Thrash Revival – ערב ברוח Thrash Metal

בתור אירוע ה-Thrash Metal של השנה, היו רק 2 וחצי להקות Thrash Metal מתוך ה-5 שהופיעו, אבל זה לא הוציא את ה-Thrash Revival מאווירת ה-Old-school שהשתלטה עליו. אם זה עם Switchblade שניגנו ז'אנר שלא נוגן כיאות בארץ מזה עשור ומשהו, בהצדעה מלאה ללהקות כמו Angelwitch או Anvil – דרך Ground Zero שהיוו מן אתנחתא של Stoner Metal גרובי – דרך Dark Serpent שליטי ה-Thrash הצפוניים ו-Strident שליטי ה-Thrash מהדרום – ועד להופעה ראשונה של 'בלאק סחבק' – להקת ה-Crossover הצעירה ששואפת השראה מ-Municipal Waste ו-M.O.D. – היה אירוע מוצלח, שנראה שהלך והתרוקן מאנשים ככל שנהיה יותר מאוחר, אבל אתם יודעים מה אומרים על זה… זומבים צריכים ללכת לישון מוקדם.
Switchblade
ז'אנר : NWOBHM

אמנם Switchblade אינה להקה צעירה – והיא איתנו כבר 5-6 שנים, אבל זה לא מונע ממנה להיות הפתעת הערב. אחרי מאבקי ליין-אפ רבים, נעמדה Switchblade עם ליין-אפ סופי ומרהיב, שאת עמדת הסולן תפס ליאור סטיין – לשעבר גיטריסט הקצב, והוכיח שהוא סולן מרהיב, במיוחד בסגנון הזה. על עמדת הבס ישנו סשה (בסיסט Winterhorde שמעולם היה הצלע של המטאל המסורתי בלהקה), על עמדת התופים התיישב המתופף משה סבח של להקת Against All Gods ומה שהפתיע אותי הוא שבעמדת הגיטרה המובילה נוסף לו בחורצ'יק שאולי לכולם היה אנונימי, אבל שמו היה פדה טייח – שניגן עימי בלהקה מלפני 10 שנים, בהרכב שנקרא Age Of Strife. הלהקה עשתה משהו שחוץ מ-Metal Scent לא ראיתי קורה בארץ מזה שנים, ו-Switchblade אפילו השכילו לעשות זאת בסטייל שלא קרה בארץ כמעט ומעולם.

הלהקה מנגנת NWOBHM (זה אומר New Wave Of British Heavy Metal) – ולמרות שלרובנו זה אומר בדרך כלל רק Iron Maiden ולעתים גם Judas Priest, מדובר בז'אנר מעולה, אם לא מהטובים ביותר שידע הרוקנרול – ו-Switchblade עושים אותו בנאמנות דייקנית שתגרום ללהקות Power Metal להישמע מודרניות. עם שירים כמו Euphoria ו-Endless War הלהקה פשוט קולחת עם המנוני מטאל אותנטי ועם המון אהבה, סולואים מרגשים ואפילו בלדה אחת שהובלחה פנימה. אז נכון, מר סטיין הוא לא Dickinson – והלהקה עדיין לא מגובשת לסטנדרט שהציבו Judas Priest – אבל ההשפעות לא רק בולטות החוצה אלא גם מחמיאות למוסיקה. מכיוון שה-NWOBHM נשכח כמעט לחלוטין (עד לאחרונה, שישנו גל Revival מפתיע) כי הוא נמעך בין ה-Glam Rock הפומפוזיוני לבין ה-Thrash Metal האלים – אבל בתור ז'אנר שנהנה גם ממהירות, גם ממוסיקה מלודית וגם משירה נקייה שלא נשמעת סיסית בשום צורה – Switchblade לא רק שבדרך להיות נציגה גאה בז'אנר מישראל – אלא גם אחת הנציגות הגאות בעולם, אם ימשיכו ככה.

Ground Zero

ז'אנר : Groove / Stoner Metal

עכשיו הנה הקטע המצחיק עם Ground Zero . ראשית – אני חושב שראיתי אותם מנגנים בהרכב הזה או הרכב אחר בעבר, אני פשוט לא מצליח לשים את האצבע על איפה זה היה. שנית – הכניסה שלהם לאירוע הזה היא מובנת לגמרי מכיוון שהם חבורה רוסית ומקסימה מבאר שבע, אבל החבר'ה האלה לא מנגנים Thrash Metal גם אם תהפכו אותם פנימה והחוצה. אני מבין מאיפה הטעות מצד שני, בעולם של טרמינולוגיה שבה כל מה שיותר כבד מ-Judas Priest אבל עדיין לא Obituary זה כנראה Thrash Metal גרמה לתולדות מוזרות כמו קבלת להקות לז'אנר ה-Thrash Metal מכל מיני סוגים רק בגלל העדר הבנתה של הגדרה אחרת, ואני מדבר איתכם על להקות כמו Strapping Young Lad ו-Mastodon, כן ? מכל מקום – הלהקה מנגנת משהו שנע בין High On Fire ל-Kreator בתקופת Renewal – כך שלא משנה איך תסתכלו על זה, מהירות וריפים מטורללים על ספידים לא תמצאו פה. מה כן תמצאו ב-Ground Zero ? וובכן, טריו עם ריפים גיטרה בלוזיים ומגניבים, תופים מינימליסטים אך הולמים בול את התפקיד – וסולן / בסיסט שעושה את העבודה נאמנה. החבר'ה דיברו באנגלית אל הקהל, כדי לסכום דוברי עברית ורוסית גם יחד ככל הנראה, וזה מאד תרם לשואו המרוחק והמנוכר שלהם. זה לא ש-Ground Zero היא להקה מצוינת, אבל ההופעה שלהם הייתה מהנה בחלקה, למרות שנמתחה מעט יותר מדי (במיוחד לעומת הופעתה הקצרה של Switchblade). הסיומת עם השיר Dig Up All Bones הייתה עדיין מעולה, בלי ספק.

Strident

ז'אנר : Thrash Metal

אחרי שנהנו בשתי הופעות שאינן Thrash למעשה, עלו Strident להופעה ראשונה שלהם מזה הרבה זמן. חמושים בבסיסט חדש ובסולן ללא רעמת שיער (אבל עם זקנקן של לנין !) Strident נתנו את הופעתם הטובה ביותר ממה שזכיתי לראות. אני לא יודע אם זה אני שמזדקן או הם שמשתבחים – אבל ההופעה של Strident היתה מהנה, עניינית, ומי שהכיר את האלבום יכול היה לצרוח את המילים העילגות של Dirty Blood ו-Fucking Army. החומר האיכותי ביותר של הלהקה הוא בלי ספק השירים החדשים שלה, בהם הלהקה באמת מתפרעת ומשילה את שאריות ה-Crossover וה-Punk וצועדת עמוק יותר אל תוך עולם הריפים המורכבים מעט יותר – מהירים הרבה יותר – ואגרסיביים ה-ר-ב-ה יותר.

לא לחינם מרבים להשוות את Strident ל-Korozia Metalia – אבל יש יותר מרק שירים על אלכוהול ומבטא רוסי שמחבר בין הלהקות. Strident היא ממשיכה סגנונית ואלימה יותר בצורה מסוימת, או לפחות מתעסקת יותר בנושאים מטאליים כמו הרג ושנאה, סקס ואלימות. החלקים הבעייתיים של הלהקה צומצמו בעיקר לשירים כמו Psycho Provocator שהינו פשוט שיר בעייתי מבחינת מבנה וכתיבה, והמנוני פאנק-מטאליים כמו To Beer Or Not To Beer שהם שירי פאנק מעולים אבל לא קוסמים כל כך לעבדכם הנאמן. מצד שני, שיר הנושא מהאלבום שלהם, On The Aim – למרות השם העילג, עדיין שיר בועט ומכסח – והשירים החדשים שלהם בהחלט נופלים בדיוק לנקודה הנכונה, שואבים הרבה מ-Kreator ו-Exodus המוקדמים מבחינת כתיבה. סה"כ, בהחלט ההופעה הכי טובה שראיתי של ההרכב, ומהנה במיוחד בהתחשב שדעתי המקורית על ההרכב לא הייתה חיובית. אז בהחלט סחטיין להם – הם שכנעו אותי בצדקת דרכם, והביאו לי בראש עם Thrash Metal מהול בקצת Punk, כועס ושיכור.

Dark Serpent

ז'אנר : Thrash Metal

הנחשים השחורים מכים את ה-Dmusic. שוב. בפעם השישית או משהו. ההופעות של Dark Serpent אינן נחלשות. הן מעולות, נותנות בראש עם הרבה הומור – ובלי ספק הן אחת הלהקות עם הכי הרבה אהבה לז'אנר אותו הם מנגנים. Dark Serpent עולים על הבמה כשהם אוהבים Thrash והקהל שלהם יוצא עם אהבה ל-Thrash Metal קצת בעצמו, גם אם הוא ילד חובב Deathcore. משהו בגישה שלהם פשוט משכנע, וכשאורי 'דה-ביטר' שלו מתחיל למרר על כמה החיים מחורבנים ולהקדיש את השיר המגעיל ביותר שלהם לבחור שעושה הכי הרבה פוגו, זה מגניב. הם לא להקה חורנית, ממש לא. למעשה – Dark Serpent מנגנים Thrash Metal כמעט אסטטי לעומת להקות אחרות בארץ, ובמיוחד בערב הזה. הנגינה שלהם מדויקת, לא משנה כמה היא מהירה. שירת הכנופיה מבוצעת באופן משופשף והדוק, והשירים שאת חלקם הם מנגנים כבר יותר מ-10 שנים פשוט נשמעים יותר ויותר טובים עם כל ביצוע. למרות שהם לא חפים מטעויות, השגיאות הקטנות של Dark Serpent נעלמות בים המהירות והאגרסיה המוסיקלית, נקייה ומצוחצחת ככל שתהיה. אורי 'דה-ביטר' הוא עדיין אחד הפרונטמנים המשכנעים ביותר בארץ, ועם הרבה חן וקסם הוא מסביר לכולם למה הם צריכים לעשות פוגו, וכמה ישתלם להם להשתולל בשירים הבאים.

ההופעה עצמה הינה קצרה, וכשכל הקהל כבר מכיר את האלבום עצמו בע"פ, כולל את שירי הבונוס שאמורים להתפלח בעיקרון לאלבום הבא (בעיקרון, 'Defiance' שהוקדש לכל מי שעושה מטאל שקרי – כי השיר 'Enlighten By Fire' לא נכלל הפעם בהופעה). במשחק האחרון של ההרכב על הבמה – אורי וצחי הבסיסט נתנו לקהל לבחור את השיר האחרון – ולמרות שהתעוררו לבטים בין M.K.C. שיר הנושא של האלבום ל-Shot By Friendly Fire השיר שהחזיר אותם לתודעה הציבורית במטאל הישראלי – האחרון כנראה היה יותר כיף לנגינה ולכן נבחר. החסרון המשמעותי היחידי בהופעות של Dark Serpent הוא שצריך, ובדחיפות, לרענן את ארסנל השירים ולהכניס כמה שיותר מהר שירים חדשים. כעת – שהאלבום יוצא לו אוטוטו, הגיע הזמן להתנפל על חדרי החזרות ולהרכיב שירים נוספים.

Black Sachbak

ז'אנר : Crossover

בעיקרון – 'בלאק סחבק' (כי לכתוב את השם שלהם באנגלית מאבד כל משמעות) אמורים להיות להקת Thrash Metal. הלהקה שמנגנת על הבמה בהחלט מנגנת Thrash Metal – קצת יותר פרוע ומשוחרר ממה שהתרגלנו עד עכשיו באירוע, אבל עדיין – Thrash Metal. הקטע שמייחד את 'בלאק סחבק' – לטובה ולרעה, הוא הסולן אלירן בללי. מלבד העובדה שהוא עולה עם תחתונים וחולצה צמודה להופעה (שיש אומרים שזה ברמת העיקרון סמל לזרקנות המאפיינת את ה-Thrash Metal ולהומור שממלא אותו, אבל לי זה יותר מזכיר את הזרקנות של ה-Punk והרבה הומור מוצלח לא היה בהופעה). השירים עצמם מנוגנים בסדר גמור, הלהקה ובמיוחד טיטו הגיטריסט עושים את העבודה שלהם בסדר גמור ואף יותר מזה, אבל את השירה של בללי אפשר לאהוב או לשנוא, ואני באמת שלא אהבתי. זה לא שב-Thrash Metal אסור לשיר גרוע. לעזאזל – Paul Baloff עשה מזה קריירה בחייו – אבל הוא צעק והרביץ והיה כריזמטי על הבמה, ובללי לא קרוב לזה כל כך. הוא נוהג למלמל למיקרופון ולא משנה איפה עמדתי לא הצלחתי לשמוע (על להבין אני לא מדבר בהופעות מטאל, אני מדבר על לשמוע) – וזה נשמע לי יותר כאילו הוא נאבק עם סיבולת לב הראה שלו להמשיך ולהשתולל בזמן שהוא מנסה להדביק את הקצב של השיר. מצד שני, מלבד כמה קפיצות והנהוני ראש הוא לא בדיוק התחרפן על הבמה שם. אולי הוא חש רע, כי שמעתי דברים טובים על ההופעות של בללי, אבל ייתכן גם באותה הנשימה שזה כל מה שיש לו להציע בתור סולן – ואצלי זה לא מגרד את המספיק. אז היה קאבר ל-Motorbreath של Metallica שקוצר לו עד בוא הסולו (בתכלס, החלטה מגניבה, במידה והגיטריסט מכיר את היכולות שלו ואומר לעצמו שאין מה לעשות את הסולו אם הוא לא מסוגל לעמוד בו. הוציא אותם גברים), והיו עוד כל מיני שירים שנעו בין מה שהיה יכול להיות Punk, Hardcore ו-Thrash Metal מבחינה מוסיקלית, ולכן אכנה את הבלילה פשוט Crossover ואסגור עניין.

או – משהו נוסף. אף אחד לא אוהב שדוחפים לו אידיאולוגיה במורד הגרון. לא דת, לא לאומיות ובטח לא מרקסיזם. אני לא אומר שצריך לבטל את הקשר בין מוסיקת מחאה, שמין המסתבר 'בלאק סחבק' מרגישים משויכים אליה באופן קנאי מדברי בללי, ואני לא אומר שמבחינה רעיונית הוא טועה – אבל זה משהו שבאמת יכול להרוס למישהו הופעה, בדיוק כמו ש-Barney Greenway צעק על במות תל-אביב לפרק את החומה, כאילו הוא בברלין של 1989. גם Strident וגם Dark Serpent מצליחים להכניס נושאים טעונים פוליטית עם הרבה מאד סטייל, בין אם זה סטייל של יללת שיכורים או ציניות ארסית. לבוא ולומר "יש איש אחד בעולם הזה שצדק אי פעם וקוראים לו קארל מרקס" כאילו מדובר באיזה קטע קישור לשיר הבא (ויודעים מה – אם זה נכון – זה עוד יותר גרוע !) יהיה כמו לשמוע מלהקה סטייל Orphaned Land "אל תשכחו להניח תפילין". לא במקום, ולא לעניין, ואצלי הם איבדו נקודות על זה.