Unleash The Power – הישרדות החזקים

מימיי אני לא חושב שראיתי ערב שמוקדש כולו לפאוור מטאל בארץ – זו הייתה הפעם הראשונה שלי ואפשר לומר שחיכיתי לראות ולשמוע מה יש לפאוור מטאל הישראלי להציע. הגיל בקהל היה גבוה מהרגיל, אולי בגלל שזה היה יום שבת, אולי בגלל שאף להקה לא עושה שום סוג של "קור", אך מי שכן הגיע, הצטופף ליד הבמה, עד שלבסוף האורות כבו והערב התחיל.

The Afterlife

The Afterlife התחילו בעמדה קשה, היה עליהם להוכיח שהם היו שווים נטישה באמצע פרק מרתק של "הישרדות", ולמען האמת, היה שווה. זה לא שדן מנו ו-משה-מלצר-חולון לא מעניינים אותי, אלא ש-The Afterlife מביאים לבמה משהו שבין כל המטאלקור והדת' מטאל שיש כאן, הרבה זמן לא ראיתי, והמשהו הזה – זה קלאסה.

קשה לשים על זה אצבע, אולי זו העובדה שחברי הלהקה לא בני 16, אולי זה העניין שהם עושים מטאל שקשור יותר ל-Ronnie James Dio ופחות ל-Slipknot, ואולי סתם לריבוי להקות הגרוב בארץ, בכול מקרה, עשה לי ממש טוב לראות אותם. מבחינה מוזיקלית אין ספק שיש להם עוד לאן ללכת, הסולן אמנם טוב, אבל צריך קודם כל להקפיד על שירה בזמן הנכון לפני שיוכל להישמע מקצועי באמת. השואו מעט יבש, ואת הבק-ווקלז של הקלידנית בקושי היה ניתן לשמוע.

שתי הבעיות הבולטות בהופעה היו הסאונד החפיפניקי, והקהל, שרובו כנראה בחר להישאר בבית לראות הישרדות בכול זאת. אך מעבר לבעיות ולטענות, מדובר בלהקה לא רעה, שמנגנת פאוור מטאל ססגוני, ומצליחה לשמור על רמת עניין אצל הקהל, שהגיב אליה טוב, וגם אצלי, המאזין ה"וואנבי" אובייקטיבי. אני בטוח שאם הם ישכילו ללמוד לקחים The Afterlife ישתפרו כבר בהופעה הבאה, ואני לא אתנגד לראות אותם שוב, בתנאי שזה לא נופל על "הישרדות". עד אז, העקיצה לכמה שניות ל-"Painkiller" מזכה אותם בחסינות.

Desert

ל-Desert בהחלט מגיעה ההערכה שלנו. החבר'ה הלא צעירים האלו עלו מהדרום, חמושים באלבום ורפרטואר שירים רחב, ונתנו בראש. אם אמרתי קודם שהגיל הממוצע היה גבוה מהרגיל, מה שאיזן אותו היה בוודאי בנו של הסולן, שפיזז לו במעגלים ברחבה. בכל אופן, למרות הסולן והקלידן שנתנו בראש, חוליית כלי המיתר הייתה די אנמית על הבמה, באופן שמסביר למה Desert הופיעה מול מעט אנשים, במקום מול מאות אנשים בפסטיבלים הגדולים. הגיטריסט נראה כאילו הוא נרדם עוד מעט, מה שהוציא את השואו האינטנסיבי – שגם ככה היה גבולי – לדי מגוחך.

בשלב זה רציתי לעזור ולהסביר לסולן את אחד מחוקי הרוק'נ'רול הקדומים ביותר: על כל שעה של הופעה מותר לך לרדת על הברכיים פעם אחת. הסולן של Desert עשה זאת לפחות 3 פעמים, וההגזמה הייתה מגוחכת. באופן כללי ההופעה הייתה ארוכה מידי – הקהל שבקושי מילא את המקום, לא ביקש סט של "Rock Stars" גרנדיוזיים, ו-11 השירים ש-Desert ניגנו מרמזים שזה מה שהם באו לתת – וכולנו יודעים שגרנדיוזי שלא עומד בציפיות הוא פשוט פתאטי. העצה היחידה שאני יכול לתת להם היא לבוא עם התלהבות ובלי יוהרה.

עם זאת, מבחינה מוזיקלית Desert היו השיא של הערב – קצביים והדוקים – הם הביאו פאוור מופשט וכוחני, סוחף ולעיתים מרגש. הבעיה היחידה הייתה עם הקלידים שנשמעו כמו עטיפה מאולצת ולא כמו חלק אינטגראלי מהמוסיקה. בגדול Desert היו Highlight די פושר, ולקראת סוף ההופעה כבר נמאסו. בכל אופן, עם מעט תיקונים לשואו, וסט קצר יותר, אני בטוח שיש ללהקה הרבה מה להציע לקהל הישראלי בעתיד.

Altharya

להופעה של Altharya נשארתי כמעט לבד, וחבל, כי למדתי הרבה על החבר'ה הצעירים האלה, שכבר הכרתי בעבר. יש לי רק שני דברים שאני רוצה לציין לפני שאתחיל לדבר על ההופעה: 1 – חברי Altharya באים מנהריה, כמוני, ואני מכיר אותם שנים, אישית ומוזיקלית. 2 – אני לא אוהב סולניות במטאל שלי, ולהם יש אחת כזו. ניסיתי לשים את שני הדברים האלה בצד ולבוא להופעה נטול פניות, וקיבלי הפתעה, לטובה ולרעה. המוזיקה של Altharya אגדתית משהו, בין אם בקונספט, או באווריה שהקלידים והשירה משרים באמצעות מלודיות שמחות, על סף ילדותיות. כל זה בא לצד חוליית רית'ם כסחיסטית ותיפוף מפלצתי, ויוצר משהו שניתן להגדיר כמעניין.

ניכר שהושקעה מחשבה רבה בכתיבה של השירים וזה בא לידי ביטוי בבלדה "Once Upon A Full Moon", שם המוזיקה בבתים לא נופלת משל ענקיות הז'אנר ביצירתיות והאיכות. הבעיה המרכזית של הלהקה לטעמי היא הסולנית. על אף הפוטנציאל הברור שיש לה, היא מזייפת לא מעט, באופן שצורם לאוזן ופוגם בחוויית ההופעה בצורה משמעותית. דווקא שירות הליווי – הקלין של הגיטריסט והגראול של הבסיסט – היו יותר מראויות. מבחינת שואו אני לא יודע אם להחזיק את הלהקה אשמה בשכונה המביכה שהלכה שם או את העובדה שהיו יותר אנשים על הבמה מאשר מולה. באופן כללי, זה היה ערב עם הופעות לא רעות בכלל ואני מקווה שכן ירבו אירועי מטאל שכאלה… פשוט לא מול "הישרדות".