Steve Vai – מנגן ומלמד

הוא אמנם אחד הגיטריסטים היותר מפורסמים בעולם, והוא אולי ניגן עם הגאון הבלתי מעורער Frank Zappa, וכנראה שכל מי שהיה בהיכל התרבות השבוע לא ישכח את החוויה של לראות את אחד מהנגנים היותר וירטואוזיים בעולם מדבר אל כמות מכובדת של אנשים בגובה העיניים, אבל בשורה התחתונה, Steve Vai לא סיפק בדיוק את הסחורה שאליה ציפינו. הבעיה הראשונה היא שלמרות שבראיונות שהעילוי נתן כמה שבועות לפני ההופעה, לקהל הישראלי יש זיכרון קצר במיוחד. בדיוק כמו ב 1993, כש Slash הודיע חגיגית מעל גבי עיתון סופשבוע גדול במיוחד ש guns n' roses תנגן חצי הופעה אקוסטית בישראל, כך הודיע Vai שהוא לא מגיע לתת הופעה, כי אם כיתת אמנן אינטימית, בה הוא יעמוד לבד על הבמה, רק הוא והלפ-טופ שלו.

אבל אנחנו יודעים בדיוק מה שוות הבטחות לתאי הזיכרון בישראל. בדיוק כמו שרוב הקהל בפארק הירקון באותו מאי 1993 לא מפסיק להתלונן עד היום על הסט האקוסטי של GNR, כך גם מרבית מהצופים בכיתת ה אמן של ואי, שמשום מה חשבו שהם באים לראות הופעה. אם נצא מנקודת הנחה שרוב הקהל דווקא כן זכר שהוא בא לראות כיתת אמן, היה נחמד אם כיתת האמן הייתה באמת כיתת אמן, ולא מורכבת מחצי ערב של מנטרות אפויות למחצה מתוך ספרי עזרה עצמית של מנטורים מנופחים מחשיבות עצמית. Vai לא עשה רושם של אחד כזה (בעיקר בחלק השני של הערב) אבל החזרה על משפטי אמונה עצמית קצת חורה לאוזן, בעיקר כשרוב הקהל רוצה לראות את המאסטר בפעולה, ולשמוע טיפים לשיפור הטכניקה.

כנראה שעל מנת להציל את הרושם, דאג Vai לתבל את פילוסופיית הניהול העצמי שלו בסיפורי עבר משעשעים: שיעורי הגיטרה עם Joe Satriani ("הייתי בן 13 וג'ו היה בן 17, וכיטריסט, הוא היה כל-כך קול!"), איך שהבין שהצליל של הגיטריסט לא מגיע מהציוד, אלא מהגיטריסט עצמו ("Eddie Van-Halen נכנס אלי הביתה, לסטודיו שלי, לקח את הגיטרה שלי בשביל להשמיע לי משהו שהוא עבד עליו. הגיטרה היתה מחוברת כמובן לפדאלים ולמגברים שלי, בסטודיו שלי, שבבית שלי! אבל כשאדי ניגן, היתה לו החוצפה להישמע עדיין לחלוטין כמו אדי ואן-היילן. דקה אחריו לקחתי את הגיטרה לידיים, ונשמעתי לחלוטין כמו סטיב ואי…") ונקודות למחשבה על קצב וגרוּב מימיו עם Frank Zappa, האחד והיחד, זה שתפס את Vai בידיים ולימד אותו מה באמת עושים עם גיטרה.

החלק המשעשע של הערב היה החלק השני: בהתחלה עצות לשיפור טכניקה וכתיבת שירים (תודה לאל על מכשירי הפלאפון, הא?), בהמשך שאלות מהקהל (שהוכיח שוב עד כמה חמימות ופתיחות ישראלית יכולות תוך שנייה להפוך לגסות רוח וחוסר טאקט, אבל תכל'ס – אנחנו ישראליים. גם ככה כולם שונאים אותנו), והשיא של הערב, ג'אם עם שניים מהצופים בקהל, שכנראה שמרוב התרגשות יצא להם טאפינג לא רע (אצבעות רועדות וכאלה. בדיחה לא ממש מוצלחת), ולאחר מכן, ג'אם קצרצר, או יותר נכון דו קרב בינו לבין שניים מבכירי הגיטריסטים בארץ: אבי סינגולדה וארז נץ. סינגולדה ונץ עמדו במשימה לא רע, והצליחו לתת פייט חביב לסופרסטאר, אבל הג'אם לווה בתחושת החמצה קלה: בקהל ישבו ענקי מוזיקה כשלום חנוך ויצחק קלפטר. היה מעניין לראות את Vai מנסה ללכת ראש בראש מול קלפטר, אולי הגיטריסט הכי טוב בארץ, לפחות מבחינת Feel ורגש. לראות את הגיטריסט לשעבר של Zappa מרים ראשו מבין הטאפינג לטובת דו קרב משעשע מול אגדת רוק ישראלית יכול היה להיות נחמד, כי בסופו של דבר, זו לא המהירות, זו הנשמה. ואם המשפט הזה נשמע לכם מצוץ מהאצבע, כנראה שלא הקשבתם למה ש Vai אמר במהלך הערב…

בסופו של דבר, למרות התלונות והבעיות, אין ספק שמדובר בחוויה של פעם בחיים. לראות אמן וירטואוז בפעולה, שלא במסגרת הופעה של כמה אלפי אנשים מיוזעים בפארק זו תמיד הזדמנות שאי אפשר לפספס, וכמה שאנחנו אוהבים להתלונן (אין מה לעשות, אנחנו ישראליים ותמיד ישנאו אותנו), קיבלנו תמורה מלאה לכספנו. ואם עדיין לא השתכנעתם, הציצו בתמונות. פאקינג סטיב ואי!!!

עזר בהכנת הכתבה: יריב שיבק
צילום: אסף רזון