מפרקים את ארגנטינה – סקירת הופעותם של Abbath ו Amon Amarth בבואנוס אייריס

כתב: יאיר אבלסון
הייתי צריך את ההופעה הזו. את פריקת הלחץ, טלטול הגוף ובעיקר ניקוי הראש. הנסיעה הזו לארגנטינה התחילה בעבורי ממש רע – המזוודה שנתקעה בפרנקפורט, המצלמה שנגנבה, בעיות בשלא תלויות בי בעבודה וכו'. כאילו קארמה רעה רבצה עלי ועל הנסיעה הזו. כבר התחלתי לחשוב שהדבר הכי בריא עבורי הוא להצטפן בבטחת חדר המלון ולחכות עד סוף המשימה שהוטלה עלי והחזרה הביתה. בשביל מה לקחת סיכונים מיותרים? ברגע מסויים החלטתי שפאק איט, לא בטוח שתהיה לי הזדמנות אחרת לראות את אבאת' וזו תהיה חוויה מעניינת לראות את אמון אמארת' בסביבה אחרת ממה שאני רגיל לה. הרי זה לא כאילו שאני טס כל שנה (או בכלל) לוואקן. אז יאללה, אלך להופעה בכל זאת. הרי המצב לא יכול להיות יותר גרוע (הכנס בדיחות "סיפורי פוגי" כאן…)

סצנת המטאל בדרום אמריקה חזקה. היא לא מתפתחת, היא לא מתחזקת. היא חזקה, כבר שנים רבות. לא מעט להקות יצאו מכאן וליוו אותנו במהלך השנים. זו כנראה הסיבה שהקהל שבא לראות את אמון אמארת' ואבאת' נע בטווח הגילאים העצום שבין גילאי הטיפש עשרה ועד מעבר ל60. אחרי שקניתי כרטיס פסעתי לעבר קצה התור המשתרך ובלתי נגמר והצטרפתי לעמידה של שעה עד שהדלתות ייפתחו. בזמן ההמתנה ראיתי דברים שאפשר לראות כנראה רק כאן, דוגמת הזקנה חסרת השיניים שהסתובבה לאורך התור כשהיא מחזיקה חולצות של אמון אמארת' למכירה, או השיכור שהסתובב ומכר פאצ'ים של להקות שחלק מחבריהן לא ראו את פתיחת המילניום הנוכחי.

בסופו של דבר התור התקדם (תוך מעבר דרך גלאי מתכות ובדיקה גופנית כמעט חודרנית, בכל זאת בואנוס איירס) ונכנסנו לאולם ארוך ולא רחב במיוחד, בעל גלריה שמקיפה את הרחבה התחתונה מכל הכיוונים (פרט לבמה). הפתיע אותי קצת למצוא את להקת החימום, Betrayer, באמצע הופעה למרות שרוב הקהל עדיין מחכה להכנס. הסולנית של הלהקה, סילבינה האריס (כך היא מזדהה, יש לי תחושה ששם המשפחה אינו שם המשפחה המקורי שלה) נותנת גראולים לא רעים ובעיקר מחכה את אנג'לה גוסו בתנועות ובמחוות שלה לקהל ובשלושת השירים (שהספקתי לראות) העלתה זמרים אורחים לסייע לה בשירים. השואו שביטרייר נתנו בהחלט טוב כשואו, אבל הריפים חסרי מעוף ולא נדמה שהתקדמו למקום משמעותי במיוחד. כלהקת חימום הם היו בסדר אבל נדמה שהקהל, שעד כה נשאר מפוזר ברחבי המקום, היה עסוק יותר בלדבר ולנסות לתפוס מיקום אסטרטגי לקראת הופעת אבאת' מאשר בלהקה.

חושך. ענן עשן סמיך למדי ממלא את איזור הבמה. מוזיקת הכניסה של אבאת' מתחילה והקהל כולו מתקדם לעמדות קרב. הבסיסט של אבאת' עולה לבמה, מנפנף בידיו, וכמעט נופל על פניו כשהוא מפספס (מרוב עשן) את המדרגה לכיוון המיקום שמיועד לו. אולה פארסטאד, הגיטריסט שהצטרף אליהם לסיבוב הזה עולה יחד עם המתופף ואחריהם מדדה לו אבאת' בהליכת הסרטן המצחיקה שלו למרכז הבמה ומתחיל לנסר על הגיטרה. השואו של אבאת' (AKA Olve), יחד עם ידידו הבאסיסט המנוסה קינג, כבר נכנס מזמן לפנתאון על מאות הממים שיוצרו על ידי קהל המטאליסטים. הפרצופים, העמידה ברגליים כפופות וכל היתר קנו להם מעמד מסויים (לטוב ולרע) עוד מהימים בהם היה אבאת' באימורטל וגם עכשיו הוא נותר עם אותה התנהגות כלפי הקהל. הוא עושה לקהל עיניים (תרתי משמע), מעווה פרצופים ומראה שילד – הוא לא.

אבאת', על כל מרכיביה, היא להקה של חיות, פשוט מכונות. המתופף שלהם משתולל על הסט והדאבל בס שלו נשמע כמו גאטלינג שלא שופך קנה, ועוד יש לו זמן בין צרור לצרור לנופף שיער בהדבנגינג עצבני. אבאת' עצמו וקינג מחליפים מקומות בלי הפסקה, עולים על המוניטור הגדול של קינג וקופצים ממנו למטה ותוך כדי ריפים מהירים ועצבניים אבאת' מרעיד את אזני הקהל. היחיד שנראה סטטי לעומת האחרים ופרט לאצבעותיו כמעט ולא נע במהלך ההופעה הוא פארסטאד ולמרות שהוא מדוייק על המוזיקה, לא ברור אם הוא הצטרף כ hired gun או כי הוא נהנה מזה. אני חושש קצת שהתשובה הראשונה נכונה יותר, אבל זה לא מפחית מהמוזיקה שהוא עושה איתם. בכל אופן, השואו של שני החברים הקבועים בלהקה מספיק בכדי לחפות על היתר. אבאת' משחק בקהל ומסיים בקול תרועה רמה.

המקום מוחשך בזמן שצוות הבמה מכין את הבמה לאמון אמארת', והדבר כולל אפילו באלאנס מחודש, כדי לעשות התאמות מסויימות (שכנראה היו ידועות מראש, שכן הבאלאנס היה אחד המהירים שאי פעם ראיתי). הקהל מצטופף עוד יותר ונדחק. שזה דבר די משונה באקלים הארגנטינאי. המצב הכלכלי הדחוק כאן גרם לפשיעה ברמה בלתי נתפסת (ע"ע המצלמה שלי שנגנבה יום קודם לכן) וכל מי שנושא איתו תיק הולך עם התיק על הבטן, כדי להפחית את הסיכון לגניבה. למרות שהסיכוי שגנבים פשוטים ייכנסו למקום, בין אם בגלל המחיר הלא נמוך בעבור המקומיים (1430 פזו, כאשר השכר החודשי הממוצע כאן עומד על כ-5000 פזו בלבד) ובין אם בגלל הבדיקות הדקדקניות שנערכות בכניסה, אנשים לא לוקחים סיכון ומסתובבים עם התיקים על הבטן – דבר שלא תורם לצפיפות. בשל החוויה הקודמת שלי, גם כל מגע של מישהו בגב שלי ישר גורר מבט לאחור ובדיקה שכל מה שצריך להיות עלי – עדיין עלי.

כשאמון אמארת' עולים סוף סוף לבמה הקהל משתולל, נדחק קדימה ומנסה להתקרב עד כמה שאפשר ללהקה שעל הבמה. תחילה עולה המתופף של הלהקה, ואז כל יתר הלהקה מצטרפת לפתיחת מסע ויקינגי. התופים מתחילים להרעיש, הריפים מתנגנים וקולו של יוהאן הג הסולן עולה מעל כל זה בשירה חזקה שלה ציפו כל המעריצים פה. כיאה וכיאות, בירה משפריצה לכל הכיוונים ומגיע גם אלי. מדי פעם עולה אחד המעריצים על כתפי חבריו ומתחיל Crowd surfing עד שהוא נעלם בין יתר הקהל. הקהל נע ונד קולו כמקשה כמעט אחידה לאורכו ורוחבו של המועדון – זכרון עמום ל Wall Of Death שכנראה היה נוצר במקומות אחרים, גדולים יותר. אני נזכר בעובדה שבביטרייר ובאבת' לא היה אפילו מעגל פוגו אחד, גם לא קרוב לבמה. לעומת זאת כעת יש תחושה של גלי פוגו, גלים של אנשים שנעים מצד אחד לצידו השני של האולם, מתנפצים מדי פעם אל הקירות והמדרגות ותוך כך מנפצים את המעריצים חסרי המזל שהיו צמודים לאותם קירות.

כששירם Raise Your Horns עומד להתחיל הלהקה עושה הפוגה קלה לטובת שתיית בירה מתוך הקרניים הידועות, תוך קריאת "סקול" רמה – ומייד לאחר מכן חוזרת לנגן. היו מספר הפוגות כאלה במהלך ההפוגה, כולל אחת שחלה אחרי At Dawn’s First Light שבה כולם פרט למתופף יוקה ירדו מהבמה ונתנו לו להתחרע על מערכת התופים שלו, שמתאימה יותר ללהקות פרוג מאשר ללהקות מטאל, בזמן שהם נחים בצד. עם כל ההתלהבות וכל המופע המצויין יש דבר אחד שמפריע לי. אולי זה הסאונד במיקום שלי, אולי זו העייפות ואולי זה משהו אחר אבל כחצי מהשירים שנבחרו להופעה נשמעו (לפחות לי) ככאלו שהריפים בהם מאוד דומים זה לזה, עד כדי שכך שללא שירתו של יוהאן או הסולו התורן קשה היה להבדיל בין השירים. להקה בעלת רקורד כל כך רחב ועשיר וכמעט 25 שנות פעילות אמורה לבחרו את השירים שלה בצורה שדבר כזה לא יקרה ובטח שלא בקנה מידה גדול כל כך. בסיום ההופעה היה לי ברור שהחוויה שונה בתכלית מאלו שיש בארץ – עד שנכנסים פנימה. ברגע שהקהל צמוד זה לזה, מזיע יחד, צורח את מילות השירים יחד – ההרגשה מלאת האנרגיה די דומה לזו שחוויתי במקומות אחרים. זו רק החוויה שמחוץ להיכל המוסיקה שמשנה את פני הדברים ומחזירה אותך לreality check בו אתה נמצא באחד המקומות העניים בעולם. אולי הדבר היחיד ששונה הוא שבסיום הקהל שר את המון הכדורגל עתיק היומין "או אה, או אה או אה או אה… אמון… אמון…"