Summer Breeze 2008 – סיקור פסטיבל
, בהשתתפות אלעד מיאסניקוב
מפסטיבל מטאל לפסטיבל גותי ועכשיו לעוד פסטיבל מטאל והכל במהלך שבועיים, חשבתי שכבר ימאס לי – מסתבר שעדיין לא. קשה להסביר את זה, אבל גם אם רואים כל להקה אפשרית, איפה שהוא תמיד רוצים עוד טעימה מהופעה כזו או אחרת, או שאולי זה החשק להמשיך ולחגוג עם האנשים שהכרתי במהלך הקיץ, חלקם משוגעים כמוני שביקרו כמעט בכל פסטיבל מרכזי ואחרים הגיעו כי הם היו בסביבה, ככה זה מקומיים שיכולים "לבחור" אם לבוא או לא… אז בסופ"ש השלישי של חודש אוגוסט התקיימו כמה פסטיבלים מרכזיים שפחות או יותר סגרו את עונת 2008: Brutal Assault הצ'כי, Bloodstock האנגלי ו-Summer Breeze הגרמני. מבין 3 הפסטיבלים האלו, היה זה הגרמני שהכי קרץ לי ולכן גם קיבל את המגיע לו בסקירה הבאה.
בעוד Brutal Assault שם דגש על הקיצוני ו-Bloodstock יקר כי הוא מתקיים באנגליה, Summer Breeze הוא האופציה הכי טובה למי שמחפש מחיר נוח ומגוון להקות עצום. בפעם ה-11 לקיומו, הפסטיבל הביא מעל ל-80 להקות שונות ועלה כ-60 יורו (!!!) בלבד, מה שמסביר כנראה את כמות הקהל ובעיקר את כמות הילדים ובני הנוער שהגיעו לפקוד אותו בין התאריכים ה-14 ל-16 באוגוסט. אמנם זה לא אחד מהפסטיבלים הכי מאורגנים שיצא לי להיות בהם (השומרים אפילו לא ידעו לאן לכוון חלק מהאנשים וגם לקח להם שעות לבדוק מכוניות עם חומרים אסורים כמו זכוכיות וכו') או הכי מלא בפעילויות, אבל משהו בו משדר הרגשה יותר קלילה מאשר בפסטיבלים כמו Wacken Open Air.
ב-Summer Breeze אין לחץ להספיק לראות 20 הופעות בו זמנית, אין מרחקים עצומים ללכת בין מקום למקום ואין כמויות עצומות של קהל שמקשות לראות הופעות כמו שצריך, מה שיש זה 2 במות מרכזיות ועוד אחת באוהל, המחלקות ביניהן את הלהקות בצורה הטובה ביותר ולא גורמות לך להתעייף מתיזוז בין שלושתן. עקב כך, כבר ביום הראשון הרשמי של הפסטיבל הספקתי לראות הופעות מלאות של מעל ל-10 להקות שונות – נדיר בפסטיבלי Open Air מסוג זה. עוד דבר נדיר זה שלמרות שהפסטיבל, המתקיים בעיירת Dinkelsbuehl שבדרום גרמניה, היה אמור להתחיל רשמית ב-14 לחודש, הוא כבר קיים ערב עם כמה להקות צעירות או מוכרות פחות ביום קודם לכן, כך שמי שהגיע לפני רק הרוויח.
מרוב כמות הלהקות שזכיתי לראות ביחד עם שותפי לכתיבה, אלעד מיאסניקוב, החלטתי לחלק את הסקירות למספר קטגוריות, כדי להקל על החיפוש והטרחה של לקרוא דיווח יומי מהפסטיבל, שאולי היה מלא באותו יום פותח של הפסטיבל (המשוגעים שמו את רוב הלהקות האהובות עלי ביום הראשון וברצף!) אך קצת חסר בימים אחרים, בהם מספר הלהקות המעניינות היה הרבה יותר קטן. אז למען האיזון, החלוקה נעשתה ע"פ להקות "מכאיבות", "פולקיות", "קלילות", ו-"מרושעות"… אילו לא בדיוק הגדרות טכניות, אבל הן פחות או יותר מתאימות להופעות שראינו, חלקן בפעם הראשונה וחלקן בפעם המי יודע כמה בקיץ הארוך הזה. אך לפני הכל, נתחיל עם 3 הופעות מעניינות שהתקיימו בערב הקודם לפתיחה "הרשמית" של הפסטיבל.
Fuck Your Shadow From Behind – עם שם להקה כמו זה, הייתי חייב לראות במה מדובר, גם אם זו להקה לא מוכרת שהשתתפה בתחרות "הלהקות הצעירות" של Summer Breeze, המקנה לזוכה את ההופעה הראשונה על הבמה המרכזית למחרת בבוקר (גם משהו…). ובכן, אפילו שם הלהקה לא הצליח להציל אותה מהופעה נוראית – אני לא יודע אם זה בגלל חומר חסר בסיס שאיפה שהוא שילב בין מטאלקור לדת' מלודי בצורה גרועה, או עצם זה שלא היה סולן מסריח אחד, אלא שניים – בקיצור, זה לא היה מראה מלבב. המפתיע מכל הסיפור זה שבין כל 8 הלהקות המשתתפות, זו הייתה הכי טובה ואף זכתה בתחרות! אם זה לא היה בגלל השם אני לא יודע מה זה היה… ועכשיו נזכה לשמוע את ההופעה על הבמה המרכזית. יש. תתקעו לי כדור בראש.
The Rotted – אלעד מיאסניקוב: The Rotted הוקמה במקור תחת השם Gorerotted ב-1997 באנגליה והתרכזה בעיקר בדת' ברוטלי \ גריינד עם תחכום וחוש הומור יוצא דופן בתחום. כיאה ללהקה בריטית שעושה מוסיקה קיצונית, הליריקה התרכזה סביב תכני Gore – כמו Carcass בתחילת דרכה. שנת 2008 סימנה עבור הלהקה מעבר ושינוי בתחום המוזיקלי והתוכני שלווה ע"י החלפת שם הלהקה ל-The Rotted, ע"מ להתנתק מאופייה הקודם של הלהקה ויציאת אלבום חדש Get Dead Or Die Trying. ההופעה של הלהקה הייתה אנרגטית ביותר, חברי הלהקה (ביניהם המתופף Nate Gould, או נתנאל כפי שהיה ידוע בעבר בישראל) התפרסו על הבמה הקטנה, היותר מדי קטנה, וחילקו שיעורים באלימות לקהל.
כל שיר הוקדש לשוטרים "האהודים" עליהם במיוחד ולנו, למעריצים הנאמנים, שכל מהלך ההופעה קראו קריאות Gorerotted. הסולן Ben McCrow, שנראה, נשמע והתנהג כמו אוהד כדורגל בריטי טיפוסי, תיאר את קורותיו עם המשטרה, שם באנגליה, ולדעתי הוא יכול ללמד את אוהדי בית"ר י-ם, או הפועל ת"א דבר או שניים. עם סט קצר יחסית של 45 דקות, חברי הלהקה ביצעו את מרבית האלבום החדש, עם שירים כמו שיר הנושא, "Fear And Loathing In Old London Town" ו-"28 Days Later". ללהקה קשר מצוין עם הקהל, גם בגלל הבמה הקטנה, אבל גם בגלל סוג הטיפוסים שמרכיבים אותה. Nate המתופף מפגיז בדבלים ובליצים, העורקים של McCrow במצח עוד מעט מתפוקקים ומשפריצים דם על הקהל, בזמן ששאר חברי הלהקה מנסרים אותנו. בהחלט פתיחה אלימה לפסטיבל.
Hail Of Bullets – אם שמות כמו Pestilence, Thanatos ו-Asphyx לא אומרים לכם משהו, סביר להניח שאין לכם מקום בהופעה הזו (טוב, אתם יכולים בכל זאת להגיע, זה לא שבודקים בכניסה את רמת הפוזריות שלכם, הרי אני הצלחתי להיכנס)… בכל אופן, למי שבכל זאת זקוק לרענון, מדובר בכמה מלהקות הת'ראש \ דת' הוותיקות בהולנד, שחלקן אף פרצו את הז'אנר בזמנו. Hail Of Bullets מחזיקה בחברים מכל אותן להקות כבירות, כשבראשם נמצא Martin Van Drunen הסולן האכזרי. בלי יותר מדי לברבר, המוזיקה של הלהקה היא בעיקר דת' מטאל מרושע, אולדסקול ועם נטיות ת'ראש כבדות – כאילו לקחו את כל הלהקות האחרות של חברי Hail Of Bullets והכניסו אותן לבלנדר מדמם. הקהל זרם היטב כמו גם הכאוס, השירים היו כבדים, שוברים ולמרות שהסאונד לא היה במיטבו בתוך בימת האוהל, הוא שירת את המטרה שלשמה כולם הגיעו להופעה – פאקינג לדפוק את הראש!
ימין: המשוגעים הראשונים של הפסטיבל | שמאל: Fuck Your… ו-The Rotted פותחים ת'צורה
ההופעות – הלהקות המכאיבות
Aborted – כבר אמרתי לא פעם שלסקר את Aborted זה כמו לדבר על אישתך (או במקרה שלי, אה… החתולה?) – אתה רואה אותה כל יום, היא תמיד מצליחה לגרום לך ללטף אותה (או במקרה של Aborted, אה… לשמוע?) ובאיזה שהוא שלב כבר אין לך מה להגיד עליה, לא כי אתה לא אוהב (לשמוע) אותה, אלא פשוט כי כבר אמרת את הכל, וכולם יודעים עליה הכל. אז מה עוד אפשר לומר? החבורה הבלגית הייתה בין הראשונות לפתוח רשמית את הפסטיבל וכבר בשעת צהריים מוקדמת, היא הרימה את רף האכזריות והדיוק שכל הלהקות האחרות בפסטיבל היו צריכות להגיע אליו.
עם שירים מכל האלבומים, עם דגש על זה האחרון Strychnine.213, חברי Aborted בפיקודו של Sven "הדוד מבת ים" De Caluwe, עשו מה שהם למדו לעשות היטב בכל סיבובי ההופעות המסיביים שלהם וקרעו לגרמנים את הצורה. גם חברי הלהקה האחרים התפרעו לצד De Caluwe, אם זה הגיטריסט Peter והבסיסט Sven Janssens שהשתוללו מצד לצד, או Seb הגיטריסט השני שעשה פרצופים מרשעים וגיבה את קולו של Sven בזעקות בלאק מרירות. הקהל שרק התחיל את היום לא ידע מה הכה בו, מה שהתבטא בעיקר בחוסר תזוזה… אך זה לא אמר שהם לא דיממו מבפנים, או לפחות כך אני מקווה.
Graveworm – הלהקה המכאיבה הבאה הייתה חביבת הקהל, או יותר נכון, חביבתי האישית, שמקורה היכן שהוא בין גרמניה לאיטליה, זה אף פעם לא ברור. הפעם השניה והאחרונה שראיתי את Graveworm הייתה בפסטיבל MetalCamp '07 ולמען האמת לא הרבה השתנה מאז מבחינת השואו של הלהקה (ואפילו חלק מהפוזות של חברי ההרכב). הקהל אולי הכיר היטב את האלבום Collateral Defect שהלהקה הוציאה בשנה שעברה, אבל מלבד מספר שירים, ביניהם "Suicide Code" המעולה, היא ביצעה בעיקר שירים מ-(N)Utopia, אלבומה המוצלח מ-2005. היה מאד כיף לשמוע שוב שירים כמו "I – The Machine" ו-"Never Enough" שקיבלו את מלוא היחס מהאנשים בקהל (שפוצצו אחד את השני בפוגו וגם הזרימו הרבה Crowdsurfing). גם אני השתתפתי בחגיגה הברוטאלית, אבל איפה שהוא זה כבר לא היה אותו הדבר כמו לראות את הלהקה בפעמים הראשונות.
Kataklysm – מאז שהכרתי את המפלצת הקנדית הזו, חיי לא היו אותו הדבר, וכדי להמשיך לשרוד, אני חייב לראות אותה לפחות פעם בשנה. עם אלבום דת' מטאל חדש ולא נורמאלי שהם שחררו לפני מספר חודשים, הבולדוזרים מ-Kataklysm היו להוטים מאד להוציא זעמם על הקהל הגרמני, כך שגם בלי הציוד שלהם (שאבד בשדה תעופה והושאל מחברי Aborted ו-Eluveitie הגברים), בלי רקע, שלט או כל אביזר אחר חוץ מאנרגיות אדירות וכלי נגינה – הם עשו עבודה מעולה. ראשון לקרוע את הצורה היה "Prevail", שיר הנושא מהאלבום החדש שהתקבל בברכה ע"י מעגלי מוש-פיט מסיביים שהעיפו חציר, בוץ ואנשים למרחקים. משם הסט צלל דרך שירים כמו "In Shadows And Dust", "As I Slither" ו-"Blood On The Swans" שלא לקחו שבויים, כולל את חברת התעופה British Airways שזכתה לצרור קללות וגינויים מצד הלהקה והקהל.
הסאונד שלאורך כל הפסטיבל לא היה מזהיר, ישב דווקא היטב על החומר של הלהקה ועל שירים כמו "The Ambassador Of Pain" ו-"Crippled And Broken" שהמשיכו ברצח הלילי. מוזר זה שמארגני הפסטיבל קיימו את ההופעה הזו על במת ה-Open Air הבינונית ולא על הבמה המרכזית – ידוע ש-Kataklysm מאד פופולאריים בגרמניה ולא סתם הם צילמו שם בעבר DVD, אבל גם אם היה פחות שטח לתמרון, זה לא מנע מכל אחד לדפוק ראש כשהתנגנו להיטים חדשים כמו "Taking The World By Storm" ו-"The Chains Of Power". המלחמה נמשכה ואני חיכיתי לקלימקס שיגיע בדמותו של "Let Them Burn" הקטלני, אך לראשונה הוא לא זכה לביצוע! מאוכזב קשות מזה שלא יכלתי לשרוף את כל אותם בוגדים, יצאתי מההופעה מעט ממורמר. בסופו של דבר לא משנה מה יעמוד בדרכם, חברי Kataklysm יכנסו בו במלוא הכוח ולא ישאירו זכר, או איברים שיוכלו לזוז לאחר מכן.
Soilwork – את הלהקה השוודית הזו, ביחד עם 2 הבאות, כבר זכיתי לראות בהופעה הכי טובה שלה (לטעמי) כחודש לפני כן, כחלק מפסטיבל MetalCamp הסלובני, אבל אני לא יכול שלא להזכיר אותה ואת חברותיה כי כל אחת היא אלופה בתחומה. במקרה של Soilwork, כהרגלה היא ביצעה את אותו סט שירים שהורכב בעיקר משני האלבומים האחרונים שלה, Stabbing The Drama ו-Sworn To A Great Divide, והראתה לכולם מה זה להקת דת' מטאל, מלודית מצד אחד ואגרסיבית מצד שני – רק חבל שחבריה לא החליפו חולצות כמעט לאורך כל הקיץ. הופעה טובה למדי.
Arch Enemy – למרות שקיבלה שיבוץ גרוע, הלהקה השוודית השתדלה לתת במלוא הכוח דרך שירים מאלבומה החדש Rise Of The Tyrant ונגינה חדה וללא פשרות. Angela Gossow הסולנית הייתה להוטה ואגרסיבית במיוחד, כנראה בעקבות "קבלת הפנים החמה" שזכתה לה מהקהל הגרמני שצעק לעברה כל הזמן "תתפשטי" וזאת למרות שהייתה נחמדה וניהלה שיחות בגרמנית (שפת האם שלה)… מילא אני, שזו זכותי המלאה לבקש, אבל הם? חוצפה! בזמן שיש להקות שיכולות להתחמק מרצח גם באור יום, יש להקות שצריכות את מעטה החשכה כדי לקבל את מלוא האפקט וכזו היא Arch Enemy, שלצערי לא נראתה כזו מכסחת בשעת צהריים מאוחרת.
Behemoth – לעומת Arch Enemy, ענקית הדת' הפולנית שהופיעה מיד לאחר מכן הצליחה לגבור על השמש והכתה בקהל ללא רחמים. אחרי שהסתובבה ברחבי אירופה לאורך כל הקיץ, החבורה ידעה כבר איך לגרום לקהל להתפלל שהטבח ייגמר וזאת בלי ספר קודש אחד (כי Nergal הסולן קרע את האחרון מעל הבמה). עם שירים רבים מאלבומה האחרון, The Apostasty ומספר יציאות לחומר ישן יותר, הלהקה סימנה וי על אזור נוסף בגרמניה אחרי שחיסלה את PartySan בסופ"ש הקודם ולפני שנסעה להרוג בפסטיבל Brutal Assault בצ'כיה.
Six Feet Under – אלעד: הלהקה האמריקאית היא מעיין סופר-גרופ, יוצאי Cannibal Corpse, Death, ו-Massacre. הסולן Chris Barnes עם ראסטות שכמעט מטאטאות את הרצפה, ועם התאורה הנכונה, הזכיר בפרופיל את התיאורים של ה-Chupacabra – שואג את ריאותיו אל הקהל עם שירים שמתעסקים במוות, אחרי המוות, תוך כדי המוות, בזמן המוות, ריח של מוות, לפעמים גם טעם של דברים מתים וכד'. אפשר לחבר את שיריהם של Six Feet Under לסרט אימה אחד, גראפי במיוחד, שייקח את כל סרטי הזומבים של רומרו וחבריו ביחד. ליל האימה לא הסתיים איתם.
ימין: Aborted – ברוטאל על הבוקר | שמאל: Arch Enemy – דת' מלודי לקינוח
ההופעות – להקות הפולק והויקינג
Saltatio Mortis – הלהקה הזו היא לא סתם חביבת גרמניה, כשהיא מופיעה כמעט בכל פסטיבל מטאל שלישי (כש-Subway To Sally בכל פסטיבל שני) או באירועי ימי-ביניים שונים ומשונים. כרגיל מדובר בהרכב פולק שמשלב מוזיקת רוק כבדה עם כלים מסורתיים מוזרים ובמקרה שלנו מדובר בסוג של הכלאה בין גישת הרוק-אן-רול של In Extremo המקפיצים, לבין עוצמת כלי הנשיפה המיוחדים ש-Corvus Corax עושים בהם שימוש. תשעת (או 10? לא שמתי לב) חברי הלהקה היו לבושים בקשקושים שהתאימו למוזיקת הפולק שלהם וניגנו את מיטב הלהיטים מ-2 האלבומים האחרונים Aus Der Asche ו-Des Königs Henker. אישית הייתי רוצה לראות יחס לאלבומים קודמים יותר שגם שילבו צלילים אלקטרונים ונתנו סוג של מקוריות ללהקה בסגנון הזה. לפחות הקהל הגרמני זרם עם ההופעה ועם ההפעלות השונות שהסולן המוזר Alea זרק עליו. אני אולי לא הייתי כל-כך נלהב, אבל נהניתי מההופעה החביבה, גם במחשבה שיש להקות אחרות שעושות את זה הרבה יותר טוב.
Midnattsol – התלבטתי לא מעט אם להכניס את הלהקה הזו תחת קטגוריית הפולק, שכן חוץ מהאלבום הראשון שלה שהציג "סוג של", היא רחוקה מאד מההגדרה "Nordic Folk Metal" בה היא מנופפת בגאווה בכל מקום ועל הרקע מאחוריה. לבסוף החלטתי לתת ל-Midnattsol את הספק שמה שחבריה עושים היום נקרא פולק, גם אם זה רק בחצי מהסט שלהם שהורכב משירים מאלבום הבכורה Where Twilight Dwells שהיה אחד האהובים עלי ב-2005. עם אלבומה החדש, Nordlys, הלהקה עברה לעשות סוג של מטאל סימפוני חסר מעוף ודיי משעמם, אבל לפחות את מה שהם כבר שכחו לעשות היטב, הם תיבלו בשואו נחמד שמבחינתי התמקד בעיקר בבסיסטית Birgit Öllbrunner שעשתה עבודה מעולה.
הסולנית Carmen Elise Espenæs, אחותה של הסולנית Liv Kristin (שהיא לא משהו), הציגה קול לא רע, אבל היא נראתה נורא ונתנה שואו אפילו יותר גרוע מהמראה שלה. מחזה כזה על הבוקר יכל לגרום לארוחה מהערב הקודם לעלות מהקיבה אם לא הייתי מביט לכיוון אחר כל כמה דקות. הקהל המועט שהיה במקום ניסה להראות סוג של התלהבות אבל נראה לי שהם רק היו שם במקרה כי הם קמו בזמן לראות את להקת הפולק Heidvolk, אותה פספסתי לצערי עקב שעת ההופעה המוקדמת שלה. Midnattsol צריכה לעשות הרבה יותר מכמה שירים מתובלים בכאילו-פולק כדי להצדיק את המשפט Nordic Folk Metal ועד שזה יקרה, אני אמשיך לבהות בבסיסטית החמודה. לפחות משהו טוב יצא מזה.
XIV Dark Centuries – אחרי שנים של משחקי מחבואים, סוף סוף יצא לי לנחות על פסטיבל בו הלהקה הזו משתתפת. זה לא מפתיע בהתחשב שזו להקה יחסית לא מוכרת, אפילו לז'אנר ה-"Pagan" מטאל, אבל גם בתוך האוהל, היא הצליחה להוציא את חובבי הפולק מהמערות שלהם ונתנה סט מגוון, שכלל שירים מכל 2 וחצי האלבומים שלה, אך התמקד בעיקר בזה האחרון – Skithingi מ-2006. אולי אין לחברי XIV Dark Centuries אמצעים כמו שיש ללהקות הפולק הגדולות ואולי הם הוציאו את רוב הצלילים המעניינים מהקלידן ומהחלילן האורח שהגיע עם כמה כלי נשיפה קטנים, אבל המוטיבציה הייתה שם ובהחלט אפשר להעריך אותם על זה.
עם קול מאד מרשים שמצד אחד שילב גראוולים אכזריים ומצד שני הציג שירת קלין מאד "אפית" וסיפורית, הסולן Michel החזיק את הקהל היטב. המוזיקה עצמה, שנשענה בעיקר על סוג של בלאק מטאל רגוע, הייתה טיפה מעייפת והביאה עלי שעמום אחרי כמה שירים. הסאונד הפתיע באיכותו לאורך ההופעה הקצרה ונתן ספתח פולקי מצוין לקראת Eluveitie שעמדה לעלות על הבמה המרכזית מיד לאחר מכן. שירים כמו "Bragarful" עשו לי ממש טוב, ולמרות שאחרי 20 דקות לתוך ההופעה זה פחות או יותר הספיק לי, יצאתי מרוצה מהלהקה הזו שאני מקווה שתוכל לקבל את התמיכה שמגיעה לה בעתיד. יש כאן המון פוטנציאל.
Korpiklaani – על הפינים אין לי עוד מה לומר, לא רק שהם נותנים את אותו שואו שמח וקופצני כבר כמה שנים ברציפות, הם עדיין נשארים אהובים על הבריות וזוכים לתגובות קהל רבות, ממעגלי פולקה להמוני Crowdsurfing… יש משהו בלהקה הזו שגורם לך לאבד עשתונות כמעט בכל פעם מחדש, אבל באיזה שהוא שלב, זה קצת יורד. לפחות בשבילי. נראה כי חברי הלהקה עלו שיכורים מתמיד כי הם לא הפסיקו לזבל ולומר שטויות (אני מתכוון, יותר מהרגיל). הסאונד שוב איכזב אבל אני מניח שאף אחד מהשיכורים בקהל לא שם לב לזה… האמת, גם אני לא.
Eluveitie – עם הלהקה השוויצרית הסיפור קצת שונה, אף על פי שזו אחת מלהקות הפולק האהובות עלי ביותר. אחרי הופעה כבירה ב-MetalCamp האחרון, שהייתה גם אחת האחרונות עם האחים Rafi (באס) ו-Sevan (חלילים ועוד) שבחרו לעזוב את הלהקה, זו הייתה בכמה רמות הרבה יותר משעממת. לא רק ש-2 חברי הלהקה החדשים Kay Brem ו-Päde Kistler לא ניגנו כמו שצריך, הם גם התחבאו מהקהל. מי שמכיר את Eluveitie יודע שהיה זה Sevan שהפעיל את הקהל הכי הרבה, והפעם לא רק שהקהל לא "הופעל" הוא גם נשאר "כבוי" לאורך רוב ההופעה. חבל.
Ensiferum – החבורה הזו למשל לא צריכה לעשות יותר מדי כדי לגרום לכמויות אדירות של אנשים לצרוח, לעשות Crowdsurf (הילדים בפסטיבל ממש אבל ממש אוהבים לעשות את זה) או לשתף פעולה לאורך כל ההופעה. עם סט שירים שחלש על 3 אלבומי הלהקה, אף אחד לא נשאר מאוכזב וכך גם אני. לטעמי הלהקה לא צריכה להמשיך להופיע, היא צריכה לעבוד על חומר חדש ומהר, כל עוד היא נמצאת בתנופה, כי באיזה שהוא שלב, כמו במקרה של Korpiklaani, זה יתחיל להימאס.
ימין: Saltatio Mortis – נושפים ונושפים | שמאל: Midnattsol – בערך פולק נורדי?
ההופעות – הלהקות הקלילות (יחסית)
Paradise Lost – אלעד: הלהקה הזו (ביחד עם Helloween) הייתה הסיבה להגעתי לפסטיבל. הבמה, כיאה להופעה של להקת דום \ גות' מטאל נצבעה בתאורה קרה, כחול כהה, עם מדי פעם הבלחות של אדום. בצד אחד של הבימה, Gregor Mackintosh, באמצע Nick Holmes, ובצד השני Aaron Aedy ו- Stephen Edmondson, העמדה שנשארה לכל אורך ההופעה, ולמעשה די שעממה. בעיה נוספת, הסאונד לאורך ההופעה ובמיוחד בתחילתה סבל מבעיות – לפעמים לא שמעו את הזמר, או את אחת הגיטרות. במהלך ההופעה, Nick, עם ההומור הבריטי \ ציני הטיפוסי שלו דאג לזרוק הערות שונות על השירים שהוא עצמו כתב, או לחילופין לגבי בלון גומי בצורת איבר מין זכרי שאחד הילדים בקהל נופף מולו, ובשלב מסוים אף זרק אותו לבמה. מאחר ואלבומה האחרון, In Requiem, יצא בשנת 2007, בוצעו מספר שירים ממנו, אך הלהקה דאגה גם לקהל הוותיק והמבוגר יותר עם שירים כדוגמת "As I Die". השיר הנ"ל הוא אחד השירים האהובים עלי, ולצערי הביצוע בהופעה היה אנמי ומאכזב.
יחודו של Nick באלבומים הראשונים של הלהקה היה שירת הגראוולינג העמוק שלו, ומאז השינוי שהלהקה עברה (שינוי מבורך ומצוין), העיבוד של השירים הישנים נעשה לפי סגנון השירה החדש – שירת Clean. צורת השירה הקודמת היא מה שהוסיפה את הגוון הקודר והמלנכולי בשירים מתחילת דרכה, והעיבוד החדש פשוט מרוקן אותם מתוכן. עם זאת, שירים מ-Icon ומ-One Second איזנו את האכזבה. זו התחלפה בהתרגשות – רעד וצמרמורת עברו בי כששמעתי את השירים "Say Just Words" ו-"Embers Fire". לסיכום, עזבתי את מתחם ההופעה עם רגשות מעורבים. מצד אחד, קיבלתי בהופעה כמעט את כל השירים שאני אוהב (מלבד מספר שירים משני האלבומים הראשונים), אבל ההופעה עצמה והנוכחות של חברי הלהקה משעממת, עייפה ומדכאת, והעיבודים הווקאליים החדשים פשוט לא התאימו לאותם שירים ישנים.
Helloween – אלעד: עוד לפני ש-Helloween, מחלוצות הפאוור מטאל הגרמני, עמדה לעלות על הבמה, סט התופים של Dani Loeble בלט מתוך התפאורה – מערכת מטורפת של מצילות ותופים בכל מקום אפשרי, מקיפים בכ-360 מעלות את עמדת המתופף, עליה עמלו עוד משעות הצהרים המאוחרות. חושך, אינטרו מוכר. השיר "Helloween" מתחיל וכולנו שואגים למשמע הביצוע המצוין – Andi Deris הסולן מצליח להיכנס היטב לנעליו של Michael Kiske (סולן העבר המיתולוגי של הלהקה) ועומד במשימה בכבוד. השיר אמנם ארוך, אבל בלי להרגיש חולפות להן 13 דקות. אחרי "Sole Survivor", מגיע "March Of Time", מהאלבום Keeper Of The Seven Keys Part II, אלבום שנחשב לאבן דרך בפאוור מטאל, ולדעת רבים נחשב לאחד האלבומים הטובים ביותר שנוצרו.
"As Long As I Fall" מהאלבום החדש היה הבא בתור – שיר רגוע ואופטימי שלא מכין אותי לבאות. חשבתי לתומי מה הסיכוי שיבצעו עוד שירים מהאלבומים הישנים שלהם, אך לפני שהספקתי להבין שהסיכויים גבוהים מאד, התנגנו "Eagle Fly Free" ו-"Dr. Stein" שהפתיעו והביאו אותי לאובדן עשתונות. ההופעה המשיכה עם סולו תופים מטורף של המכונה Dani (האלמוני יחסית). בעודנו נפעמים מיכולת התיפוף של Dani (גם מבחינת ביצוע וגם מבחינה טכנית), מתחיל ריף מוכר – "I can", מתוך Better Than Raw. ישר אחרי הפזמון הראשון, השיר מקבל תפנית, ומתחבר ל-Medley שכולל בתוכו את "Where The Rain Grows" ,"Perfect Gentleman" ומסתיים עם "Keeper Of The Seven Keys". בשלב מסוים מגיע שיר ישן, מוכר, ואחד המזוהים ביותר עם הלהקה – "Future World". אין אף הופעה של Helloween בלי השיר הזה – כולנו צווחים את הפזמון יחד עם Andi, ו-3.5 דקות של שיר עוברות כל כך מהר.
זהו, כמעט הסוף, שיר אחרון, שיר שהיה חסר כל ההופעה, ואין מצב שיסיימו אותה בלעדיו, הלא הוא ההמנון האלמותי "I Want Out" – ביצוע חלק, מרשים, ושוב, יכולותיו של Andi מפתיעות לטובה. אחח… איזו הופעה. מבחינתי הפסטיבל נגמר עם סיום ההופעה של Helloween (עוד ביום הפתיחה הרשמי של הפסטיבל). ביצועים ללא שביב של פספוס, בלבול, הפרעות סאונד וכד'. סט-ליסט מצוין ובעיקר, להקה שנהנית להופיע, נהנית מהקהל ונותנת, מלבד המוסיקה, המון אנרגיה. כמו כן, הסמל המסחרי של Helloween, דלעת עם חיוך שטני, או יותר נכון שתיים כאלו, התנפחו וצצו תוך כדי ההופעה משני צדדיי הבמה. לסיכום, ההופעה השאירה טעם כל כך טוב, שאני חייב לראות שוב הופעה של הלהקה, ולא כחלק מפסטיבל.
Primal Fear – בשעת צהריים מאוחרת, ביום האחרון של הפסטיבל, על במת ה-Open Air השניה, חברי אחת מלהקות הפאוור האדירות של 10 השנים האחרונות תפסו עמדותיהם והחלו להרביץ חזק על עור התוף של הקהל שהתאסף סביב הבמה. רק מלצפות בלהקה אפשר להבחין בניסיון של כל אחד מחבריה, אם זה צמד הגיטריסטים Henny ו-Magnus (שניגנו עם הרבה הרכבי עבר מובילים) או Mat Sinner בכבודו ובעצמו על עמדת הבאס. אך מבין כולם היה זה הסולן Ralf Scheepers שבלט הכי הרבה, ולא רק בזכות שירת הקלין הצווחנית שלו, אלא בגלל המראה המגודל שלו – קרחת ושרירים עצומים שהכניסו פחד בקהל בכל פעם שהוא הזיז את הידיים. הלהקה עברה על כמה שירים קלאסיים לצד ביצועים מ-2 האלבומים האחרונים שלה, Seven Seals ו-New Religion שפרצו לה את הדרך בשנים האחרונות (למרות שהיא לא הייתה זקוקה לעזרה עם רזומה נגנים כזה). נגינה מקצועית, שירה כוחנית, שואו חביב ושירים מעולים, לא יכלתי לבקש יותר מהלהקה הזו שסיפקה את הסחורה עד הפריט האחרון.
All Ends – הלהקה השוודית הצעירה החלה כפרוייקט צד של הגיטריסטים Björn Gelotte ו-Jesper Strömblad מ-In Flames וכיום כוללת רק את אחותו של Björn, הסולנית Emma Gelotte שביחד עם הסולנית הנוספת Tinna Karlsdotter מהוות את הבסיס ללהקה שהספיקה להתייצב על ליין-אפ קבוע. אפשר להגדיר את המוזיקה של All Ends כ-In Flames עם 2 בחורות כשממש ניתן להבחין בריפים שלקוחים מספר ההוראות של אותה להקה שוודית גדולה. עם אלבום אחד ששוחרר מחדש ממש לאחרונה, חברי All Ends ניסו לסחוף את הקהל כאילו הם Lacuna Coil או Evanescence אבל לטעמי יש להם עוד הרבה לעבור כדי להגיע לרמה או לפופולאריות של 2 אלו.
The Vision Bleak – אלעד: בסוף הערב השני של הפסטיבל אחרי המון הופעות טובות עלתה להקת הגות' הגרמנית לפורר את מי שנשאר עוד עומד על הרגליים. חברי הלהקה עלו לבמה לבושים ומאופרים בהתאם לתכנים ולקו שההרכב מוביל (כתבי H.P. Lovecraft וערפדים) – פנים לבנות כסיד, עיגולים שחורים (של מחסור בשינה) וחליפות (שבדרך כלל קוברים בהן). הסט של הלהקה הכיל בתוכו את מיטב השירים מ-3 האלבומים של הלהקה והקהל הגיב לכולם בחום (למרות התחושה של המוות ששררה במקום).
Autumn – ההולנדים פתחו את היום הבא אל מול מעט מאד אנשים שכנראה לא התלהבו למשמע שירי רוק גותיים קלילים. הלהקה רק לאחרונה צירפה את Marjan Welman הסולנית כמחליפה ל-Nienke De Jong (שעזבה) והיא הייתה צריכה לשיר מתוך 3 אלבומים שלא הייתה קשורה אליהם בכלל. לא רק ש-Marjan עשתה עבודה לקויה בעמדת השירה, היא גם העפילה על כך בשואו לא קשור בעליל והצליחה להרוס שירים טובים כמו "Blue Wine" או "Satellites" שאף על פי שנוגנו בצורה הולמת, הם לא הצליחו לשרוד את הקול של הסולנית החדשה. למרות הכאב, הצלחתי להישאר כדי לשמוע את המוזיקה עצמה שלצערי לא שיפרה את מצב רוחי, לעזאזל.
Anathema – כמעט אחרונה ברצף ההופעות של הפסטיבל הייתה להקת "הרוק" האנגלית, שכיום היא סוג של צל חיוור לעומת מה שהייתה לפני הרבה שנים טובות (להקת דום\דת'). זו הפעם השנייה שאני מנסה לצפות בהופעה של הלהקה הזו אך ללא הצלחה – יש מוזיקה רגועה וטובה ויש מוזיקה משעממת ומרדימה להחריד ובמקרה של זו מדובר בסוג השני. בקושי הצלחתי לשרוד מספר שירים לפני שהחלטתי לרוץ לתוך האוהל, כדי שאוכל להבריא עם קצת רעש באדיבותה של להקת הבלאק Dark Fortress שאולי לא עניינה אותי, אבל לפחות לא צרמה לי לאוזן כמו השלווה של Anathema. שייסע.
ימין: Helloween – מקצועיים עד הסוף | שמאל: Primal Fear – איזה פחד של ידיים
ההופעות – ההרכבים המרושעים והאכזריים
Hollenthon – מי אמר שניצל וינאי ולא קיבל? האמת היא שזו המנה השניה שלי אחרי ארוחה משביעה במיוחד בפסטיבל Graspop הבלגי כחודש וחצי לפני כן. ההרכב האוסטרי הזה לא רק הוציא את אחד האלבומים המעניינים ביותר של השנה, אחרי 7 שנות שתיקה, הוא גם מביא הופעה אדוקה ומכאיבה שלא נופלת מזו של הרכבים הרבה יותר מוכרים וגדולים. עם דגש על אלבומם החדש, Opus Magnum, חברי Hollenthon הרביצו בדת' \ דארק מטאל הסימפוני שלהם וניפצו ראשים גם בתוך האוהל על הבמה הקטנה (יחסית). הסאונד היה חזק במיוחד עבור מי שעמד קרוב לבמה, ואומנם זה עזר בקטעים השקטים שנכנסו לעיתים רחוקות, אך לרוב זה עשה קצת חור בראש, עד כמה שבתור מטאליסטים אנחנו אמורים לאהוב רעש.
ההרכב שהיה על הבמה כלל את המחלקה המטאלית, של גיטרות, תופים וסולן (Martin Schirenc איש Pungent Stench), כאשר כל הקטעים הסימפוניים, כולל השירה הנשית (באדיבותה של Elena Schirenc, אישתו של Matrin) נוגנו כסאמפלים שנשמעו היטב על גבי הניסורים של חברי הלהקה. עם שירים כמו "Son Of Perdition" ו-"Once We Were Kings" מהאלבום החדש, או "To Kingdom Come" ו-"Woe To The Defeated" מהאלבום With Vilest Of Worms To Dwell, הלהקה הגשימה את כל הציפיות שלי מבחינת הסט. אני מודה שאחרי חצי שעה כבר איפה שהוא התעייפתי מכל הבלגן שעל הבמה, אבל לא יכלתי שלא להעריך את הנגינה והשירה הגרונית האדירה של Martin. גם בשעת לילה מאוחרת ביום השני של הפסטיבל, Hollenthon עמדו במשימה. שבחים לשד!
Negură Bunget – לא סתם להקת הבלאק מטאל הרומנית הזו פה, מדובר באחת הלהקות המעניינות של השנים האחרונות שסוף סוף החליטה לצאת מיערות טרנסילבניה ולהופיע בפני בני תמותה. הבלאק מטאל של Negură Bunget (או בתרגום חופשי "יער ערפלי ואפל") לא אגרסיבי או מערתי כמו זה של הלהקות הנורבגיות, יש בו משהו יותר אטמוספרי ופרוגרסיבי אפילו. מפתיע היה לראות שאת הלהקה הצעירה קיבל קהל רב ואף שרד הופעה שלמה של החבורה המוזרה הזו, שחלקה הורכב משכירים, כמו הקלידנית השקטה Inia ו-aGer, האיש שהיה אחראי על חליל-הפאן, כלי ההקשה השונים והקסילופון (שלא זכיתי לראותו מאז ימי Looney Toons העליזים).
במשך חצי שעה הלהקה נתנה סט שנשמע כמו שיר אחד ארוך (לא מפתיע בהתחשב שיש לה הרבה שירים מעל 10 דקות) אך גם אנשים שלא שומעים בלאק ביום-יום, נשארו בהופעה למרות שהשואו לא היה מי יודע מה מעניין – כמקובל בז'אנר כמו זה. סולן הלהקה Hupogrammos Disciple's ביחד עם המתופף Negru (שניהם שייכים להרכב היציב של הלהקה) עשו עבודתם נאמנה והצליחו לשדר את התחושות השונות בשיריהם גם בתוך האוהל הקטן בפסטיבל הגרמני. זו אולי לא הייתה אחת ההופעות המעניינות שראיתי, אבל היא כן הייתה מרתקת. חוץ מזה, כל להקה שמגיעה מטרנסילבניה צריכה לקבל את מלוא הכבוד – זאת במידה ואנו מעונינים לשמור על הדם זורם בתוך הגוף שלנו.
Destruction – הרס, כאוס, בלגן ורצח, כל מי שמגיע להופעה של ענקית הת'ראש מגרמניה יודע בדיוק למה הוא נכנס, ואם לא, אז הוא כנראה במקום הלא נכון. השלישייה הגרמנית הזו מילאה את כל השטח מול הבמה השניה (שוב, מוזר שגם היא כמו Kataklysm לא הייתה על המרכזית) והחלה לרוצץ גופות אחת אחרי השניה – על אמת. בין שירים כמו "Mad Butcher" ו-"Total Desaster" הלהקה העלתה לבמה את הקצב המשוגע בפני עצמו, ששחט בחורות שהתרוצצו להן על הבמה. Schmier הסולן \ בסיסט היה בקדמת הבמה וזימר בקולו הצווחני כשהגיטריסט Mike והמתופף Marc בקושי הצליחו להראות מבעד לעשן ולהרג. זו הייתה ההופעה הראשונה בפסטיבל שזכתה לטיפול פירוטכניקה ובערב האחרון של הפסטיבל זה היה מאד מבורך, גם בגלל הקור וגם בגלל שהגיע הזמן לראות הופעה טיפה מושקעת. הגרמנים הגיעו, חיסלו וירדו בזמן כדי להנות מהפיצה ש-Schmier הכין מבעוד מועד (לבחור יש פיצרייה למי שלא ידע)… טעים.
Onslaught – אחת הלהקות הוותיקות בתחום הת'ראש האנגלי היא Onslaught, שקמה לתחייה בשנה שעברה עם אלבום חדש ומפציץ בשם Killing Peace, ובחרה לפתוח את ההופעה הנוכחית עם שיר הנושא שלו… המלחמה החלה וחברי הלהקה "הקשישים" הרביצו בלהיטי ת'ראש חדשים וישנים גם יחד, עם סאונד טוב (יחסית לאוהל) וכמות קהל מכובדת. Onslaught אמנם הייתה פה לפני מרבית הלהקות שהופיעו בפסטיבל, אבל היא לא צריכה במה ענקית כדי לשבור ראשים, מספיק 2 גיטרות, באס, תופים וסולן שעושה תנועות של עורב. לפנים.
Keep Of Kalessin – הלהקה הבאה מגיעה אולי מתחום אחר – בלאק מטאל – אבל גם היא יכולה לנסר היטב ואפילו בשעת צהריים מוקדמת. מאחורי החבורה הנורבגית הצעירה (יחסית) נמצאים 4 אלבומים מלאים, מהם היא הכינה סט מגוון וקטלני. בלי איפור ובלי יותר מדי פוזה (טוב, חברי הלהקה לבשו בגדי עור ושמו טיפה איפור בעיניים, אבל זה לא מוגזם) Keep Of Kalessin דפקו הופעה מרשימה, Satyricon-סטייל (ניפוף שיער, הפעלות וכו'), שעוררה בי עניין רב לשמוע את החומר שלה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, וכך אעשה.
Cradle Of Filth – על הלקה הזו אפשר לחלוק רבות, אפילו תחת המילה "מרשעת", כי בואו נודה בזה, היא נותנת הופעה יותר מצחיקה מזו של Helloween. בכל זאת, אחרי תקרית הונטילטור משנה שעברה, חששתי לדעת מה Dani Filth יעולל הפעם אבל לשמחתי הוא היה מעט רגוע והצליח לגרום לכמויות אדירות של קריידלונים (כל הילדים שאוהבים את הלהקה) לצרוח ולשלוח גלי Crowdsurf גם בשעה מאוחרת של הלילה. יש מי שזה כוס הדם שלו, יש מי שלא, ויש מי שבא בשביל הבידור – בסופו של דבר, אחרי 20 דקות לכולם כבר נמאס ואני בטוח שגם ל-Dani… לך לישון ילד.
ימין: Hollenthon – ניסור ליילי משובח | שמאל: Keep Of Kalessin – מנופפים ומתכופפים
להקות \ לוח זמנים
הטוב: עם 80 להקות מכל ז'אנר מטאלי ולוח זמנים שהיה חלק יותר מחמאת "מזולה" (מלבד החפיפה בין הבמה השניה לבימת האוהל), זה היה אחד הפסטיבלים האיכותיים בקיץ. אף פעם לא יצא לי לראות למעלה מ-10 להקות ברצף בלי להתעייף או כ-30 להקות במשך 3 וחצי יום.
הרע: לפעמים הייתה בחירה תמוהה לזמנים ולבמות שחלק מהלהקות קיבלו, כדוגמת Kataklysm ו-Destruction שהיו צריכות להיות על הבמה המרכזית (במקום להקה ארורה בשם Emil Bulls שאיך שהוא קיבלה משבצת שם!), או השיבוץ של Arch Enemy באור יום.
במות \ סאונד
הטוב: שלושת הבמות בפסטיבל מילאו את תפקידן הבסיסי. היה ניתן לראות מה קורה על הבמות מרחוק ואילו מקרוב הייתה הרגשה מעט אינטימית, גם מול הבמות המרכזיות. כמו כן, כשהיה חם המאבטחים דאגו לשטוף את הקהל בזרנוקי מים – תמיד מועיל.
הרע: הסאונד… זה לא שהוא היה כל-כך רע, אבל תמיד הייתה בעיה כזו או אחרת, אם זה בכלי מסוים או בחוזק או בבאלנס… חוץ מזה הבמות לא תמיד אובזרו בכל מה שצריך כדי להנות מהופעה, גם דברים כמו תאורה נכונה או פירוטכניקה יכולים להפוך הופעה ממוצעת לספקטקל של ממש.
מתחם הפסטיבל \ קמפינג
הטוב: המיקום של הקמפינג ביחס לבמות היה טוב ולא היה צריך לטייל יותר מדי כדי לשמוע הופעה. ברחבי המתחם היו מפוזרים שירותים וברזים שאפשרו לשרוד את ימי הפסטיבל החמים.
הרע: בכל מתחם הקמפינג הייתה רק מקלחת אחת, מה שהקשה כמובן על ההיגיינים שבאנשים. כמו כן הדרך לבמות שעברה בתוך ה-Metal Market הייתה מאד מיותרת והיה אפשר לקצר אותה בהרבה כדי לאפשר לאנשים להגיע מהר להופעות.
אוכל \ שתייה \ מרצ'נדייז
הטוב: מלבד הסופרמרקט הקטן שהיה בתוך מתחם הקמפינג, פוזר בסביבה מגוון דוכני אוכל ושתייה שונים עם מחירים נוחים. ה-Metal-Market אולי לא כלל יותר מדי דוכנים מיוחדים אך הוא סיפק את הצרכים של קהל הפסטיבל.
הרע: מי שרצה להגיע לעיירה הקרובה כדי לקנות דברים שהסופרמרקט לא סיפק היה צריך לחכות כמה שעות לאוטובוסים שתמיד היו מלאים. המיקום של ה-Metal Market לא היה מתאים, ובין הופעה להופעה היה מלא באנשים שהפריעו למהלך הקנייה בדוכנים.
כללי
אם הגעתם עד לפה, כנראה הבנתם עד כמה הפסטיבל הזה היה עמוס בהופעות, כשהדבר הכי טוב בו, חוץ מהמחיר, זה שאפשר להיות נוכח כמעט בכולן. אני מודה שלמרות שזכיתי לראות כאן הרבה הופעות, היה קשה "באמת להיכנס לאווירה" בחלקן, לא רק בגלל כמויות הילדים שהיו שם (שדאגו לעשות Crowdsurf או Wall Of Death כמעט בכל הופעה שניה), אלא בגלל שמשהו בפסטיבל הרגיש מעט חפוז וחובבני… בפסטיבלים יש איזון מסוים של ליין-אפ, מהלהקות הצעירות לאלה היותר מכובדות, אבל להתחיל את היום עם Aborted ולהמשיך משם עם Graveworm השוברים, Soilwork המעולים, Arch Enemy האכזריים, Behemoth הקטלניים ואז לקנח ב-Paradist Lost ו-Helloween – זה יותר מדי להקות ענקיות לזמן כה מועט (45 דקות למרבית ההופעות) וקצת קשה לקלוט את גודל המאורע ואת הלהקה שאתה רואה בתוך כל הרצף הלא נורמאלי של ההופעות.
עוד דבר שהפריע לי בפסטיבל היה הארגון, שאולי מבחינת ההופעות שמר על רמה טובה, אך מבחינות אחרות היה מאד רע. זה התחיל ביום הקודם לפתיחת הפסטיבל, כשהחליטו לכוון רק כביש אחד למקום, ובעקבות כך נוצר פקק עצום (לפחות עבור מי שלא ידע על דרך חלופית). דבר שני היו המאבטחים \ עובדים בפסטיבל שלא ידעו מה הם עושים בחלק מהזמן ולא יכלו לכוון אנשים או לענות על שאלות בסיסיות. בתור מי שהיה בפסטיבלים גדולים וקטנים, שבכל אחד ידעת פחות או יותר למה לצפות, כאן זה היה פסטיבל שהתיימר להיות גדול, אך התנהל כמו פסטיבל קטן וזה יצר כאוס מדי פעם (כמו בדוכן הרשמי של חולצות הפסטיבל, בו אנשים נמעכו, עשו פוגו ו-Crowdsurfing על גבי אנשים שרצו כולה לקנות חולצה למזכרת). למרות הכל, מדובר בפסטיבל מאד משתלם עבור המחיר שלו (שב-2009 יעלה ל-70 יורו) ואם Wacken גדול עליכם, אז Summer Breeze הוא בהחלט אופציה נוחה ומתאימה. לפחות בינתיים.