The Dillinger Escape Plan והקרקס המעופף

ביום שישי האחרון התאספו עשרות אנשים במועדון הבארבי בתל-אביב, לחזות בתופעה שנקראת The Dillinger Escape Plan, ובמופע המשוגע ששמענו עליו רבות. את המופע הפותח ללהקת המת'קור האמריקאית, סיפקה להקת המטאל הטכנית המקומית Seven Percent Mind Usage (או SPMU או 7%MU) שחזרה לבמה לאחר תקופה ארוכה של שקט… זה מה שהלך שם.

Seven Percent Mind Usage

על פניו, ההופעה ששילבה את מיטב שירי SPMU הייתה אמורה לשלהב את הקהל הצמא לכאוס, כשחברי הלהקה הבועטת נמצאים ב"מגרש הביתי" מבחינה גיאוגרפית כמו גם מבחינת הסגנון. חברי הלהקה עשו עבודה מעולה ומקצועית, נתנו בראש והעלו את הדופק. אף על פי כן, את הופעת החימום החלו SPMU כשמחצית הקהל עוד נמצא מחוץ למועדון, והמחצית הנותרת אינה משתפת פעולה כצפוי. לעומת זאת, לאחר כמה "מילות עידוד" מכיוון הסולן, ולאחר כניסתו ההדרגתית של הקהל הנותר, ניתן היה להרגיש את ההתרגשות הולכת ועולה, והאנרגיה נמצאה במגמת עלייה. אפילו נוכח תגובות הקהל, שברובו "שמר כוחות", את הערב המשכתי בביטחון מוחלט שהרכב מצוין כמו SPMU ניתן יהיה לראות מפרקים במות בתנאים מתאימים יותר בעתיד.

The Dillinger Escape Plan

בין המופע הפותח לאירוע המרכזי, התמלא מועדון ה"בארבי" באופן נאה, הבירה זרמה, והמעשנים ניצלו את ההמתנה על מנת להתחמק לפינות נטולות מאבטחים. הציפייה הייתה בשיאה, כשבין הקהל עובר הסיפור המשעשע על חוויות הלהקה במכון הקעקועים, בו הוסיפו לזרועם כל חברי The Dillinger Escape Plan מתג ווליום של מגבר (שמגיע עד 11) ומתחתיו כיתובים שונים בעברית: "הרגו מתחזים", "זהב טהור", וכדומה. עברנו בירה נוספת ועוד סבב שלום-שלום, כשלבסוף אנשי הסאונד ירדו מהבמה, האורות כבו, והטירוף התחיל.

נהוג להסתמך על להקות צפון אירופאיות וז'אנרים קיצוניים דוגמת בלאק ודת' מטאל כשמעוניינים להרעיד את הרצפה ולהעיף את הגג, אבל ענקי המאת'קור (מטאלקור בו מרבים בשבירות מקצבים) האמריקאים יכולים להעניק שיעור בשליטה, או ליתר דיוק, איבוד שליטה מוחלט בהופעה ובקהל. קשה לומר כיצד חברי The Dillinger Escape Plan מצליחים לנגן מוזיקה מסובכת, מהירה, ומלאת שבירות, ובו בזמן לקרוע את הבמה, לקפוץ אל הקהל (שקפץ בעצמו אל הבמה וממנה לעתים קרובות), לתקוף את עמודי הבמה וציוד ההגברה, להתרוצץ לכל עבר, ולהחזיק את הקהל באווירה של מסיבה עצומה שהולכת והופכת ליותר ויותר משוגעת.

האנרגיה לא נפלה לרגע, כשהפוגו הופך אלים יותר ויותר, והסטליסט שבחרה הלהקה עלה על כל הציפיות – הלהקה ניגנה בעצם את הסטליסט הרגיל, בו השתמשה לאורך הטור האירופי, אך הוסיפה עליו 4 שירים מפציצים, ביניהם "When Good Dogs Go Bad Things", שלא נוגן בהופעה חיה כמעט שנתיים. ההופעה נפתחה בשיר "Farewell, Mona Lisa" מן האלבום החדש, Option Paralysis, כש-Greg Puciato צורח את המילים מלוא הריאות, Ben Weinman ו-Jeff Tuttle מנסרים את הגיטרות בביצוע עוצמתי מן הרגיל. לצידם Liam Wilson (באס) הוותיק משתף פעולה עם Billy Rymer (תופים), הרכש החדש של הלהקה, שנראה לחלק מן הקהל קטן מדי, צעיר מדי, חייכן מדי, או מתולתל מדי, אבל מכה בתופים כמו מכונה על-אנושית שלא מפספסת.

לאחר מכן המשיכה הלהקה בצמד שירים רועשים מן האלבום הקודם, Ire Works, והנחיתו מכה כפולה עם "Fix Your Face" המהיר, ו-"Milk Lizard" המוכר שגרר השתוללות נוספת מצד הקהל, שצרח את המילים והצטרף ללהקה בפזמון המוכר. רגעים נוספים אשר שווים אזכור קיימים בשפע, אך ללא ספק הביצוע החזק, הרועש, המהיר והמלוכלך ל-"Black Bubblegum", במקור שיר חלש ושקט יותר משאר הרפרטואר של הדילינג'רים, העיף את ה"בארבי" באוויר, כשהקהל כולו שר, צורח, קופץ ורוקד. בהמשך ההופעה נוגן כמובן גם הסינגל המוביל מ-Option Paralysis, הלא הוא "Gold Teeth On A Bum", שייצג את התפתחות הלהקה לאורך השנים (הם התבגרו, אך בהחלט לא נחלשו).

גם במהלך "Sunshine The Werewolf", אחד השירים האהובים מהאלבום המוערך Miss Machine, הלהקה חשמלה את הקהל, בהתלהבות שעלתה אפילו על זו שזכה לה "Panasonic Youth". מקורם של רוב השירים שנוגנו בשני האלבומים האחרונים שהוציאו The Dillinger Escape Plan, אך בין לבין הנחיתה הלהקה מספר הפתעות, ביניהן "Sugar Coated Sour" מהקלטות מוקדמות יותר במסגרת האלבום Calculating Infinity, ממנו זכה הקהל לטעימה נוספת במהלך ההדרן, עם השיר "43% Burnt", במהלכו רץ הגיטריסט דרך הקהל, קפץ על הבר, והמשיך לנגן כשהמועדון כולו שרוי ב-Hot Mess: סיום מושלם לערב גדול מהחיים.