The Agonist ברידינג 3

צילום: גיא פירסט

על The Agonist שמעתי לפני שנה בערך, אני חושב שכל מי ששומע את הלהקה בפעם הראשונה לא יכול להתעלם מההרכב הצעיר יחסית ומהנוכחות של אליסה וויט-גלוז (או בקיצור אליסה ) שמובילה את ההרכב בהערכה רבה. מה אפשר להגיד, הבחורה צמחונית, דוגמנית ויכולה לשיר במגוון קולות כמעט לא אנושי שיכול להרטיט את כל השערות על גופי. שאר חברי ההרכב לא נופלים ממנה ברמת יכולת הנגינה המשובחת שלהם וביחד הם מהווים את אחת הלהקות המעניינות והמגוונות יותר בתחום שנראו בשנים האחרונות ולכן מאוד שמחתי על הגעתם בארץ, ועוד במיוחד כדי לפתוח את סיבוב ההופעות האירופאי שלהם כאן אצלנו.
Demented Sanity

את Demented Sanity לא יצא לי להכיר הרבה לפני ההופעה (מודה שעכשיו קראתי את הראיון של יותם Defiler אבני עם יניר תירוש הסולן – מומלץ בחום). הלהקה עלתה לפני קהל קטן שהתחיל לזרום לאט לאט למועדון הרדינג 3. מהרגע הראשון ניתן להבחין שמדובר בלהקה מקצועית עם סאונד טוב וגרובי. הלהקה בעיקר מנגנת מטאלקור קלאסי. למרות שזה לא הסגנון האהוב עלי, אני חייב לציין שהלהקה מנגנת מוזיקה זורמת ויודעת לתת בראש ואף הצליחה להלהיב את הקהל הצעיר שקפץ לאורך ההופעה. יניר הסולן דאג לפני כל שיר לפרגן ללהקות שונות בין אם זה As I lay Dying המתוסבכת, Ferium שיחממו את The Agonist בהמשך סיבוב ההופעות או Threat Signal שגם יופיעו עם The Agonist והסולן שלהם מתארח באלבום האחרון של הלהקה . בלטו בעיקר השירים Chains of Gold ו- Shell שבעיני הם מאוד קליטים והביצוע שלהם בהופעה רק מוסיף להם. למי שרוצה לשמוע את הלהקה מעבר להופעה, ניתן לשמוע והוריד את האלבום בחינם מאתר הלהקה שווה!

The Agonist

חצי שעה אחרי ש Demented Sanity ירדו ואיפשרו לנו לצנן את התלהבותנו עם בירה קרה, עלו לבמה The Agonist. הלהקה עלתה לבמה עם You're Coming with Me השיר הראשון מהאלבום האחרון Prisoners. למרות הציפיות הגדולות, הקהל מנה בסביבות ה 150-200 איש. די הדהים אותי העבודה שמהרגע שהם עלו לבמה ולאורך כל ההופעה הלהקה נתנה תחושה שהם מנגנים מול אולם ענק. הרגשתי שהלהקה מסוגלת להחזיק הופעה גם מול קהל עצום וגם מול 5 אנשים ולהלהיב את כולם באותה מידה וזה כבר מבחינתי הישג מכובד. הלהקה המשיכה עם Thank you, Pain אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה ו Panophobia הסינגל החדש מהאלבום האחרון. פתיחה מעולה להופעה עם שירים שלפי דעתי הם בין הטובים בארסנל הלהקה. הלהקה לא שכחה לנגן שירים מכל שלושת אלבומי הלהקה ועברה ל Born Dead, Buried Alive מהאלבום הראשון של הלהקה Once Only Imagined.

אחרי כל שיר אליסה דאגה להגיד "תודה רבה" בעברית ולהלהיב את הקהל עם קריאות כמו "ישראל, אתם נהנים". ניתן היה לראות שהיא התרגשה ככל הנראה בגלל המוצא היהודי שלה. העובדה שהלהקה בחרה להתחיל את סיבוב ההופעות האירופאי שלהם בישראל נותנת לנו להקה בשיאה עם הרבה אנרגיות מצד חברי הלהקה שפיזזו על הבמה לאורך כל ההופעה ולא נראו עייפים לרגע. כל חברי הלהקה הציגו יכולת טכנית מרשימה לאורך כל הערב. כל חברי ההרכב הופיעו מכל הלב ונתנו את כל כולם אבל ניתן היה לראות שהם נתנו לאליסה לנצח על הבמה. אחרי הכל כנראה שלא היינו שומעים על הלהקה אם היה להם סולן במקום סולנית.

הלהקה עברה המשיכה בשירים The Tempest, Birds Elope With The Sun, Predator & Prayer, Lonely Solipsist ו The Escape חומר שהיה בעיקר משני האלבומים האחרונים וקינחה ב Business Suits and Combat Boots מהאלבום הראשון שהזכיר לי קצת את Gojira שגם היו פה לא מזמן. פה אני רוצה לציין שלפי עניות דעתי, יכולת של להקה נמדדת בהופעה חיה. כששומעים את הדסקים של הלהקה תמיד יש ספק אם כל העיבוד והמיקסינג מפצים על היכולת של ההופעה להעביר את זה למציאות. במקרה של The Agonist יש תאימות די גדולה בין האלבום המוקלט להופעה. הלהקה מקפידה על שילוב של סגנונות מוזיקלים שונים ששוברים את גבולות המטאלקור, והדת' המלודי והם מצליחים להביא משהו חדש ומרענן שיוצר עניין לאורך כל ההופעה. הדבר שהכי בלט לנגד עיני בהופעה היו המעברים החלקים בין גראולינג, לשירת קלין סטייל Nightwish, למרות שאליסה חולקת את שירת הגראולינג עם הבססיסט כריס שנותן קולות רקע לאורך כל ההופעה, לא ראיתי הרבה סולנים שיכולים לעשות את המעבר הזה בין קלין לגראולינג בכזאת טבעיות (כמו למשל Mikael Åkerfeldt מ Opeth) עד שנראה כאילו היא לא מתאמצת בין השירים. הייחודיות של אליסה מתבטא לא רק ביכולות הווקאליות שלה אלא גם ביכולות שלה בתור פרפורמרית. המראה הגותי והשיער הכחול עם הקצוות צהובים (שזוהרים בחושך) יוצרים משהו ייחודי שקשה להישאר אדישים אליו לאורך כל ההופעה.

למרות ההופעות המדהימה של שתי הלהקות המעולות והמבטיחות, הצד המאכזב של הערב היה הקהל. למרות הסאונד המעולה שיש ברידינג 3, ניתן היה בכיף להעביר את ההופע למקום יותר קטן וליצור תחושה של מקום יותר מלא. רוב הקהל היה מורכב מאנשים צעירים וכמעט לא נרשמה נוכחות מצד הקהל הבוגר יותר שמאזין למטאל. אולי הבעיה היתה בקטלוג של ההופעה כהופעת מטאלקור שמזוהה יותר עם החבר'ה הצעירים למרות שלפי דעתי לא ניתן לקטלג את The Agonist במגבלות ז'אנר ספציפי והסגנון המוזיקלי שלהם משתנה מאלבום לאלבום ומשיר לשיר.

אני חושב שמי שלא הגיע הפסיד הופעה מעולה של להקה משובחת שעוד נשמע עליה הרבה. באותה הזדמנות אפרגן לProgstage שממשיכים להפציץ ביבוא משובח של להקות ואמנים מחול וגם לתמוך בסצנה המקומית. כן ירבו!