The Fading – חוזרים עם אלבום בכורה

הופעת השקה היא לדעתי אף פעם לא עניין של מה בכך. להקות מקומיות ולהקות מעבר לים יודעות היטב שמופע השקה, או לפחות מופע Hometown במקומות מסוימים – הוא המבחן האמיתי של כל להקה שמכבדת את עצמה. אם לא תוכל לגרור אל ההופעה בשכונה שבעיר שלך את עדת המעריצים הגדולה ביותר שלך, אז כמה כבר תוכל להוציא במקומות אחרים? The Fading עמדו בפעם הראשונה במבחן הזה. הופעת ההשקה לאלבום In Sin We’ll Find Salvation הייתה דבר מה אשר היה אמור להתרחש עוד מלפני חצי שנה בערך, כשהאלבום יצא ברחבי אירופה. אך ללא גורם מתאים, התעכבה ההפצה של האלבום בארץ, ואיך תתקיים הופעת השקה כראוי ללא האלבום עצמו? אם כן, אחרי ציפייה ארוכה אגרו The Fading סבלנות והחליטו להוציא את האלבום ברגע שקיבלו את העותקים למכירה בארץ.

ביחד עם שתי להקות אורחות שכל אחת מהן חותמת את קצה מוזיקלי אחד של ההרכב, בין אם זה Betraytor, להקת הת'ראש מטאל העולה שקורצת לצדדים המסורתיים וראוי לציין גם המהירים והמכסחים של The Fading או Missing In Action שברמת העיקרון כבר מזה זמן מה מתפקדת בתור האחות הצעירה והמטאלקורית של The Fading עם שואו בימתי ומטאל רוקנרולי ומודרני מצידו השני של המתרס. לכבוד המאורע התכנסו מאות אנשים במועדון הבארבי לתת כבוד למה שאני יכול כבר בקלות לחתום לכם כאחד מרגעי ההתהוות של להקת המטאל הישראלית שהכי מגיע לה להצליח בעולם.

Betraytor

זו הייתה הפעם השנייה שיצא לי לחזות בכנופיית הת'ראשרים ממודיעין, ובהחלט מתחזקת אצלי התחושה שהם נועדו להחזיק בכתר בשנים הקרובות, במידה ושום דבר לא יכנס להם בין הגלגלים במומנטום הנהדר שנבנה סביבם. Betraytor עושים ת'ראש מטאל. פשטני, אלים, משעשע ומבדר – ועבדכם הנאמן אוהב את זה מאד. החבורה עוד לא נשקה לגיל 18 וכבר מצליחה להעביר בחן הבימתי שלה איכויות שפשו בסצינת המטאל האמריקאית והגרמנית בערך 7-8 שנים לפני שהם נולדו. Betraytor הם התשובה הישראלית לתנועת הת'ראש המתחדש של ארה"ב, אנגליה ואירופה. חבורה של צעירים שבתכלס גדלו על יצירות מופת שהוכרזו ככאלה הרבה לפני שהם נולדו, ועדיין מצליחים להעביר את רוח הנעורים של אז כאילו נלקחו משנת 1986 בלי שום בושה.

הלהקה עלתה על הבמה עם מסכות תמוהות וזולות, ועם התבהרותה של התאורה חשפו ארבעה מחברי הלהקה (להוציא את המתופף אשר היה כמובן מוחשך מאחורה) את ארבעת הפרצופים של חברי Metallica. בהכרזה שלהקת Betraytor ביטלה את הופעתה, אך Metallica תחליף אותה תמורת 3000 ₪ לכרטיס עבור אלה אשר רוצים לעמוד בכביש הגישה אל האצטדיון, התחילה הלהקה גם להציג את הארסנל המוזיקלי שלה מעבר לצחוקים. Betraytor פצחה עם "Zombie Infantry" שפותח גם את הדמו החדש של הלהקה (שנקרא We're Not Dead) והציגה מטח של ת'ראש מטאל מגניב לחלוטין בטעם של פעם. Chemical Invasion של Tankard ביחד עם Bounded By Blood של Exodus וקצת Game Over של Nuclear Assault אם תרצו. ריפים מהירים, סולואים של סולם תמוה, תיפוף אגרסיבי, מהיר וקופצני ושירה ממש נאמנה לז'אנר, בצורה פראית.

בין שירים כמו "Legions Of The Undead" החובט ו-Toxic Warzone שמסתמן כהמנון מתבקש, הלהקה גם החליפה את המסכות שלה לפרצופי Megadeth – והכריזה שבעקבות הופעתה של Metallica להקתו של Mustaine מתעקשת לבוא לארץ בהופעה שמחירה 6 ₪ והרבה מצב רוח טוב, אך לבטל ברגע האחרון. היתרון העצום של Betraytor הוא שהם פשוט מעבירים את התחושה המלאה של כל מה שחובב וחובבת ת'ראש מטאל מן השורה ירצו לשמוע בלהקת ת'ראש מטאל. מעבר למוזיקה המגניבה, אם כי המסורתית ונטולת החידושים, הלהקה מציגה ארסנל מוצלח במיוחד של בדיחות והומור עצמי משובח – שאופייני מאין כמותו לגיל הנעורים שמהווה את רוח הת'ראש מטאל בצורה כה מצוינת.

ההברקה של לחלק את מעגל הפוגו וה-Wall Of Death הפופולארי לשניים על ידי הכרזה רנדומלית של שני קפטנים והענקת חרבות פלסטיק לגנרלים הנבחרים על מנת שינהיגו את הקרב הממשש ובא כראוי – היא לא פחות ממצוינת. גם הביצוע ההולם (להוציא גיטרה שהלכה לאיבוד בצורה מצחיקה) לשיר הנצחי של Kreator הלא הוא "Flag Of Hate" (כולל דגל לבן גדול שרשום עליו בגאון ובפשטות "שנאה") עשה את עבודתו נאמנה. Betraytor הם הדבר האמיתי שזה מגיע לת'ראש מטאל מגניב, מצחיק ומוצלח כאחד – וגם אם הם אינם הנגנים הכי משופשפים על הבמה כדוגמת The Fading או בעלי ראש מוזיקלי בוגר יותר, הם עדיין מהווים הוכחה ניצחת שת'ראש מטאל אפשר לעשות באהבה פה בארץ ולצאת מנצחים ובגדול.

Missing In Action

חוץ מ-Betraytor, זו גם אינה הפעם הראשונה שאני חוזה ב-Missing In Action – אבל בהחלט עבר זמן רב מאז שראיתי אותם פעם אחרונה. בפעם האחרונה שבדקתי, בערך לפני 3 שנים פחות או יותר, את הלהקה הנ"ל – ראיתי הרכב מטאלקור מהוקצע שמופיע נהדר אבל עדיין היה לו סוג מסוים של בוסר מוזיקלי. הלהקה הפעם עלתה עם קטע מתוך הרצועה Hell March 3 מתוך משחק המחשב שהפך לקלאסיקה Red Alert. אני שמח לראות את Missing In Action משנים כיוון ללהקה בוגרת ומקצועית בהרבה, גם אם הבחירות המוזיקליות שלהם לא תמיד לטעמי. הלהקה פצחה בהופעה אנרגטית ומצוינת, שלעומתה אפילו Betraytor דמתה ללהקה נייחת (והיא ממש לא), והפגיזה עם שירים גרוביים, מלודים מאד וקליטים באופן מזהיר.

הבעיה הייתה שהגיטרה הבשרית שהכרחית לז'אנר המטאלקור קצת הלכה לאיבוד במהלך ההופעה, ושלושת השירים הראשונים כולם פחות או יותר סבלו מסאונד דקיק ולא הולם. עודד 'עבדד' גזית, איש הסאונד של האירוע, מיהר לתקן את הפרובלמה, אבל עדיין המוזיקה של Missing In Action הייתה מבוססת על המון מלודיות שהשאירו קצת פער ריק ונטול בשר בין הקטעים הכבדים יותר. אין ספק שמדובר בלהקה שעל הבמה נראית 100%, והשיר האחרון של ההופעה – הלא הוא "Subconscious" – הוא המכה הכבדה והאגרסיבית יותר של ההרכב, שבינתיים הראתה ורסטיליות מוסיקלית נרחבת מאד יחסית ללהקת מטאלקור. האמת היא שאני לא בטוח שמטאלקור זה הסגנון ההולם למה ש-Missing In Action עושים.

המוזיקה שלהם אכן מאד מטאלית, אך גם לוקחת המון מהרוק האמריקאי הפופולארי, לא מעט גם מעולמות מוסיקליים עשיריים יותר כמו ה-Fאנק למשל. עידו אוזן, הסולן, הוכיח שהוא בעל גרון לתפארת, ושהוא מצליח לפסוח באופן נקי וברור בין שירת גראולים נמוכה וגרונית, שאוטינג אגרסיבי, סקירימים גבוהים ומצוינים ואפילו מבהיק לאורך כמעט כל ההופעה בשירה נקייה ומלודית ובחן ובכריזמה נהדרים. הייתה תחושה מעטה שאוזן קצת זייף באחד מהשירים האחרונים – אך בהתחשב במופע הפנומנאלי של הגרון שלו, זה בהחלט מובן. בקצרה, המוזיקה של Missing In Action אולי אינה כוס התה שלי, אך אין ספק שמדובר בהרכב מקצועי, על גבול הוירטואוזי, שיש לו עוד המון עתיד בשוק הרוק והמטאל הישראלים ועם קצת מזל העולמיים.

מצד שני, וזה לא לרעת הלהקה, אלא תופעה שהתחילה בהופעתה של Missing In Action ונהייתה על גבול הבלתי נסבלת ומגוכחת בהופעה של The Fading – היא תופעת הילדים הקופצים בסטייג'דייבינג מהבמה. ילד, להבא תזכור. אם אתה לא מתכוון לרוץ אל הבמה ולזנק אל תוך הקהל בקפיצת ראש או בסלטה רבתי, אל תעשה את זה. אתה נראה מגוחך, דביל ומעיק אחושילינג בזווית של העין. אין דבר יותר פתטי מילד שעולה לבמה באמצע ההופעה, צועק ומרים ידיים כמו דביל כאילו הוא חלק מהמופע, ואז יורד בעדינות כדי שלא יכאב לו כי הוא לא רואה מישהו שיתפוס אותו כשהוא יקפוץ. סתם אנקדוטה.

The Fading

הנה הגיע היהלום שבכתר באירוע הזה, הופעתה המובטחת של The Fading. הלהקה הזו צברה כל כך הרבה כוח, סיבולת וניסיון במהלך זמן כה קצר שהיה ממש מעניין לראות אותה על הבמה אחרי חוויה שכזו, ומראש ידעתי שאכזבה לא תופיע לי בלקסיקון הערב. The Fading עלו לצלילי המצעד האימפריאלי מתוך הסרט Star Wars, ופצחו אם "Failure Proven" אשר פותח גם את האלבום שלהם. ריפים מלודיים ומהירים, והופעה כריזמטית במיוחד של איליה בדרוב, סולן הלהקה, כאילו הוא מפקד על הקהל לשתף איתו פעולה – או לפחות מסמן בחינניות על הוראות בימוי כאילו היה במאי סרטי פורנו בעל תקציב מנופח במיוחד. השיר מסתיים ברעם ובלי להמתין פוצח ההרכב עם "My Lost Serenity" המצוין – והקהל כולו משתף פעולה באופן שוטף, דופק את הראש כאילו אין מחר.

The Fading גם מפנקים את הקהל הוותיק שלהם, לא רק משירים מ-Chaos In Flesh שכולנו זכינו להכיר, כמו למשל "Once Drawn Solitude" אלא גם יציאות עתיקות מתקופתם כ-Excessum, כמו "Infernal Existence" או "Deception" המהיר והאגרסיבי וכמובן "Suffer & Die" ההמנוני והישן. לכבוד האירוע הביאה הלהקה מספר אורחים מלכותיים, ביניהם ג'ונס, סולן להקת Whorecore לשעבר, שביצע עימם את השיר "One Step To Drama", או אורן בלבוס, סולן להקת Eternal Gray, שביצע איתם את מה שהפך כבר לקלאסיקה פרטית של הלהקה – "Destination, Life".

הלהקה מטבלת בכל השירים מהאלבום, נוגעת אפילו ב-"Beyond Perfection" בתור נגינת פתיחה לשיר "Angel Within". גם פה ממשיכה התופעה המעצבנת של ילדים שעולים לבמה, ואפילו נשארים שם אחרי סוף השיר כמו טמבלים גמורים. זה לא שאינני מברך על תופעת הסטייג'-דייבינג – אבל או שתעשו אותה כמו שצריך, או שלא תעשו אותה בכלל! האמת היא שאני חושב שזה יותר חריף מכך. אנשים שאומרים לעצמם שזה השיר האהוב עליהם וחייבים לקפוץ מהבמה בקטע המדויק שהכי נותן להם בראש, זה אני מעודד ומבין. אבל ברגע שכל כך הרבה אנשים עולים לבמה (ובתכלס, זה אותם עשרה ילדים לרוב) זה בסופו של דבר מוריד מערך הלהקה. בנוסף לכל זאת – הבעיה החמורה ביותר לעניות דעתי בנוגע לסטייג'-דייבינג העלוב הנ"ל, היא בעצם הבעת חוסר הכבוד ללהקה עצמה.

כשההופעה של The Fading התחילה – לאותו חלק קטן בקהל כבר לא היה אכפת איזה שיר הם מנגנים, מאיזו תקופה ומה יש ללהקה לומר. כבר לא היה אכפת להם מהשואו הקפדני והאסטטי שיש ללהקה להציע. כל מה שהיה אכפת להם זה ההזדמנות הבאה לקפוץ מהבמה בצורה לא מאד כשרונית. בסופו של דבר כל מה שיצא מהעניין זה שרגעים שיכלו להיות מאד-מאד גרנדיוזיים מבחינת ההופעה והצורה שבה The Fading נוהגים להראות על הבמה נהרסו על ידי ילד שבחר לעלות ולעשות הד באנג מול חברים שלו, לזחול בעדינות מטה מהבמה אל תוך הקהל ולסמן לחבריו "תתפסו אותי כדי שלא אפול" או ילד אחר שפשוט ניגש לחבק את איליה באמצע המופע. אני באמת חושב שאם תעצרו שנייה להקשיב ללהקה ותעשו פחות סטייג'-דייבינג – הרגע עצמו יהיה הרבה יותר עוצמתי ואולי תגלו שאתם הרבה יותר נהנים מהמוסיקה עצמה.

הלהקה חותמת את המופע האולטרא-אנרגטי עם השיר "Kingdom Loneliness" שמודח ברגע זה בתור השיר שחותם כל הופעה, ועם "Sin Collector" המצוין שבאמת נותן את הגושפנקה הסופית. הלהקה כבר לא יודעת איך לאכול את האהבה מהקהל – ואלעד ואיליה מודים בצניעות לכל אלה שהשתתפו ולקחו בזה, ובמיוחד לקהל המצוין שעזר להם להגיע לאן שהם הגיעו. ל-The Fading אין חסרונות. יחסית להרכב דת' מטאל מלודי הם מגיעים עם ארסנל איכויות של 10/10. סאונד מעולה וקהל סופר-קופרטיבי הם בונוסים נהדרים ללהקה שעושה את הכול כבר לפי הספר ובצורה המקצועית ביותר שישנה. הכול ב-The Fading מתואם עד לפרט האחרון – מכיוון הגיטרה וכלה בכיוון שאליו מסובבים את רעמות השיער כשנותנים בראש ביחד בקטעים המיועדים לכך, ברמה כמעט כוריאוגרפית.

אם נעמיד אותם מול *כל* להקת דת' מטאל מלודי אחרת בעולם ככלות הנראה, The Fading יצאו עם שואו כובש שידיהם על העליונה, וניצחונם הכובש ב-Metal Battle הוא רק הוכחה סטטיסטית קטנה לכך. צריך לשטוף את העיניים בעיתונות הבריטית לדוגמה או בשאר סקירות אירופאיות כדי לדעת שגם אלה שזכו לצפות בהם מחממים את Evile באירופה – הבינו שיש פה להקה אלופה בהתהוות. אנחנו בארץ מקבלים את The Fading לא בתור להקת חימום, אלא בתור המלכים האמיתיים שהם בעצם.

אני תמיד האמנתי שעד שלהקה לא מוציאה אלבום ועושה הופעת הד-ליין חגיגית, היא לא יודעת באמת כמה קהל אוהב אותה. בתקופה כה קשה, שלהקות כמו Metallica, Katatonia ו-Lamb Of God רק מעבר לפינה במחירים נוחים או בלתי-נוחים לכל המבקש, קשה ללהקה לעשות את צעד ההוכחה העצמית הזו. מאות האנשים שהיו במועדון הבארבי באותו סופ"ש הוכיחו אחרת לגמרי, הם הוכיחו שלחברי The Fading מגיע כבוד מלכות זה, כי הם השלימו את שנות הלימודים בתור אחת מלהקות המטאל הגדולות בארץ, והפכו לאחת שכזו בזמן אמת, לצד Betzefer ו-Whorecore. ועל זה, מגיע להם מחיאות כפיים.