Tarja – הסופה מגיעה לישראל

בתקופה בה כולם נזכרו פתאום שבא להם להופיע בארץ, או נזכרו שכאילו בא להם להופיע אבל בעצם השתפנו ברגע האחרון (כמו אלה עם המסכות), לא היה פשוט לגרום לאנשים להיות נוכחים בהופעה של Tarja Turunen. מצד אחד מדובר באחת הסולניות המוכשרות שידע עולם המטאל, אחת היפות ואחת שתמיד תהיה נחמדה למעריציה הרבים, מנגד, זו גם הסולנית לשעבר של Nightwish, הלהקה שהייתה הכי מזוהה עמה, וזו שבעצם הפכה את הבחורה לכזו פופולארית, כך שגם אם היא הצליחה להסתדר לא רע עם אלבום הסולו שלה, זה לא בהכרח היה מספיק לכל אותם מעריצים שהעדיפו לראות אותה מופיעה לצד חבריה לשעבר. כנראה בעקבות מחשבה דומה, Tarja החליטה להצטייד בשחקני חיזוק מוכשרים לא פחות שיופיעו ביחד איתה, ביניהם המתופף הפנומנל Mike Terrana (לשעבר Rage), שנחשב למלך בפני עצמו בתחום.

נראה כי עבור מי שהגיע להופעה בגני התערוכה ביום שישי, זה באמת לא שינה אם הסולנית הפינית מנגנת עם חברי Nigthwish או לא, אם היא עושה שירים ישנים או לא, ואם עדיין יש לה את אותה הכריזמה שהייתה לה לפני כמה שנים טובות. אותם אנשים יאהבו אותה לא משנה מה, ואת זה בהחלט היה אפשר להרגיש לאורך כל הערב… ואפילו תוך כדי ההופעה של להקת החימום "אלמנה שחורה", שספגה לא מעט קריאות גנאי, זעקות "טאריה" או סתם זלזול מהאנשים במקום. אני מודה, לטעמי זו גם הייתה בחירה מאד מוזרה ללהקת חימום, במיוחד בהתחשב שחברי "אלמנה שחורה" עושים רוק בעברית וידועים בהופעותיהם המשוגעות והרועשות. שום דבר בהופעה של "האלמנה" לא ישב לי במקום, ואם ביום אחר הייתי מאד נהנה לענות להם בחזרה שאני רוצה קב"ן, או להשתתף בקריאת עשרת המכות, הפעם זה פשוט לא הרגיש טוב ולעיתים אף מאד צרם לאוזן (במיוחד למי שניסה לתפוס מקום טוב מקדימה להופעה המרכזית).

בכלל, לאורך כל ההופעה (הארוכה יחסית) של "האלמנה", שהחלה בסביבות 9 ורבע בערב, אנשים ניסו לתפוס מקום כמה שיותר טוב וכמה שיותר באמצע. זה לא שהאולם היה דחוס עד אפס מקום, אבל בשורות הראשונות אנשים פשוט התנהגו כמו חיות. אפילו בפסטיבל בגרמניה עם 75,000 איש היה אפשר לקבל יחס יותר טוב, או סוג של אדיבות וניסיון לעזור למי שמצא את עצמו נמעך, אבל פה, לא רק שכולם דחפו ולחצו, אלא גם לא התחשבו באף אחד, אפילו הם היו בגובה 2 מטר והפריעו לחצי מהאנשים לראות משהו מהבמה (וספציפית אני מדבר על הבחור עם המשקפיים שהיה צריך לקבל נעל לראש). לקראת השעה 10, "אלמנה שחורה" ירדה מהבמה לצליל מחריש אוזניים והצוות של טאריה החל לעבוד על הבמה, שלאחר כמה דקות, כבר הייתה מוסתרת מאחורי וילון לבן גדול.

לקהל, וגם לי, לא היה מושג מתי ההופעה של Tarja תתחיל (כי לא יכלנו לראות כלום על הבמה), לכן בכל פעם שאיזה שיר בתקלוט הונמך או הופסק, כולם פרצו בזעקות התרגשות. רק כעבור 40 דקות בערך, הרגע שכולם חיכו לו הגיע. על גבי הוילון הלבן לפתע הופיע הצל של טאריה בסגול, והיא החלה לבצע את השיר הרגוע "Boy And The Ghost" עם נגינת קלידים קלילה. הסאונד היה חד וקול הסופרנו של טאריה נשמע נהדר, צלול ומרתק. ככל שעוצמת השיר התגברה, כך גם גדלה התלהבות הקהל עד שלאחר 3 דקות (שנראו כמו נצח) הגיע הקליימקס, הוילון נפל וכל הכלים נכנסו לפעולה – הקהל היה באקסטזה ובקושי היה אפשר להבחין בסיום השיר עם כל הצעקות, הבלגן וכמויות המצלמות שהחלו להישלף בין כל האנשים. טאריה, שהייתה לבושה בשמלה סגלגלה ומכשפת, נראתה מאושרת, הודתה לקהל והמשיכה משם בשני שירים נוספים מאלבום הסולו שלה, "Lost Northern Star" ו-"My Little Phoenix".

לקח לי קצת זמן להתאפס עד שיכלתי להבחין סוף סוף באנשים שהיו על הבמה והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שאני לא מצליח לראות את Mike Terrana. כנראה שלבחור ברמה שלו זה לא מספיק טוב לשבת מאחורה באמצע, כמו רוב המתופפים, ובמקום זה הוא הוצב הרחק בצד ימין של הבמה. בתור מישהו שאוהב מתופפים לא פחות מאשר סולניות מטאל (לא בצורה הזאת, סוטים) הייתי חייב לצאת מהחור שאיך שהוא השתחלתי אליו, ולהגיע לנקודה בה אוכל לראות גם אותו וגם את טאריה המדהימה. כשהתמקמתי מחדש, יכלתי להבחין בעוד סידורי במה מוזרים, כמו המיקום של הצ'לן Max Lilja (לשעבר מ-Apocalyptica) שהסתתר ברקע מאחורי טאריה, ולולא השירים הרגועים שלה, גם לא היה ניתן לשמוע אותו כמו שצריך. גם הקלידנית Maria Ilmoniemi לא קיבלה את המגיע לה והוצבה מאחורי עמוד הרחק בצד השמאלי של הבמה, למרות שהיה לה הרבה תפקידים נוספים לבצע במהלך ההופעה, כמו להיות אחראית על הסאמפלים ועל קולות הרקע.

ההופעה כבר התקדמה, ואני עוד לא באמת הרגשתי את העוצמה וההתרגשות שחוויתי בהופעות של Nightwish עם טאריה ובלעדיה, ולאחר שהיא ביצעה את השיר "Passion And The Opera" של להקתה הקודמת, הבנתי שכנראה זה לא יקרה בכלל. לקח לי עוד כמה שירים לנסות להבין למה בדיוק זה לא היה "זה" והגעתי למסקנה שהבעיה הייתה שההרכב שהופיע מולנו לא היה חלק מלהקה של ממש, ולכן זה גם לא הרגיש שלם באיזה שהוא מובן. זה לא שהמוזיקאים שלצידה של טאריה לא היו מוכשרים, נהפוך הוא – אם זה Mike Terrana התותח ששדרג כל שיר של טאריה או Nightwish לפצצה של ממש, הגיטריסט Alex Scholpp (לשעבר Farmer Boys) שניסר בסולואים ואף התעלה על Emppu (גיטריסט Nightwish) בחלק המקרים, ואפילו הבסיסט Oliver Holzwarth (שמנגן ב-Blind Guardian) שחפר על הכלי שלו בהתלהבות – כולם ניגנו בצורה נהדרת, אבל הכימיה והקסם פשוט לא היו שם.

הדבר היחיד שקסם לי בהופעה היה לראות את טאריה, שלא הפסיקה להרשים, כשהחליפה תלבושות (לקראת השיר "I Walk Alone" שבוצע נהדר), שלחה נשיקות ונפנופים לכל אחד ואחד בקהל, או שרה בקול נוגע שעבר שיפור ניכר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה מופיעה עם Nightwish ב-2005… אפילו לא הבחנתי בשביב של מבטא ממנה. ההופעה המשיכה משם עם סולו תופים מטורף של Mike Terrana ששוב, הוכיח לכולם שהעולם לא יהיה אותו הדבר אם הוא לא היה בו, ולאחר ששאר חברי ההרכב הצטרפו אליו בנגינה משלהם, טאריה חזרה ונתנה לנו עוד כמה שירים, ביניהם "Ciaran's Well" ו-"Nemo" של Nightwish שהיוו את פצצות האנרגיה של הערב. בדיוק כשחשבתי שהקצב רק יתגבר משם, טאריה ביצעה שיר חדש בשם "Enough" שהיווה אתנחתא לקהל שכמעט ולא הכיר אותו (כמו שלא הכיר את השיר "The Seer" שנכלל רק במהדורה האנגלית של אלבום הסולו שלה).

כשהגיע הביצוע ל-"Minor Heaven", טאריה התיישבה במרכז הבמה וניגנה על סט קלידים משלה, כשנגן הצ'לו גיבה אותה ברקע ושאר הנגנים הצטרפו מדי פעם. ברגעים שקטים כמו זה, היה ניתן לשמוע היטב את כל הכלים המשתתפים, ובמיוחד את קולה העוצמתי של טאריה. בדיוק בנקודה בה השיר אמור לעלות הילוך, טאריה הפתיעה את כולם כשנכנסה למחרוזת שירים רגועים, שכללה קטעים מתוך "Our Great Divide", "Oasis" ו-"The Reign". הרקע מאחוריה הואר בכוכבים מנצנצים, הקהל התרגש, אך לאחר כמה דקות כולם החלו לזוז באי נוחות. אז הבנתי שהופעה כזו צריך לראות באולם מושקע, אפילו בישיבה, כי באווירה "מטאלית" זה בהחלט יכול להוות רגע מאד משעמם, עד כמה שהביצוע שלו היה יפהפה. לפחות השיר הבא בתור היה "Poison" של Alice Cooper, שהקפיץ את כולם על הרגליים בהתלהבות. יש שיאמרו שזו גרסה גרועה ויש שאוהבים את הטאץ' שטאריה נתנו לו, אבל איך שלא תסתכלו על זה, כמעט ולא היה מי שלא שר את המילים של "Poison" ביחד עם הסולנית.

ההופעה עמדה להיגמר, אך כולם ידעו שזה לא יקרה עד שטאריה תבצע את השיר "Wishmaster", וכך קרה כשהיא חזרה להדרן. הקהל קפץ והתפרע, אני הרגשתי חופשי לתת הדבאנג, וביחד עם השיר "Die Alive" שהגיע אחריו, רמת האדרנלין של כולם הייתה בשמיים. לבסוף, לפני שהיא ביצעה את השיר השקט "Calling Grace" (שלטעמי לא התאים לסגור את ההופעה), טאריה הודתה לכל מי שהגיע וציינה שהקהל הישראלי פוצץ את החששות שלה ועלה על כל הציפיות. שמחים שביצענו את העבודה כמו שצריך, צפינו בסיום המרגש, בהשתחוות חברי ההרכב ואפילו נשארנו לתהות אם יהיה המשך להופעה עד שהגענו למסקנה ש… לא. אני לא יודע מה עם שאר האנשים, אבל אני יצאתי עם רגשות מעורבים – נכון שההופעה הייתה מקצועית ומעולה, אך גם לא יכלתי שלא להרגיש שמשהו שם היה חסר, אם זה חברי Nightwish עצמם, או בחירת שירים קצת יותר מתאימה להופעה בפני קהל שברובו הקשיב למטאל (להוציא כמה מבוגרים שהיו במקום). אבל בסופו של דבר, מי שבא בשביל טאריה, קיבל את טאריה – יפהפייה, מוכשרת וחמודה לגמרי… עד הפעם הבאה, בארץ, בחו"ל, או בחלומות שלי.