Summer Breeze 2010 – סיקור פסטיבל
אחרי שלושה פסטיבלים רצופים, במשך שלושה סופי שבוע שונים (שלא לדבר על הפסטיבלים שביקרתי בהם לפני כן), אדם שפוי היה לוקח הפסקה, אבל כולנו יודעים עם מי יש לנו פה עסק. קצת קשה להודות, אבל באיזשהו מקום כבר הייתי עייף, ואם היו לי עוד אירועים מתוכננים, סביר להניח שלא הייתי שורד, אבל למזלי מדובר בפסטיבל האירופאי האחרון להקיץ (לא בהכרח האחרון לשנה, אבל נחייה ונראה). בלי בעיות הארגון שהיו לנו בצ'כיה, בלי עומס האנשים של Wacken הגדול, ובלי יותר מדי לחץ מבחינת דרכי הגעה או תקשורת כמו בצרפת, מצאתי את עצמי בחזרה בגרמניה, באחד הפסטיבלים האיכותיים שיש.
כבר כמה שנים אני טוען שאם יש פסטיבל גרמני, שמצליח להתחרות ב-Wacekn מבחינת איכות והנאה כללית, זה אחיו הקטן Summer Breeze, שמתקיים בפעם ה-13 ליד העיר Dinkelsbühl (קרוב לעיר שטוטגרט בדרום גרמניה). אולי אין פה להקות ענקיות במיוחד, או 10 במות עם שלל פעילויות אחרות, אבל יש פה מספיק מכל דבר כדי להפוך את הפסטיבל הזה לאחד המשתלמים שיש בסביבה (כולל מחיר כרטיס יחסית זול). נתחיל מזה שבמהלך 4 ימי הפסטיבל (3 רשמיים ועוד אחד בונוס למי שמחליט להגיע קצת לפני כן), בין ה-18 ל-21 באוגוסט, מבקרות כאן לא פחות מ-100 להקות שונות. תוסיפו על זה כמות קהל שלא עולה על 30 אלף (כמעט שליש מ-Wacken), אווירה נוחה, ובעיקר ארגון מוצלח שרק משתבח משנה לשנה, ותקבלו אירוע שלא כדאי לפספס.
אז מה היה לנו הפעם? מבחינת קמפינג, אין חדש מלבד הגודל של המתחם, שקצת התרחב עקב דרישת קהל. הבדיקות הביטחוניות נשארו זהות בכניסה, כשהמאבטחים בודקים כל מכונית או אדם אם הם נושאים דברי זכוכית או שאר מזיקים. המטאל מרקט היה באותו מיקום, וכלל רחבה מכובדת של דוכנים שונים שמרביתם ראינו כבר לאורך כל הקיץ. בעניין האוכל והשתייה, נראה כי התווספו עוד כמה דברים טעימים לתפריט, אבל גם פה, שום דבר יוצא דופן, כשהמחירים זהים לכל שאר הפסטיבלים בגרמניה. גם מזג האוויר לא היה נוראי, כשרק ביום שלפני הפתיחה הרשמית קיבלנו טפטוף קל. במהלך היום היה חמים למדי, ואילו בלילות הקרים יותר, היה מספיק איזה חולצה ארוכה או ז'קט, וזהו. אפילו המאבטחים היו יחסית נחמדים, ובקושי הורגשו בסביבה (ככה זה כשעובדים עם אותם אנשים בכל שנה).
בזמן שהארגון לא הציג שינויים מהותיים מלבד שיפור התשתיות הקיימות, אזור הבמות דווקא הביא כמה חידושים מעניינים שרק עשו טוב. השטח בו עמדו 2 הבמות המרכזיות (ה-Main וה-Pain) התרחב, כאשר מול הבמות עצמן (שלא עמדו אחת ליד השניה כמו במרבית הפסטיבלים, אלא במרחק קל), ריצפו את האדמה בבטון – מה שיכל לעזור במקרי גשם, אך גם היה מאד נוח לעמידה באופן כללי, כשלא נתקלת בשלוליות מסתוריות או סבלת ממשב אבק לפנים (בעקבות מעגל פוגו כזה או אחר). גם הבמה השלישית (ה-Party) קיבלה שדרוג, כשאת תכולת האוהל בו היא שכנה, הגדילו מ-5 אלף ל-8 אלף איש, והיה אפשר להנות מיותר מרווח בהופעות העמוסות במיוחד. אפילו הסאונד נשמע יותר טוב על הבמות המרכזיות, כשרק לעיתים בימת האוהל סבלה מהופעות מעט רועשות, אבל גם זה היה יחסית בסדר. בקיצור, בכל מה שנוגע לסביבה, הכל עבר חלק השנה, וזה כבר התחלה טובה.
אמנם מבחינה ארגונית אין לי שום תלונות, אבל כשמגיעים לליינאפ השנה, משהו שם לגמרי השתבש, או שזה פשוט הטעם שלי שלא השתלב היטב במה שהמארגנים הכינו לנו הפעם. כן, היום הראשון של הפסטיבל היה נהדר, עם הרבה להקות שלא זכיתי לראות יותר מדי (או בכלל), אבל משם והלאה… אף פעם לא קרה לי, שביום השני של איזה פסטיבל מכובד, אני ארצה לראות בקושי 3 להקות, שגם אותן ראיתי לא פעם ולא פעמיים במהלך השנים. אפילו היום השלישי לא היה כל-כך מרגש, עם הרכבים שכבר חרשתי עליהם במהלך הקיץ. אולי באמת הבעיה היא שביקרתי ביותר מדי פסטיבלים, אבל נראה לי גם שחלק מזה הוא הרצון של המארגנים לרצות את כל הקהל הגרמני הצעיר (שהיווה את הרוב, עקב המחירים הנמוכים) – שזה אומר, הרבה הרכבים פופולאריים (שרובם ביקרו במקומות אחרים), ולאו דווקא להקות איכותיות שכיף לראות יותר מפעם אחת. טוב, זה עניין של טעם אישי, ואת מה שכן ראיתי, אני רק יכול לשבח…
Barren Earth – אולי החמצתי אותה בצ'כיה שבוע לפני כן (בגלל השינויים הארורים בלו"ז), אבל לא התכוונתי לוותר על אחת הלהקות המסקרנות של השנה. בשעת צהריים מוקדמת, עוד לפני שהספקנו לעכל את הפסטיבל, הלהקה הצעירה עלתה על הבמה הראשית ופתחה עם שיר הנושא מאלבום הבכורה הנפלא שלה, Curse Of The Red River. הרבה אנשים לא ידעו זאת (ולכן כמות הקהל לא הייתה מספקת), אבל מי שעמד מאחורי ההרכב, זה כמה מהמוזיקאים המוכשרים שיש לסצנת המטאל הפינית להציע – Mikko Kotamäki (סולן להקת Swallow The Sun) עם קול הפלדה שלו, Janne Perttilä (מ-Moonsorrow) ו-Sami Yli-Sirniö (מ-Kreator) בעמדת הגיטרות המהפנטת שכללה מהלכי פרוג נהדרים עם השפעות רבות של דום, Kasper Mårtenson הקלידן שתיבל בהשפעות משנות ה-70' בדיוק כמו שעשה בזמנו ב-Amorphis לצד חברו הבסיסט Olli-Pekka Laine, ולבסוף Marko Tarvonen (גם הוא מ-Moonsorrow), שלא רק שהציג יכולות מרשימות על התופים, אלא גם נתן גיבוי בשירת רקע רגועה ואיכותית. אכן מדובר בהרכב-על, אבל לא כזה שבא לעשות רק רעש, אלא כזה שרוצה לתת לך לחשוב, עם מוזיקה המושפעת מכל-כך הרבה דברים שנשמעים טוב. "Our Twilight" ו-"Forlorn Waves" רק הוכיחו את הנקודה, כיצירות מורכבות, שנתנו לכל אחד בחבורה הזו לבלוט – אם זו השירה שנעה בין גראוולים נסחפים לקלין רגוע, הגיטרות שנתנו אווירה וגם סיפקו כמה מהריפים הכי נחקקים ששמעתי השנה, או הקלידים שהכניסו עוד נופח מהפרוג-רוק של שנות ה-70'. למרות שזו לא הייתה השעה להנות ממוזיקה מעט יותר מתוחכמת, לפינים היה כל-כך הרבה חן, שלא יכלת להסיר מבט מהם או להשתעמם. על גבי הרקע שנשא את עטיפת אלבום הבכורה, כל אחד בחבורה נראה מרוכז במה שהוא עשה אבל לא מתיימר להיות איזה אל בתחום, אלא פשוט לנגן נכון, ולהתחבר עם הקהל תוך כדי. היה לנגנים בטחון רב בחומר אותו ניגנו, וכעבור עוד שני שירים ("Flicker" ו-"The Leer") הם סיימו עם קטע מה-EP המוקדם יותר שלהם, אותו בכלל לא זכיתי לשמוע. אם יש הרכב שיפלס את הדרך למעלה כמו ש-Bloodbath עשו בדת' מטאל, אין ספק שמדובר ב-Barren Earth, אם רק הייתי יודע איפה בדיוק לסווג אותם – ככה משלבים בין כבדות לבין מלודיות ותחכום. ספתח מעולה.
Dream Evil – לאחר הפתיחה המסחררת של Barren Earth על הבמה הראשית, עברתי לבמת הכאבים, לקבל מנה הגונה של הבי מטאל קיצ'י ומלודי, כשהפעם היו אלה Dream Evil השבדים בתור הטבחים. זו הפעם הראשונה שזכיתי לראות את ההרכב המבדר הזה, וגם ללא החברים המקוריים Gus G. (גיטריסט-העל שמנגן היום עם Ozzy Osbourne) ו-Snowy Shaw (מתופף-העל שנמצא היום עם Therion), הם הרביצו להיט אחר להיט ושמרו על מצב רוח מרומם. כמו מרבית הלהקות, גם זו פתחה עם שיר ("Immortal") מהאלבום האחרון, In The Night, אך מהר מאד חלפה גם על חומר ישן יותר עם "Made Of Metal" ו-"Heavy Metal In The Night" הקצביים. הסולן Niklas Isfeldt שמר על האווירה החמימה עם קולו הצפצפני והבדיחות היבשות, על פורנו, הומואים ומה לא. אבל לא הכל היה מצחיק, שכן אחד מחברי ההרכב הוא לא אחר מאשר Fredrik Nordström, מפיק-על ביום (עבד עם Arch Enemy בין השאר), וגיטריסט משוגע בלילה (או אחרי הצהריים במקרה הזה), שביחד עם הגיטריסט Daniel Varghamne, הציגו יכולות שלא יביישו להקות בסדר גודל של HammerFall. חברי ההרכב אפילו איימו לעשות לנו בלדה, אבל מהר מאד זנחו את הרעיון לטובת עוד כמה שירים כובשים כמו "Crusaders' Anthem" (שלא פחות ולא יותר מדבר על ירושלים, עיר מגורי) ו-"Children Of The Night" שנותנים כבוד לז'אנר ההבי מטאל, וגם קורצים לפאוור איפה שצריך. הזמן עבר יחסית מהר, ובלי ששמתי לב, השבדים כבר ניגנו את ה-שיר שלהם, "The Book Of Heavy Metal", שהחזיר אותי כמה שנים טובות אחורה, לימים בהם יכלתי לדפוק ראש ללא דאגות (וזה בדיוק מה שעשיתי הפעם). הביצוע היה לא פחות מאפי, והקהל שאמנם לא היה כה גדול, גרם ללהקה להרגיש כמו בבית, או לפחות באיזו מסיבה טובה במיוחד. עם שואו מהנה, שירים קלילים, ואווירה של כיף, Dream Evil היו עוד אחת מההופעות המוצלחות של הפסטיבל, ובקושי התחלנו.
The 69 Eyes – השמש הייתה עוד בשמיים כשהערפדים מהלסינקי עלו לבמה, אך הם לא נשרפו קליל, אלא הקרינו את החום אל הקהל, ובעיקר אל הנקבות שהתאספו בהמוניהם לחזות באלילי הגות'נ'רול שלהן. בתור אחד שגם מאד אוהב את מה שהחבורה הזו עושה, התרגשתי לא פחות לראות אותה בהופעה, וזו רק בפעם השניה בחיי (מעט מדי לטעמי). חמושים במוטיבים מהאלבום האחרון, הרוקרים פתחו עם שיר הנושא "Back In Blood" והחלו בחגיגה. עם משקפי שמש גדולים, ומעיל עור שחור, Jyrki 69 החל לכשף בקולו העמוק, ומיד גם קיפץ על הבמה כמו מטורף. חבריו על הגיטרות נעו מצד לצד תוך כדי שהם מלהיבים את הקהל (או מספקים שירת גיבוי), ואילו המתופף Jussi 69 סיפק שואו משל עצמו, כשהוא לא רק חובט על התופים, אלא גם עולה עליהם, מעיף מקלות ולא מפסיק להתחרפן. הסאונד היה קצת בעייתי בהתחלה, אבל עם השיר השני "Never Say Die" הכל נשמע כבר הרבה יותר טוב. מה שמפתיע זה שגם השירים הרגועים קיבלו מן הכבדות בלייב, כך שלהיט כמו "Devils" היה יותר אגרסיבי, והקהל (או הבנות, בחיית דינאק, איזה בנות), זעק בקולי קולות במהלך הפזמון. הסט ליסט היה מעט מוזר, וכלל גם שירים לא מתאימים כמו "Wasting The Dawn" הרגוע שהיה יכול להשתלב בהופעה לילית, אך לא באמצע היום. גם כמות השירים מהאלבום החדש הייתה מעט מוגזמת, אבל לפחות היו פה גם כמה שירים מ-Blessed Be הקלאסי, ביניהם "Framed In Blood" וכמובן "Brandon Lee", שלא רק שהוא השיר האהוב עלי, אלא אחד השירים המרגשים שיש לפינים (מה שגרר אפילו דמעות מכמה עדינות נפש). מצב הרוח היה עליז ברובו, והלהקה נתנה במלוא הכוח, למרות שמרבית הבנים בקהל לא בדיוק הבינו למה הם נכנסנו… כנראה בשבילם הגיע "Lost Boys" כשיר הסוגר, והציג את הצד היותר מטאלי של הערפדים, כולל עוד אופציות לנער את השיער. אז אולי לא היה ממצא מבחינת השירים, אבל הביצועים והאווירה עשו את שלהם, ואני נהניתי מכל רגע (כן, אני אוהב את זה, פאק יו!).
Insomnium – עמר ברזילי: האוהל היה עמוס באנשים כש-Ville ו-Ville (אין קשר משפחתי) עלו עם הרכב הדת' המלודי המוצלח מפינלנד. חיכיתי לא מעט זמן לראות שוב את Insomnium בהופעה, ואני שמח שיצא לי לצפות בהם באינטימיות יחסית – מעין סגירת מעגל בשבילי, שכן הפעם האחרונה שראיתי את הלהקה מופיעה, היה באנגליה לפני 4 ומשהו שנים (כחימום ללא אחרת מ-Satyricon). עכשיו, הלהקה קידמה את אלבומה האחרון, Across The Dark, ולמעשה לא הלכה יותר מדי אחורה בהיסטוריה שלה, כשבערך שני שליש מהזמן, היא ניגנה שירים מתוכו. זוג השירים הפותח את האלבום, פתח גם את ההופעה – האינטרו "Equivalence" ומיד אחריו "Down With the Sun", כשהלהקה ממשיכה עם ביצועים אדירים גם לשיר השלישי מאותו אלבום, ול-"The Harrowing Years". האנרגיות שהמוזיקה שידרה היו ישירות ועמוסות – ערבוביה מוצלחת בין מלנכוליה דום-ית וריפים נאמנים לדת' מטאל מלודי מקצועי, אשר הייתה מספיקה מצד אחד, אבל בהחלט לא חוסכת איזה פזמון קליט פה ושם. למוזיקה קשה לברוח מהתאים האפורים והקהל עד מהרה מצטרף. במשך שלושת השירים הבאים, השידור החוזר מאנגליה נכנס בבעיטה כשמוחי זיהה את "The Killjoy", שיר שראה בשלב מסוים גם ניסיון לא הכי מוצלח לפוגו כזה או אחר (לפחות הגרמנים יותר אקטיביים מהקהל האנגלי). "The Gale", הביא כמעט 3 דקות של נגינה משעממת לכאורה (אני למשל חושב שהיא מדהימה בכל מצב), שקיבלה תפנית גרנדיוזית כשהיא התחברה באופן אוטומטי עם "Mortal Share" המהיר. עם סיום הלהקה ביצעה את השיר שסוגר את האלבום האחרון, "Weighed Down With Sorrow", כשהפלייבק מספק את נגינת הכינורות הזמנית וריח העצב ממלא את המילים, או שזה פשוט בגלל שהלהקה עומדת לרדת מהבמה? לא החלטתי. בכל מקרה, Insomnium היא אחת מהלהקות שאני יותר מעריך בעולמינו, יש לה טאץ' של מוזיקה שכביכול כבר נטחנה לא מעט, אך בכל זאת, בגלל אותו טאץ', נראה שיש עוד הרבה מה לטחון.
My Dying Bride – אחת הלהקות שעשו לי את הקיץ בכל הזדמנות בה נתקלנו, היא ללא ספק ענקית הדום מטאל האנגלית הזו, שסיפקה השנה הופעות כובשות וממצאות לחלוטין (כנראה בגלל חגיגות 20 השנים להקמתה). גם הפעם הגעתי להופעה במצב חצי רדום \ חצי מת, כמו שסיום פסטיבל תמיד משרה עליך, אבל זה לא עצר מבעדי להיכנס לאווירה המחשמלת של הערב. עקב פציעתו של מתופף הלהקה, האנגלים שכרו את שירותיו של David Gray מלהקת הבלאק הפרוגרסיבי Akercocke, ועמו הם פתחו בשיר "Fall With Me" מתוך אלבום האולפן האחרון, For Lies I Sire. אני ממש אוהב איך שהשיר מתחיל, בכל העוצמה והכבדות שחברי הלהקה יכולים לספק – לפחות עד החלק המלנכולי במרכז, בו Aaron Stainthorpe הסולן מתייסר על הבמה, כאילו נפרד באותו הרגע מאהבת חיו. הכנר הוסיף קצת נעימות טראגיות לשיר, כמו גם לכל ההופעה, ומשם הלהקה המשיכה עם שיר נוסף מהאלבום האחרון, בשם "Bring Me Victory". מכיוון ש-For Lies I Sire הוא אחד האהובים עלי מהרפרטואר של הלהקה, לא הייתי מתנגד לשמוע עוד שירים מתוכו, אבל כמובן שזה לא היה המקרה עם "Wreckage Of My Flesh" האפל. מבחינת שואו, אין יותר מדי מה לפרט, אבל כנהוג בלהקות מהסוג הזה, זו המוזיקה שנתנה את הכוח לעמוד גם בשארית אנרגיה אחרונה ולהאזין. מכאן, My Dying Bride החליטה ללכת אחורה בזמן, לימיה הראשונים והיותר מרשעים, עם השיר "Turn Loose The Swans" אבל זה לא הכל, כי הלהקה הגיעה עד לאלבום הראשון שלה, ולקחה משם את השיר "Vast Choirs" – אשר העיר את חבורת הזומבים שעמדו מול הבמה, עם הפצצה אגרסיבית של מטאל. עקב מחסור בזמן, הלהקה לא ביצעה את הלהיט "The Cry Of Mankind", אבל עם 2 להיטים נוספים (ביניהם "My Body, A Funeral" המדהים), היא הצליחה לספק את כולם, עם חומר עכשווי, וגם יציאות וותיקות יותר. ככה חוזרים לשורשי הדום, וככה סוגרים פסטיבל – ברצח המוני.
ימין: Dream Evil – הבי מטאל משוגע | שמאל: Insomnium – מלנכוליה מלודית
Summer Breeze 2010 – על סדר היום
18/8 יום רביעי – גם השנה היום המקדים לפסטיבל כלל לא מעט הופעות באמתחתו, אשר כולן התקיימו בתוך האוהל שנפתח לפני אזור הבמות הראשיות. מספר הרכבים החלו לנגן עוד מ-3 בצהריים, אך אלו השתתפו בסוג של תחרות, בה הזוכים יפתחו את יום ההופעות למחרת בבוקר על הבמה המרכזית. רק ב-8 בערב החלו לעלות הלהקות היותר מוכרות, כשהראשונה הייתה Suicidal Angels, שפחות או יותר כיסתה כל פסטיבל חשוב הקיץ עם הת'ראש שלה המושפע בעיקר משנות ה-80' ומלבוש ג'ינס. את Suffocation ניסיתי לראות, אבל כמו במקרים אחידים אחרים, אני לא מסוגל להקשיב לרעש הדת' מטאל שלהם יותר מדי (למרות שהרבה אנשים הגיעו לחגוג איתם). את Rage אני גם לא אוהב, בניגוד לקהל הגרמני שאוכל את הפאוור מטאל שלהם בלי מלח, אז חיש מהר דילגתי עליהם והגעתי למנה העיקרית של Unleashed. להקת הדת' מטאל השבדית הוותיקה, הייתה אחת הראשונות שהתעסקו עם ויקינגים, ועל זה מגיע לה כל הריספקט שבעולם, במיוחד עם שירים כמו "Blood Of Lies" ו-"Hammer Battalion" שעוררו סערה בקרב הקהל הלהוט. השבדים לא נחו לרגע, ונתנו סט שממש כלל את המיטב מכל האלבומים שלהם. אמנם היה קצת רועש, אבל כשהחבורה הקדישה את השיר הקלאסי "Into Glory Ride" ל-Ronnie James Dio ו-Pete Steele (מ-Type O Negative) שמתו השנה, הקהל כיבד את המתים עם מוש-פיט עצבני, שלא נעצר לרגע. "The Longships Are Coming" העלה חיוך על שפתי, ולא רק בגלל שמדובר במשפט שאני אוהב לחזור עליו שוב ושוב ושוב (כמו השיר עצמו), אלא כי זה אחד השירים האדירים של הלהקה. לסיום "Death Metal Victory" הקצר, סיפק מתקפה אחרונה של מטאל ויקינגי, ועם זה היה אפשר לשלוח את הלהקה הביתה, אחרי ניצחון נוסף בקרב. בשבילי ההופעה הזו הספיקה להיום, כך שלא נשארתי לבדוק מה קורה עם Equilibrium או Milking The Goatmachine, אבל אני בטוח שהקהל הצעיר נהנה מכל רגע, גם אם לא מדובר בלהקות כאלה איכותיות.
19/8 יום חמישי – עם Barren Earth ו-Dream Evil מאחורי, כבר סימנתי את היום הזה כהצלחה, אבל כמובן שהיה עוד הרבה לפני. הגריינדרים מ-Napalm Death הגיעו לומר שלום, והעלו את רף האגרסיביות בלי להתאמץ יותר מדי, עם אותם שירים ואימרות שהביאו איתם לכל ההופעות שנתנו במהלך הקיץ. בחזרה ב-Party Stage, גיבורי העל הגרמנים מ-GrailKnights, עלו למול אוהל מפוצץ, והציגו את כוחותיהם המיוחדים, עם שירים כמו "Grailquest Gladiators" ו-"Nameless Grave". מבחינה מוזיקאלית מדובר בפאוור מטאל חביב עם נגיעות דת' מטאל, אך מה שעשה את ההופעה למעניינת באמת, היה השואו של החבורה, הכולל תלבושות לטקס, ומלחמות בשלדים, אורקים ועוד אויבים שונים. מיצורי פנטזיה, לערפדים מ-The 69 Eyes, ואז לחבורה משוגעת אחרת בשם Die Apokalyptischen Reiter. בהופעה הזו היה ניתן להרגיש את גילו הצעיר של הקהל, שלא הפסיק לשלח Crowd-Surfing או לקפץ עם קטעים חזקים כמו "Revolution" ו-"We Will Never Die", בין שלל בדיחות בשפה הגרמנית. משם הלכתי לראות את הפינים מ-Insomnium כובשים את האוהל, עם סולן שהחליט לדבר בגרמנית מדוייקת, ואפילו הספקתי לתפוס איזה שני שירים מההופעה של ההארדקוריסטים מ-Agnostic Front על הבמה המרכזית (למזלי ראיתי אותם מספיק הקיץ).
בזמן ש-Obituary החלו להרביץ על הבמה הראשית, חזרתי שוב לאוהל, לראות את להקתו של Mikko Kotamäki מ-Barren Earth, הלא היא Swallow The Sun. תמיד תענוג לשמוע את החבורה הזו, ועם אלבום מעולה כמו New Moon, גם הקהל היה במיטבו כשנוגנו שירים מתוכו. פרט טריוויה שלא זכרתי, זה שהלהקה חולקת את אותו קלידן עם Insomnium, אבל מבעד לעשן והתאורה האפלה, היה קשה לזהות מי בדיוק נמצא שם – לפחות המוזיקה עשתה את שלה. שוב הגעתי להתלבטות קשה, אבל מכיוון שאת Dark Tranquillity זכיתי לראות מספר פעמים השנה, החלטתי להישאר באוהל בשביל Triptykon – להקתו של Tom Gabriel Warrior, איש Hellhammer ו-Celtic Frost. ללא היכרות עם החומר מהאלבום היחיד שלהם, Eparistera Daimones, צפיתי ברביעיה (הכוללת בחורה חיננית על הבאס) מנגנת מספר שירים אווירתיים ואפלים מתוכו, כשקולו של Warrior מעל הכל, נשמע רצחני מתמיד. ואם כבר ברציחות עסקנו, אגדת הגריינד-דת'-צחוק האמריקאית Macabre הגיעה אף היא לאוהל, וסיפקה לנו שירים העוסקים בהרג, אונס, ביתור איברים ועוד (לא בהכרח לפי הסדר הזה). כמו בהופעה המוצלחת מפסטיבל Brutal Assault, גם זו נפתחה עם השיר "Zodiac", שלווה בזעקות היסטריות מהסולן \ בסיסט Nefarious. חברו על הגיטרה Corporate Death סיפק קולות רקע, והשניים עברו בין סיפורים מדממים לבין שירים חותכים לא פחות כמו "Bloody Benders" (מה-EP החדש Human Monsters), ו-"Vampire Of Düsseldorf", שהיה כמובן השיא, וגרר עיוותים מצד הלהקה והקהל המשוגע שצפה בה. אף על פי שהיו צפויות עוד להקות בהמשך, אני בחרתי להפסיק עם ההופעות להיום – ונשארתי עם הטעם המתוק של הדם בפה, אחרי יום מאד מהנה.
20/8 יום שישי – מי שרוצה להנות בפסטיבלים, צריך לדעת לאזן בין חגיגות עד אור הבוקר, לבין מנוחה שתספיק כדי לעמוד במשך יום שלם ולראות הופעות. היום אבל לא מיהרתי לשום מקום, כי רציתי לראות אולי 2 וחצי להקות. מי שבכל זאת מעוניין לדעת מי ניגן היום, אזכיר בקצרה את Kylesa ו-Origin שהספיקו לי ב-Brutal Assault, כמו גם הלהקות הפופולאריות (בגרמניה) Letzte Instanz ו-Fiddler's Green, וכן Black Dahlia Murder ו-Ensiferum, שגררו קהל רב של ילדים שלא הבינו מהחיים שלהם. את Anathema אני גם לא מסוגל לשמוע מפחד שארדם במקום, כך שרק ב-6 בערב מצאתי את עצמי מול הבמה המרכזית, צופה במכונת ההרג Cannibal Corpse. מרוב התבטלות במהלך היום הייתי חסר מנוחה, ואין כמו שירי רצח דוגמת "Savage Butchery" או "The Wretched Spawn" שיגרמו לך לשחרר אדרנלין בכמויות. בהנהגתו של George "Corpsegrinder" Fisher, הקהל נפרס לפלוגות שרק ניסו להרוג אחת את השניה, בזמן שהוא גער בכולם, לנסות ולדפוק ראש מהר יותר ממנו (בלתי אפשרי). "Priests Of Sodom" הוקדש לכל הנקבות שהעזו להגיע, ו-"Hammer Smashed Face" כיסח את כל מי שנשאר עומד על הרגליים. תשוש אך מרוצה, חזרתי לנוח, וציפיתי מהצד בהופעות של Hypocrisy המשעממים, Watain השחורים ואפילו Gorgoroth הגרועים, עד שבשעה 2 בלילה, חברי Orphaned Land הגיעו לאוהל, והחלו לתת בראש עם מטאל מזרח תיכוני, כמו שרק הם יודעים לעשות. למרות השעה המאוחרת, לאוהל נכנסו יותר ויותר אנשים, והחגיגה הייתה בעיצומה עם שירים כמו "Birth Of The Three" ו-"Barakah". אמנם גם פה, המחשב (המאייש את הפלייבק) לא עבד כהלכה, אבל הקהל לא שם לב לפרטים הקטנים ונתן מכל הלב, ואפילו יותר, כשנכנסה רקדנית הבטן בשיר "Sapari". כשהגיע "Norra El Norra" כולם כבר היו מוכנים להקפיץ את הגג, ואני לא הבנתי איך נשאר למישהו אנרגיות אחרי יום מפרך במיוחד (לא עבורי, אבל עדיין). בלי שהרגשנו, ההופעה נגמרה, והקהל שדרש עוד, התאכזב לגלות שיש עוד 2 להקות בהמשך, שצריכות את הדקות האלו קצת יותר. ובנימה ישראלית זו, נגמר עוד יום.
21/8 יום שבת – מזג האוויר החמים העיר אותי יחסית מוקדם, אבל לטובה, כי הייתי צריך להיות באזור הבמות לקראת 1 בצהריים, לצפות ב-Van Canto, המשלבים "א-קפלה", שירי הבי מטאל, וגם קאברים נחמדים. את הלהקה מרכיבים מתופף ו-5 סולנים, אשר 3 מהם יוצרים את רעשי הגיטרות והבאס ברקע (בעזרת אפקטים על המיקרופון), וה-2 הנותרים, בחור ובחורה, אחראים על השירה ועל הליווי בהתאם. התופעה הזו, כבר קנתה לעצמה קהל רב של מעריצים, שהגיע לקבל השפרצות מים (מהשומרים, שהחליטו להשקות את כולם), וגם שירים כמו "Metal Song" ו-"One To Ten" מהחומר המקורי, כשבמחלקת הקאברים בוצעו "Master Of Puppets" של Metallica ו-"Rebellion" של Grave Digger. מהלהיט של היום (עד כה) וביצועי הבי מטאל, ללהקה עולה בתחום הפולק. Fejd השבדים לא באים להתחרות עם המטאל השיכור של Korpiklaani (שהופיעו מאוחר יותר), או עם האפיות של Ensiferum, הם פשוט רוצים לנגן פולק שבדי עם השפעות רוק. בהנהגת האחים Rimmerfors, שהביאו גם מספר כלים מיוחדים, כמו בוזוקי, חלילים, ו-Moraharpa (סוג של כינור עם קלידים), החבורה ניגנה שירים מאלבום הבכורה Storm, אך גם החליטה לכלול קטעים חדשים מהאלבום הבא, Eifur, שעוד לא שוחרר. חובבי הפולק אהבו כל רגע, ומי שסתם נקלע לאוהל, נשאר בזכות הנעימות הרכות שנוגנו. בשינוי כיוון, ההרכב הבא באוהל הגיע מהצד הטכני של המטאל, ונקרא Hacride. אני לא מחסידי הסגנון, אבל דווקא הצרפתים האלו תפסו אותי עם כמה שירים, ביניהם "Perturbed" מהאלבום השני והמוצלח Amoeba. הסאונד היה מאד רועש לשעה זו, וזה גרם לגרוב והטכניקה להיבלע מאחורי חומת באס מעצבנת, שמנעה ממני להנות מהמשך ההופעה.
בחזרה במתחם הפתוח, הלכתי לבדוק את Poisonblack הפינית, בה מנגנים בין השאר הקלידן Marco Sneck מ-Kalmah, וסולן להקת Sentenced לשעבר, Ville Laihiala, שנראה פחות שיכור או מבוגר ממה שזכרתי, ועם מעט יותר מצב רוח לתת בראש. בניגוד ללהקתו המקורית של Laihiala, קשה לי להקשיב לרוק של Poisonblack, וחבל, כי מדובר באחד הקולות המרגשים שז'אנר הגות' מטאל ידע. אפילו הקהל לא הראה יחס נלהב לחבורה הזו. מאוכזב, הלכתי לבדוק להקה מאיסלנד השנואה (זוכרים את הר הגעש והכל?), בשם Sólstafir. ללא היכרות, מלבד השם שרבים אמרו לי לבדוק, ראיתי חבורה עם לבוש מוזר (משהו בין קאובויז לאינדיאנים), ושירים יותר מוזרים, ששילבו בין רוק ומטאל פסיכדלי, לבין יציאות פולק קלות. הבאים בתור היו Rebellion הגרמנים, שקיוו לספק פאוור מטאל להמונים, אך במקום זאת סיפקו כאב אזניים, עם רעש רב מהבמה, וביצועים משעממים. לצערי גם Månegarm השבדים סבלו מאותה בעיית סאונד, אבל לפחות הם יודעים להסתדר עם זה, כשהם מבצעים שירי פולק, מהולים בויקינג מטאל קליל. הקהל ידע למה הוא נכנס, וביחד עם הלהקה, קיפץ לצלילי הכינור, ודפק ראש בקטעים היותר אגרסיביים. בשלב זה של הערב הקהל הגרמני הלך לבדוק איזה קומיקאי ארור שהוכרז "כהפתעה" של הפסטיבל, בזמן שכל הזרים ירדו על הדביליות שלו, ורק לאחר מכן הגענו למשהו יותר מעניין, בדמות ההופעה האחרונה של Dark Funeral עם הסולן Emperor Magus Caligula (ובעצם עם חצי ההרכב שפרש בהמשך). להקת הבלאק מטאל השבדית נתנה סט שחלש על כל האלבומים, עם פירוטכניקה מרשימה, ושואו כמו שרק הם יודעים להרביץ, אבל הקהל הצעיר לא העריך זאת מספיק, ולא היה שם כדי לתמוך. גם בהופעה של Children Of Bodom הנוכחות לא הייתה בשיאה, אבל לי הספיק מה שראיתי שבוע קודם לכן, אז בחרתי לנוח עד ש-My Dying Bride עלו, וגמרו לי את שאריות האנרגיה לקיץ הזה.
ימין: Poisonblack – רוק בלי רול | שמאל: Dark Funeral – היה שלום, קיסר!
Summer Breeze 2010 – סוף דבר
אולי הליינאפ השנה לא היה 100% לטעמי (מסיבות כאלו או אחרות), אבל בשביל פסטיבל אחרון לעונת הקיץ העמוסה, אין יותר טוב מזה – עם אווירה נינוחה, ארגון שלא מכביד יותר מדי על הראש בשינויים כאלו או אחרים, וכמובן הופעות מלהקות גדולות או הרכבים שלא ניתן למצוא בכל מקום אחר. העניין היחידי שיכול להוות בעיה, הוא הקהל הצעיר אליו מארגני הפסטיבל פונים, או יותר ספציפית, הקהל הגרמני, שלא תמיד הולך באותו ראש עם אנשים (קצת בוגרים) ממקומות אחרים בעולם. ריבוי המוש-פיטס, הקראוד-סרפינג, הוולז-אוף-דת' הספונטניים, ועוד שלל כינויים לפרצי אלימות, רק הוכחה לכך שמדובר בקהל עם המון אנרגיות, אבל בניגוד לפסטיבלים עצומים כמו Wacken או פסטיבלים המתקיימים במדינות לא סימפטיות כמו צרפת וצ'כיה, הדבר אינו משפיע לרעה על הצפייה בהופעות. עוד דבר לטובת Summer Breeze, זה הגודל שלו, שלא עולה על גדותיו יותר מדי, וגם אם עמוס ברחבת האוהל, או מול הבמה הראשית, המעבר בין הבמות לא לוקח יותר מדי זמן, ואפשר להספיק לראות כל מה שתכננת, או אפילו להישאר עד שעות מאוחרות במיוחד כדי לתפוס את הלהקות האחרונות של היום. פסטיבלים כמו זה, וכמו Metalcamp בסלובניה, הם אירועים שכדאי לשקול בכל ביקור מוזיקאלי בחו"ל, בין אם בפעם הראשונה, או בפעם החמישים ושלוש. אבל בסופו של דבר, כל אחד מחליט על פי שיקול דעתו, בין אם זה לפי הליינאפ, הארגון, החברים, או הכסף (שפחות או יותר קובע את המסלול)… אני רק אומר שיש עוד אופציות בתחום המטאל, אז כדאי שתחשבו על הכל, לפני שתעשו את המהלך שלכם. עד הפסטיבל הבא, שיהיה בהצלחה.