כן – החליטו Shredhead שזה לא לעניין לחגוג רק מול 6000 אנשים בהופעה שלהם ב-Wacken – אלא רצוי גם לעשות הופעה בבית, ורצוי במקום שיהיה חגיגי ונגיש מספיק – משהו כמו תל אביב. אז התכנסו החבר'ה המודיעינים אל מועדון הסאבליים על מנת לבצע את האלבום הראשון שלהם (חוץ מהשיר The New Order אותו הם שונאים) ועוד כמה טופינים מהאלבום השני שלהם שיבוא עלינו לטובה. לכבוד האירוע גויסו גם שתי להקות משתי קצוות הספקטרום המטאלי – Unleash The Pain שמנגנת Metalcore מודרני וחם מהתנור – ו-Magor נציגת ה-Melodic Black Metal הקרה כמו רוחות הצפון של נורבגיה. עם ערב שכזה מגוון – ועם הופעת ענק של Shredhead שכללה קאבר מרתק ללהיט ישן, הופעות של זמרים וזמרות שציווחו, שאגו, שרו, נגנים שהלכו מכות על הבמה ומולה, ריקוד Circle Pit ראשון מזה שנים בארץ, וסקסופון אחד – הגיע הזמן לסכם את האירוע כל עוד הוא עדיין זכרון טרי ולפני שהוא הופך לנוסטלגיה. ככה חגגנו יום הולדת לטבע האדם. עם הרבה מטאל.

Unleash The Pain

ז'אנר : Metalcore
להקות דומות : Parkway Drive, Miss I May, August Burns Red

Unleash The Pain אולי לא הלהקה המנוסה ביותר מבחינת קילומטראז', אבל גם בלי שני נגני ליבה הצליחו החבורה הצעירה הזו להרכיב מופע מטאלי בטעם שנות ה-2000 כמו שצריך וכמו שרצה השד. ביחד עם שי משעלי (Godwrath, Through Bleeding Eyes) הפעם על עמדת הבס, וניר ליברשטיין (Design Flaw, Separation Anxiety) בתור מתופף – הלהקה שהשאירה שניים מחבריה בשירות צבאי לעת עתה התנפלה על הבמה. ישראל פאפא, סולן ההרכב, ילדון חמוד עם קול משובח שיודע לצרוח ולשיר בלי קושי, הראה כריזמה מחשמלת, ושני הגיטריסטים אוהד 'פודיום' סתוי ורון שחבר הוציאו עבודת גיטרה מצוינת, במיוחד בהתחשב בגילם הצעיר. הסטנדרטים ש-Unleash The Pain חושפים עבור סצינת המ-Metalcore המקומית הם גבוהים ועל גבול הסטנדרט המציק הזה, שנגנים בבית יודעים שהם יכולים להגיע אליו אם יתאמצו אבל לא באמת יוצא להם. זה נכון, הרבה מאד בלהקה מתקתקים ללא רבב, במיוחד שהם חמושים ב-Rhythm Section כזה מקצועי באופן חד פעמי, וההופעה שלהם גם היא מצוינת, אבל משהו שם בכל זאת חסר לי. ראשית, אני לא יכול להגיד שאני מרוצה מההתקרבות של ההרכב לכיוונים שמאפיינים את הרכבי ה-Deathcore יותר מה-Metalcore המלודי יותר, בין אם זה השירה הנמוכה, הברייקים הפשטניים והמשוחררים, כל אלה פשוט לא עושים לי את זה. אז כן – בשיר My Sweet Betrayal – הראשון ששחררה הלהקה יש עדיין את עיקר העניין שאהבתי בהם, אבל זה נראה כמו כיוון שהולך ונזנח על ידי ההרכב.

יצוינו לטובה שוב הגיטריסטים ופאפא הסולן – שריקד וריצד על הבמה עם המון אנרגיה ועשה המון פרצופים משעשעים לקהל. בלי ספק גם משעלי וליברשטיין עשו מלאכתם נאמנה אבל הם לא חלק מההרכב באופן קבוע.
זו גם בעיה עם UTP עבורי – המוסיקה מגיעה לי ליד האוזן, השואו מקסים – אבל חוץ מהשירים שכבר הכרתי, וגם זה בקושי, שום דבר לא נשאר לי. אני מניח שמי שממש מעריך את הז'אנר על בוריו יהנה מהם יותר, ואני מבין ככל הנראה שאני לא נופל בין המעריצים של הסגנון, אבל מי שמוצא משהו רע ב-UTP מתעקש לחפש בכוח או שונא את הז'אנר מלכתחילה. אין ספק – המוסיקה אינה מתאימה לחובבי המטאל המסורתי בשום צורה – אבל אלה שאוהבים את העשור האחרון במטאל, בהחלט מוזמנים להנות משואו משובח – וההופעה של UTP הייתה מוצלחת לחלוטין מהבחינה הזו.

Magor

ז'אנר : Melodic Black Metal
להקות דומות : Anorexia Nervosa, Limbonic Art, Ancient

כמן תמה של דבר והיפוכו – Magor היא ההפך הגמור מ-UTP בצורה מסוימת. להקה שלמרות הפאתוס האפל שמלווה אל הסגנון שלה מסוגלת לנהל הופעה כיפית ומהנה, ולמרות שהמוסיקה שלה לא נועדה להיות כוס התה כמעט של אף אחד – הם מצליחים לרתק את המאזין בשואו מוצלח, בכריזמה בימתית איכותית ובדריסת רגל בז'אנר שכמעט ולא מקבל נוכחות כיום. אין ספק ש-Magor קיימת עשור וחצי מאוחר מדי. ב-1999 כל הלהקות היו בלאק מטאל – ורובן הגדול לא עמד בסטנדרטים ש-Magor מציבים פה. כשהם חולשים על כל חוקי הז'אנר של ה-Black Metal המלודי והאטמוספרי, ובכוונה לא נופלים למלכודות של אווירתיות יתר, תפאורה מיותרת או חס ושלום קורפס-פיינט, הלהקה מצליחה עדיין לשמר מדד איכות שבזכות הסאונד הנפלא שעודד גזית, הסאונדמן של המועדון, הצליח להרכיב להם – ובזכות המדד הזה נשמר הפאסון הכה אופייני לז'אנר.
הלהקה, המובלת על ידי הגיטריסט / סולן אביב הדרי – הרהיבה בעבודות מאלבומה החדש שלאחרונה הושלמו הקלטותיו, ומתוכו זכינו לשמוע שירים כמו Doomed To Be Drawn Into The Darkness – שכל כולם הם כל מה שהוא Black Metal – ועדיין מספיק קומוניקטיבי כדי לא להיות אטרקטיבית רק לפסיכים האלה ששומעים אך ורק את הז'אנר. האמת, אולי פה החסרון הכי גדול של Magor. רוב חובבי הז'אנר רגילים לשמוע Black Metal הרבה יותר נטול-רסן – מ-Mayhem ועד Nargaroth – Black Metal פרימיטיבי וחורני, שהמוסיקה המלודית של Magor מרגישה כמו Hammerfall לידם. מצד שני, אלה שרגילים ללהקות מ-Dream Theater ועד ל-Motorhead עלולים למצוא את המוסיקה של Magor פשוט… Black Metal מדי לטעמם. זוהי מלכודת הדבש של ה-Black Metal המלודי – לנצח יהיה עדין מדי בשביל הבלאקרים, ואפל מדי בשביל שאר המטאליסטים.

אבל ברגע שהתגברתם על המחסום הפסיכולוגי הזה, המוסיקה של Magor בהחלט לא מאכזבת. נכון, זה לא בדיוק Stormblast או Night's Blood – אבל זה מנת מצוינת של מטאל אפל וקריר, שבא מצוין בליל אוגוסט יוקד, וגורם לאירוע כולו להיות מגוון וחי הרבה יותר בין שתי להקות מטאל שהן בעיקרן הרבה יותר 'עדינות' בהווייתן. לאלה שמכירים את Magor כבר מימים ימימה, ההופעה עצמה הייתה גם עילוי יחסית לשאר החומר. ראשית נתחיל שניכר שינוי משמעותי ברמת הנגינה של ההרכב לטובה, במיוחד בעניין חטיבת הקצב, וגם ניכרת עבודה משמעותית על עמידת במה נוחה ולא מחייבת. כשהדרי אומר "השיר הבא מתחיל שקט… סתם, הוא מתחיל רועש ונהיה כבד עוד יותר, ככה זה." אני מרגיש שותף לחוויית היצירה שלהם – ויש משהו אינטימי ומרתק במטאל אווירתי שמובע ככה. לאלה שרצו לראות גם את הצדדים הכבדים יותר של ההרכב, מוטי 'השרץ' רוקח – סולנה הנפיל של Spawn Of Evil – בא לנגח את ה-Black Metal של הלהקה לכיוונים עוד יותר קיצוניים, ולהרעיד את הבמה בשאגותיו ופקודותיו המפחידות. אין ספק, היה מטאל אחושילינג.

Shredhead

ז'אנר : Modern Thrash Metal
להקות דומות : Testament, Nuclear Assault, The Defaced

זה לא משנה איך תקראו להם, Thrash Metal, או Groove Metal, או פשוט מטאל לפנים – Shredhead עשו את התהליך הכי בריא שראיתי אצל להקה ישראלית בזמן האחרון. כן, אין ספק שיש ללהקות מטאל ישראליות כמה נטיות להתבלבל אחרי הופעה בפסטיבל וואקן, במיוחד אם הן לא זוכות, וראינו שלהקות כמו Ferium ו-Missing In Action החלו לדלל את ההופעות – בלי ספק שבמקרה לגמרי – אחרי שלא כבשו את הפסגה הגרמנית, אם כי העפילו גבוה. לאחרונה רואים את ההתעוררות של שתי אלה, Ferium מוציאה בקרוב אלבום בכורה מלא, ו-Missing In Action הופיעה לאחרונה לאחר הפסקה של כמעט שנתיים. אבל Shredhead לא ספרו את הופעתם ב-Wacken כמבחן ללהקה. זה לא ש-Missing In Action כן עשו כך, או Ferium – אבל הרושם בדיעבד על להקה שנתנה פול גז ונעלמה אחרי שאחד משיאיה היה הופעה ב-Wacken כן מצלצל רע באוזני ההיסטוריה של המטאל המקומי. Shredhead לא נחים על זרי הדפנה, וחדוות היצירה שלהם עולה על של האחרות אם לא בכישרון אז לפחות באמביציה והעקשנות. Shredhead תכננו את ההופעה הזו לכבוד האלבום שלהם, ולעזאזל מה שיקרה בגרמניה.

לפני שנה יצא האלבום Human Nature וסחרר את 500 המטאליסטים שעדיין מטים אוזן למטאל ישראלי בארצנו. אותם 500 הבינו היטב שהלהקה הזו, Shredhead, יש בה משהו חמוד ומיוחד יחסית לילדודס בני 18 שחושבים שהם יודעים דבר או שניים על Thrash Metal. ובכן, היופי ב-Shredhead הוא שהם לא מנסים לנגן Thrash, זה פשוט הדבר הכי קרוב למה שיוצא להם. ריפים מהירים ומשוגעים, תיפוף בלי מעצורים, ליין בס קפיצי ושירת שאוטוינג עם קורטוב של מלודיה – אלו המרכיבים שעושים את המוסיקה של Shredhead באלבומה Human Natue למה שהיא, אבל בהופעה הכול מתפוצץ למקלחת של מוסיקה מטאלית ואדרנלין. הלהקה פתחה ישר עם Zombie Attack – שיר על זומבים. כן, זה לא נהיה יותר Thrash Metal מזה, לטוב ולרע. ישר אחר כך המשיכו ל-Dead Eyes – ואז החלו סוללות האורחים לעלות. מי שלא היה שם יכול רק להתחרט על כך שהוא לא חווה את החגיגה הגדולה של המטאל הישראלי על הבמה. תותחים כמו אריה ורומנו מ-Hammercult (לשעבר The Fading) באו להפציץ עם Becoming The Animal הפראי. אלעד 'רומנו' מנור הוכיח פעם נוספת שמדובר באחד מהסולנים הסודיים הטובים ביותר שידעה ארצנו עם קול Death Metal מעולה. בין הלהיטים הצליחה Shredhead להשחיל שירים מאלבומה השני שכתיבתו לקראת שלבי סיום בימים אלה. שירים כמו Devil's Race ו-Hallucinations הראו שהלהקה יודעת לדלג גם למחוזות ה-Hardcore מצד אחד וה-Groove וה-Stoner מצד שני.

Rise המתפתח היה השיר העוקב, ומי שראה את הקליפ הדבילי שהלהקה הלחימה לו לאחרונה מבין פחות או יותר גם את הלך הרוח שהיה על הבמה. לא היה צריך יותר מדי כדי לגרום ללהקת השטותניקים ממודיעין להפוך ממפלצת מטאל אכזרית לחבורת הזבל עם גיטרות, ליצנים שקיפצו וטיילו בין הקהל לבין הבמה הלוך ושוב. Death Row לווה בקולה של תמר, סולנית M.E.S.S. המקועקעת עם הקול הסופר-גבוה שיכול לנפץ זכוכיות, שהשכיבה לישון את הרכב ה-Grindcore שלה בקבר, אך לא איבדה מכוחה הבימתי אפילו לא קצת. אביטל תמיר ומתן כהן מ-Betzefer באו לחגוג עם שיר הנושא ועם Knife In A Gun Fight, שני השירים הטובים ביותר באלבום בלי ספק, ואם זה לא מספיק – אז גם זמרי ההיפ הופ אלפרבר ופלד באו לבצע Who's The King של אגדת ההיפ-הופ / רוק Dog Eat Dog משנות ה-90, רק כדי לטבל עוד קצת עם הצדעה לפלד בעצמו עם "תן להם בראש", סקסופון על הבמה והכול, ואפשר לומר על המטאליסטים הקשוחים של תל-אביב מה שרק תרצו, אי אפשר להגיד לא ל-Fאנק של סקסופון ודיסטורשן – כשיש איזה 7-8 אנשים על הבמה שאומרים לך להשתולל. למרות שאחרי השיא הזה הייתה תחושה של "יאללה, תנו לנו את Ruffies ונלך הביתה" – הלהקה הצליחה לגרום לשאר ששת השירים להשאר מעניינים ומעולים, לא מעט בזכות דילוג בין שיר חדש לשיר ישן כמו Blood On Thy Hands – ואת כל זה בטיבול של קרב אגרוף בין אהרון הסולן ללילו הבסיסט, כולל כפפות אגרוף ונגינת Eye Of The Tiger להלהטת האווירה. כהדרן נתנה הלהקה את Ruffies כצפוי, ואת שירם "ליאור פלג ההומו" לכבודו של ליאור פלג, שדרן תוכנית 'מת-על-מטאל' המשוגעת לא פחות. אם Shredhead ישנו את שם השיר הזה כעת, יהיה מדובר באות קלון.

בגדול – כפי שסיכמתי זאת עם חברים, הבעיה של Shredhead היא כאמור היתרון הגדול ביותר שלהם. הם לא מנגנים Thrash Metal. לא לפי הספר, לא לפי המגילה ולא לפי מה שכתוב על נייר הטואלט שלכם. הם עושים כל מה שאפשר כדי לצאת מהתבנית אם זה בא להם בטוב, ואם זה לא, זה לא יעלה על האלבום או על הבמה. זה מטאל מסיבות – פשוטו כמשמעו – Party Metal אם תרצו – כי הוא שואב כל כך הרבה מהמטאל המסורתי, ה-Punk וה-Hardcore – שם את הכול על המהירות הכי מהירה שנשמעת לו הגיונית – ועושה את זה כאילו אין מחר – אבל בנוסף להכול, שומר על חיוך – על צחוק מחוק ודבילי – ועל ריקודים מטופשים על הבמה. ויודעים מה ? אם הייתי מסתכל אחורה ורואה את Exodus או את Nuclear Assault עולים לגדולה במקביל ל-Shredhead – הייתי מבין שזה קורץ מאותו החומר, כי הדגש בז'אנר ה-Thrash הוא לא הפאצ'ים, הבירה, חגורת הקליעים ושירי הלל למטאל. הוא על הכיף וזריקת הזין, מבלי להיות מרושל על אמת. וזה בדיוק מה שהלהקה הזו עושה. מטאל מסיבות מבולגן – שנשמע מקצועי כמו אלבום אמריקאי לכל דבר. אחרי שנה, אין ספק שהאלבום הזה מחזיק מעמד, ו-Shredhead חזקים מאי פעם.