Wacken Open Air 2008 – סיקור פסטיבל
מלאכת הכתיבה על כל הפסטיבלים של הקיץ היא אינה דבר פשוט, וככל שדוחים את המשימה יותר (בין אם מרצון או מהכרח, כמו במקרה שלי) זה הופך אף ליותר קשה, אבל מישהו צריך לעשות את זה ואני לא רואה אנשים עומדים בתור כדי לעזור לי. מסכן הא? הייתי צריך לראות הופעות במשך 3 ימים שלמים, להנות, לכתוב פה ושם בפנקס (כדי לזכור משהו), ואולי לשתות משקה כזה או אחר כדי להעביר את הזמן יותר בכיף… רחמים! עקב העובדה שבמקרה יצא לי לראות הרבה להקות יותר מפעם אחת (או 4!) במהלך הקיץ והשנים הקודמות, החלטתי הפעם לעשות סיכום פסטיבל "מצומצם" והתמקדתי במה שבאמת עניין אותי, כמו גם במה שיצא לי לראות לראשונה (הרשימה הזו מאד קטנה היום), אז סליחה מראש אם לא תמצאו פה אף להקה שאתם אוהבים (וסביר להניח שזה מה שיקרה), כי באמת… הרבה אנשים הספיקו לשכוח אירוע שהתרחש לפני חודשיים. אז אני מקווה שתהיה לכם קריאה נעימה, ואם לא, אז… חבל.
קשה לי מאד לחשוב על מילים לתאר את פסטיבל Wacken Open Air שמתקיים זו השנה ה… 19, כמדומני, בעיירה השקטה Wacken בצפון גרמניה. כולם יודעים שזה הפסטיבל האקסקלוסיבי למטאל הכי גדול בעולם, כולם יודעים שמי שלא היה שם לא ידע מה זה חווית מוזיקה אמיתית, כולם יודעים גם שבגלל שכולם יודעים כבר הכל על הפסטיבל אז יגיעו אליו המוני אנשים ובמקרה שלנו בסביבות ה-75,000 איש (נתון רשמי, או 100,000 בלא רשמי) שירצו להיות חלק מהחוויה, בין אם בפעם הראשונה, או בפעם העשירית – כי אחרי שמבקרים פה פעם אחת, אי אפשר שלא להתמכר.
השנה בין התאריכים ה-31 ליוני ל-2 באוגוסט, עיירת Wacken שכבר רגילה לבלגן הזה, לבשה שחור והייתה מוכנה ומזומנת למגוון הפסיכופטים המקשטים את סצנת המטאל העולמית, ללהקות, להפעלות ולשאר השיגעונות שמגיעים לאזור מדי שנה. גם אני הייתי מוכן והשתדלתי לקחת את כמות האנשים "בקלות" עד כמה שאפשר… עם ציפייה להופעה אחת או שתיים מרכזיות (מבחינתי), תקוותי הייתה שלא להתעצבן כמו בשנה שעברה, אבל אם זה לא בגלל האנשים, אז תמיד יש משהו אחר שמפריע בדרך – ולראשונה בתולדות הפסטיבל (מבחינתי) זה היה הסאונד, שאליו נגיע מיד.
אז כמו שאמרתי, הפעם אני אנסה לסקר את הפסטיבל לפי הטעם האישי שלי, עד כמה מעוות שהוא, ללא עזרה מחובבי סגנונות אחרים או אנשים שהיו באזור וראו הופעות אחרות. אני אתחיל מההופעות שאליהן הכי ציפיתי (וגם הופתעתי להתאכזב), אמשיך משם להופעות שיצא לי לחוות בפעם הראשונה (שלא ציפיתי להן), אדבר בין השאר על כמה אירועים יוצאי דופן (כמו זכייתם של חברינו מ-The Fading), ואסיים בסקירה כללית של הופעות אחרות בהן נכחתי בפסטיבל. זה אומנם לא יהיה סיקור כולל כמו בעבר, אבל אני מאמין שהוא ייתן לכם סוג של רושם מהחוויה – ואם זה לא יספיק תמיד אפשר לפנות ל-3 הסיקורים הקודמים שלי שמלאים בכל טוב. אז הנה אנחנו מתחילים…
Avantasia – מבין כל ההופעות שידעתי שאזכה לראות הקיץ, זו הייתה בחמישייה הראשונה של הרשימה, לא רק בגלל אלבומי העבר של הפרוייקט הזה, אלא גם בגלל השתתפותו המלאה של Jorn Lande, סולן ההבי מטאל הנורבגי ואחד האהובים עלי בכל הזמנים, במופע המכובד הזה. מי שלא שמע על פרוייקט Avantasia, מדובר ביצירה, פרי מוחו של סולן Edguy המשוגע, Tobias Sammet, שהחליט לקבץ סביבו מוזיקאים שונים ליצירה של "אופרת מטאל", עם עלילה, דמויות וכל מה שנובע מכך. לאחר 2 אלבומים וכמה שנים של שקט, Tobias חזר ל-Avantasia ושחרר השנה אלבום שלישי ולא רע בכלל שרק הגדיל את הציפייה לקראת סיבוב ההופעות הזה. אבל עזבו הכל, אני אזכה לראות את Jorn Lande… פאק יה!
וכך, מבעוד מועד שריינתי מקום ממש מקדימה (משימה לא קלה בהתחשב בכמות האנשים) והמתנתי עד שתחל ההופעה. עם הגיעה השעה, האינטרו התנגן ואל הבמה נכנסנו חלק מחברי האנסמבל של הפרוייקט, ביניהם Sascha Peth ו-Oliver Hartman (איש At Vance) על הגיטרות, Amanda Somerville (סולנית נחשבת ומאמנת הקול של Simone מ-Epica) על קולות הרקע הנשיים ולבסוף Tobias שניצח על הכל ופתח את ההופעה עם השיר "Twisted Mind" מתוך האלבום החדש. את תפקידו של Roy Kahn (סולן Kamelot, שהיה באזור אך משום מה לא נקרא להופעת אורח) בשיר תפס Jorn Lande לשמחתי, אך כשהחל לשיר… אף אחד לא שמע אותו מחוץ לבמה… מה שיצר כמובן בלבול כי על הבמה לא קלטו שלא שומעים את הסולן עד אמצע השיר השלישי וגם זה היה בקושי!!! לעזאזל!!!
מבואס מכך שלא זכיתי לשמוע את Jorn בשיר הפותח וכן בשיר הנושא מהאלבום החדש, "The Scarecrow", היה לי קשה להנות משאר ההופעה שחלפה על רוב השירים החדשים של הפרוייקט כמו "The Toy Master" (מחווה ל-Alice Copper, עם הופעת אורח של Uli John Roth על הגיטרה), "Promised Land" (בו סוף סוף שמעו את Jorn קורע את המקום ושר על ירושלים!), "The Story Ain't Over" (דואט בין Amanda ל-Bob Catley, איש Magnum) ועוד, לצד כמה יציאות וותיקות כמו "Avantasia" והשיר האהוב עלי ביותר "Farewell" שדווקא העלה בי חיוך. הסאונד היה משובש לאורך רוב ההופעה, וגם לא נראה שהושקע מאמץ בשואו של הסולנים, מלבד Jorn ו-Tobias, שנענעו את התחת (באמת!) כל הזמן.
אם בעיות הסאונד לא הספיקו, ההופעה סבלה ממחלה ידועה שאני מכנה כ-"תסמונת גרמניה", שזה אומר שלא יכלנו להבין כלום ממה שדיברו על הבמה, מכיוון שהכל היה בשפה הגרמנית, שלא יודע אם שמו לב, אבל 50% מהאנשים לא דוברים אותה ב-Wacken… כמובן שזה הוריד מהחוויה הכללית (דווקא מפתיע כי הרבה מחברי הפרוייקט אינם גרמנים) והוסיף עוד נקודה רעה מבחינתי. אך הקש ששבר את גב הג'ירף בסוף היה משהו שהרגשתי בשורות הראשונות – מי שמכיר את Avantasia יודע בוודאי על התוכן הנוצרי של המילים בשירים של הפרוייקט, לרוב אין לי בעיה עם זה, אבל כשחבורה של מוזיקאים מכובדים שרים על הבמה ומתחילים לעשות תנועות כמו של כוהנים במיסה, זה קצת (מאד) מטריד, ועזבו את זה שאני לא נוצרי… מה זה פאקינג קשור למטאל?
לפחות סיום ההופעה היה לא רע, עם מחרוזת שירים מעולה שכללה את "Sign Of The Cross" וכן את "The Seven Angels" הנפלא שזכה להשתתפותם של כל הסולנים האורחים ביחד, ביניהם גם Andre Matos, איש Angra הברזילאית. לסיכום, וסלחו לי על הקלישאה, אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. אם היו משקיעים בהופעה, בתפאורה וכמובן בסאונד כמו שצריך זו הייתה יכולה להיות חוויה לא נורמאלית, אבל כנראה שהמארגנים והלהקה התייחסו לזה כ"פרוייקט" חביב וככזה, קשה לקחת אותו ברצינות, לעומת להקות כמו Iron Maiden או Children Of Bodom שקיבלו את מלוא היחס הטכני. תודה באמת!
ימין: Jorn ו-Tobias – המלך וליצן החצר | שמאל: כל-כך הרבה אנשים ואין מיקרופון ספייר?
Kamelot – מוקדם יותר באותו יום התקיימה הופעה של אחת מהלהקות המעניינות שידע ז'אנר הפאוור מטאל. לטעמי Kamelot היא סוג של עוף מוזר בז'אנר הזה, המוזיקה שהיא עושה זה אולי פאוור מטאל סימפוני, אבל Roy Khan הסולן שר ומתנהג כאילו הוא עוד מעט הולך להתפוצץ מרוב רגשות עזים – וזה לא תמיד בא בטוב עם האווירה הכללית של המוזיקה. בהופעה הנקודה שלי בלטה אפילו יותר כשהבחנתי ש-Roy נמצא בעולם משל עצמו ולאורך מרבית ההופעה הוא היה בדיליי מטורף משאר הנגנים שכנראה גם לא שמו לב שמשהו שם לא יושב כמו שצריך. הסאונד היה אף הוא נוראי, עם רעשים (בוואקן???) ותקלות אחרות, שגרמו להופעה להישמע חובבנית למדי – אבל איכשהו הצלחנו לשרוד את השירים.
כן… שירים… מי שלא שמע את 2 האלבומים האחרונים של הלהקה,The Black Halo ו-Ghost Opera, לא היה מזהה את רוב הסט של Kamelot, שהעדיפו לא להתמקד ביותר מדי שירים ישנים. אני דווקא מאד אוהב את האלבומים האלה, אבל היה מאד קשה להנות כש-Roy, אף על פי שהרשים ביכולות הקול המעולות שלו, נראה כאילו הוא באמצע חרבון במטריקס – עושה תנועות מוזרות עם הגוף והפנים – וששאר חברי הלהקה בקושי זזו. האפקטים של התאורה והפירוטכניקה לפחות עבדו כמו שצריך וקצת השפיעו לחיוב על ההופעה, שגם קיבלה חיזוק מצד הבחורה האלמונית שעשתה להם קולות רקע, נראתה מדהים, החליפה תלבושות ועזרה ל-Roy להתגבר על העצירות או מה שזה לא יהיה.
לדעתי אותה בחורה גנבה את ההצגה וגם קצת הרסה אותה כשבחרה להעלם בדיוק בזמן בו הרגשתי שהולכת להגיע אורחת מסוג אחר להשתתף בשיר "The Haunting". כן, ידידתנו Simone Simons סולנית Epica, עלתה לבמה לתשואות הקהל וגרמה גם לשאננים ביותר להתעורר למשמע קולה הנוגע ודפיקות הראש הכובשות שלה. עוד אורח שהגיע היה Alex Krull, איש Atrocity (שהיה באזור עקב הופעתה של Leave's Eyes, ההרכב של אשתו בו הוא גם לוקח חלק), שהחליף את קולו של Shagrath מ-Dimmu Borgir בשיר "March Of Mephisto". הבחור המגודל נופף בשערות הארוכות שעל ראשו וכמעט גרם לכל הבמה להישרף, לפחות זה עורר בכולם גיחוך וקצת אופטימיות לקראת סיום ההופעה ההזויה הזו. חברי Kamelot אמנם ניגנו טוב, אבל כנראה שהם צריכים שטח פרטי משלהם כדי להתארגן על הופעה ראויה. עד שזה יקרה, אני מקווה ש-Roy ימצא תרופה לקלקול הקיבה התמידי שלו, או לפחות ישתה קצת קולה להקלה.
At The Gates – זו אולי לא הפעם הראשונה שאני רואה את הלהקה הזו בניגוד ל-2 הקודמות, אך אחרי ההופעה הכבירה שזכיתי לחוות בפסטיבל Graspop כחודש לפני כן, זו בהחלט הייתה אחת ההופעות שציפיתי לראות שוב – ולשם שינוי, לא התאכזבתי בכלל! כמו שאמרתי בעבר, בימת Open Air עושה את ההבדל לחלוטין, ובניגוד לבלגיה שם לקח לנו זמן להתחמם באוהל המחניק, הפעם ישר מהצליל הראשון של "Slaughter Of The Soul" לא הפסקנו לנענע את הראש לכל כיוון אפשרי. Tomas Lindberg נשמע מצוין ושאג כאילו לא עברו 12 שנה מאז שהלהקה ש-At The Gates הופיעה בפעם האחרונה – משם ההופעה תפסה תאוצה דרך סט שירים שלא היה יכול להיות טוב יותר.
אם אינני טועה הלהקה ביצעה את מרבית השירים מ-Slaughter Of The Soul, אך היא גם לא בחלה בשירים אחרים מכל רפטואר האלבומים שלה – ככה עושים דת' מטאל, מלודי, לפעמים קצת יותר אגרסיבי, אך טוב. כבר על ההתחלה התנגנו כל השירים האהובים עלי, ביניהם "Suicide Nation" שפשוט נשמע מצוין – מבחינתי כבר סימנתי V גדול על ההופעה, אך כמובן שידעתי מה מצפה בהמשך מבחינת הסט ונשארתי עד הסוף כדי לתת בראש. עם זאת ולמרות הביצועים המעולים, היה מעט קשה להתרכז בהופעה, לא יודע אם בגלל הקהל שקצת היה "ישנוני" או לא אנרגטי במיוחד, או הלהקה, שמלבד Thomas, לא הראתה התלהבות או יחס לקהל ולמאורע המיוחד הזה, אבל ניחא.
מלבד זאת הסאונד היה מעולה, הביצועים גם לא נפלו מאלבומי הלהקה (ואפילו נשמעו טוב יותר) ואני לא יכלתי להוריד את החיוך מהפנים, על שיצא לי לראות לא פעם, אלא פעמיים את At The Gates בסיבוב ההופעות האחרון בהחלט שלה (ככל שחברי הלהקה טוענים… אבל מי יודע). Thomas לא הפסיק להודות לקהל, שהודה לו בחזרה בין שיר לשיר ואחרי הסיום המנצח עם "Blinded By Fear" החייתי ו-"Kingdom Gone" השובר, לא היה מישהו בקהל שלא יצא מרוצה מההופעה. זה רק מראה שגם בלי תפאורה מושקעת או 20 סולנים אפשר להוציא הופעה טובה, רק נקווה שלהבא ישימו להקות כאלה בתחילת הפסטיבל ולא לקראת סיום היום השלישי אחרי שכולם כבר היו מתים מעייפות מכל ההופעות שראו לפני כן. תזכרו – האדום בשמיים, הוא שלנו.
ימין: Kamelot – מישהו עוד תקוע במטריקס | שמאל: At The Gates – חלאס, אין עוד אלבום!
Wacken Open Air 2008 – חוויות ראשונות
Exodus – אני חייב לציין שגם להקת הת'ראש האמריקאית הייתה ברשימת הציפיות שלי, אבל לא באתי עם ציפיות מיוחדות לקראת ההופעה הזו, לכן אתייחס אליה כאן, כלהקה שפעם ראשונה יצא לי לראות אותה (מי ישמע!). ובכן, אם Avantasia אכזבו לי את הנשמה והורידו את הציפיות שלי לתחת, Exodus עשו בדיוק ההפך ומכלום הפכו את ההופעה שלהם לאחת האכזריות שיצא לי לראות (ולצערי, לא להשתתף). נכון שהייתי ממוקם רחוק מקו האש ומעגלי הפוגו הלא נורמאליים שהתפוצצו לאורך כל ההופעה, אך זה לא מנע ממני להרגיש את האנרגיות שפרצו משם, גם תוך כדי צפייה – אם זה מהצד או ממסך הוידאו שליד הבמה – לא הפסקתי לומר "ואוו!". Rob Dukes הסולן העצבני וחברי להקתו, לא לקחו שבויים ובשעת צהריים מוקדמת (שהוחלפה משעת בוקר מאוחרת, לשמחתי), זה היה מאד מרענן אחרי כל אותן הופעות מושקעות שביאסו אותי ביום הקודם.
Dukes אמנם נשמע נהדר (בניגוד לאלבומים שלעיתים יש לי בעיה איתו) – וביצע ביחד עם חבריו שירים ישנים וחדשים גם יחד, ביניהם "Blacklist" ו-"Children Of A Worthless God" שזכורים לטובה – אך דרך ההתנהגות שלו על הבמה הייתה קצת דוחה, במיוחד כשהוא החליט לירוק ולנגב סמחטות כל דקה, או להסתובב בתחתוני בוקסר ענקיים (של דגל ארה"ב), או פשוט לקלל המון, ת'ראש או לא ת'ראש? אבל עזבו, אלו לא הביצועים האדירים, השואו או Gary Holt הגיטריסט התותח שגרמו להופעה להיות כזו כבירה – היה זה ה-Wall Of Death הכי עצום שיצא לי לראות בחיים, ואני חושב שזה הכי עצום שהפסטיבל איי פעם ידע! כ-10,000 איש, פחות או יותר, חלקם לא ידעו בכלל מה הולך לקרות, התחלקו ל-2 קבוצות ובהנחיתו של Dukes רצו אחד אל השני וספגו כאבים עזים שאפילו אמא שלהם הרגישה. זה היה לא נורמאלי, אבל בהופעה כזו אנרגטית, אי אפשר היה לעצור את זה – מי שלא נשאר עם טעם של דם, או טעם של עוד, לא ידע הופעה אדירה מה היא!
Axxis – בזמן שכל העולם ואחותו, וגם אמא ואבא שלו הלכו לראות Kreator (ועם כל הכבוד, אבל כבר נמאס לי מ-"Do you feel aggressive tonight?" וכל השטויות ש-Mille Petrozza אומר כבר 4 שנים), אני הלכתי לראות להקה אחרת, גם היא גרמנית, גם היא וותיקה, אך בתחום הפוך לגמרי – פאוור מטאל. Axxis קיימת מ-1988 והוציאה לא מעט אלבומים – אשר אישית אהבתי מאד את 3 האחרונים שבהם – ומי ששומע אותה כיום, לפחות על פי הקהל שהיה בהופעה, הם בעיקר אנשים מבוגרים ומאד דפוקים בראש, ועוד חשבתי שבת'ראש יש יותר… אם נניח בצד את כל המפגרים שהיו מסביבי, שרקדו פלמנקו, שרו או סתם עשו תנועות קרטה לאוויר – ההופעה הייתה מאד חביבה, אבל גם מאד מאד גרמנית, כך שזה לא תמיד בא בטוב. כמו רוב הלהקות המקומיות, גם זו סבלה מ-"תסמונת גרמניה" ובהתחשב בצחוקים שרצו שם בין כל שיר, קצת היה מבאס שלא יכלתי להבין במה מדובר – אבל מצד שני, אנחנו לא באים למופע סטנדאפ, אז איך הייתה המוזיקה עצמה?
אף על פי שבשנים האחרונות הפופולאריות של Axxis גדלה בקרב הצעירים, הלהקה בחרה להתמקד בעיקר בשירים ישנים, ובגלל שלא יצא לי לחפור בכל הדיסקוגרפיה שלה, קצת הרגשתי לא במקום. עם זאת, קיבלתי גם כמה שירים בודדים מהאלבומים האחרונים של הלהקה כמו "Blood Angel" מ-Doom Of Destiny ו-"Angel Of Death" מ-Time Machine. הסולן הצפצפני היה מאד חברותי ונשמע טוב, עד כמה שאפשר לומר על הקול שלו, וגם שאר חברי הלהקה התנהגו כמו מוזיקאים מקצוענים. הקהל, שאני מניח שברובו היה גרמני (כי מי השפוי שלא הגיע מגרמניה ולא הלך לראות Kreator?), נראה מאד נלהב לכל אורך ההופעה ושיתף פעולה. מה שחבל זה שכשהתנגנו שירים שקטים יותר, או בין השירים, היה אפשר לשמוע עד לבימת ה-Party Stage, את מה שהלך בהופעה של Kreator על ה-Black Stage… בכל אופן, לא הצטערתי שהייתי בהופעה הזו, אבל להבא אולי אני אסחב מישהו איתי שיחלוק את הכאב. גרמנים ארורים!
Lordi – זה אולי הגיע באיחור של שנה, אחרי שהלהקה ביטלה את הופעתה ב-Wacken 2007, אבל ההייפ מסביב לזוכת תחרות הארוויזיון (שנת 2006) עדיין היה שם ורבבות של אנשים הגיעו לחזות במפלצות הפיניות סוגרות את פסטיבל Wacken Open Air 2008. בדרך כלל לא הייתי מצליח להישאר בחיים להופעה האחרונה של הפסטיבל העמוס הזה, אבל הייתי חייב לעצמי להיות שם ולחזות בתופעה שכבשה את העולם. ובכן, זו בהחלט תופעה. נתחיל מהבמה שהייתה מאובזרת בשטויות שאפשר למצוא בחנות צעצועים, משם זה מגיע לתחפושות של חברי הלהקה – שילוב של מומיות, שדים ואבי ביטר – שנראו מגוחכות אך גם גרמו לכולם לתהות איך לעזאזל הם מצליחים לזוז בדברים האלה, לבסוף אלו היו ההפתעות הקטנות במופע שגרמו לכולם להשתגע, כמו מסורים, משגרי טילים ושלל דברים מתפוצצים שחברי הלהקה השתמשו במהלך השירים. ווירדוז.
סט השירים של Lordi – שמי שלא מכיר עושה שילוב בין AC/DC ל-Kiss – הורכב בעיקר מאלבומה האחרון של הלהקה, The Arockalypse, וכלל שירים כמו "Bringing Back The Balls To Rock" (שפתח את ההופעה), "Who's Your Daddy" (שפתח את הצורה) או "Devil Is A Loser" הוותיק (שפתח את… פשוט גרם לכולם להיקרע מצחוק ולשיר כמו מפגרים). Mr. Lordi בכבודו ובעצמו דיבר המון והשתמש בגרזן-מיקרופון שלו לכל מיני פעלולים מיוחדים, ושאר חברי הלהקה השתדלו לעמוד בקצב ולהוציא לשון כשצריך (זה כל מה שהם יכלו לעשות דרך המסכות שלהם). בשיר "They Only Come Out At Night" הלהקה אירחה כלב נוסף על הבמה, סולן Accept לשעבר, Udo Dirkschneider שנבח ביחד עם Mr. Lordi כמו שהם עשו ביחד באלבום. לבסוף, כמו שכולם ציפו, ואחרי טיזינג מרשע מהקלידנית (השווה! כן…) הגיע ה-להיט, "Hard Rock Hallelujah", שגרם לכל מי שעוד היה ער ב-2 לפנות בוקר, לשיר במלוא הכוח, לקפוץ, לדפוק את הראש ולהוציא את טיפת הקול האחרונה שנשארה לו. Lordi זו אולי בדיחה אחת גדולה, אבל כל עוד הם גורמים לנו לזוז, מי אני שאתווכח? נתראה בסרט האימה הבא…
ימין: Exodus – קצת שמאלה, קצת ימינה, יאללה מכות | שמאל: Lordi – מי זה אבא שלך?
The Fading – הסיפור המלא
רקע – מזה מספר שנים, מארגני פסטיבל Wacken עורכים תחרות בין להקות צעירות הנקראת Metal Battle, ואליה מגיעות להקות מכל העולם, אשר זוכות במוקדמות במדינות האם שלהן ולבסוף מתחרות על הפרס הסופי בפסטיבל עצמו. השנה זו הייתה הפעם הראשונה בה ישראל לקחה חלק בתחרות עם הנציגה The Fading – להקה צעירה מהמרכז, המנגנת סוג של מטאל שבדי, מהול בדת', ת'ראש וכל מה שנמצא ביניהם. על הלהקה להופיע בזמן שנקבע לה, במשך 25 דקות, על בימת ה-W.E.T. Stage (הבמה הרביעית של Wacken בתוך אוהל – מזכירה את הבארבי) ולקוות ששופטי התחרות – 16 במספר – שהתכנסו מכל הארצות המשתתפות, יאהבו את ההופעה שחבריה יתנו. אך זה יקרה רק ביום השני של הפסטיבל, בשעה 14:45. לפחות עד ההופעה, הלהקה קיבלה יחס חם מהמארגנים, אם זה הסעה מאורגנת במיניבוס "חלומי" (ע"פ הלהקה: "השעה הכי טובה בחיים שלהם") משדה התעופה, או מגבות אישיות לכל אחד מחברי הלהקה (אני מקווה שהם החזירו אותן, כי זה עלה כסף!)… אבל בסופו של דבר, הגיע הזמן להופיע.
ההופעה – בשעת צהריים מוקדמת, תחת מזג אוויר סגרירי וממש לפני שחביבת הקהל Ensiferum עלתה לבמה המרכזית, כ-300 ישראלים (לפחות זה נראה ככה) הגיעו לחלוק כבוד עם הלהקה הישראלית בתוך אוהל ה-W.E.T. Stage. כשאני הגעתי, ב-2 דקות איחור, הבלגן כבר היה בשיאו וכך גם הפוגו – היה קשה להתרכז במה שהלך בהופעה עצמה מכל המכות והאנשים שעפו לכל עבר, כל אחד מהישראלים שבקהל הראה גאוות יחידה (אם זה בשירת "התקווה", דפיקות ראש, דחיפות, או אגרופים לחברים טובים… אחמ…) ונראה כי קהל "הגויים" שהיה שם התרשם מאד והצטרף לחגיגה. ל-The Fading היו רק 25 דקות להופיע, אבל הם ניצלו כל דקה, ונתנו במלוא הכוח עם כל השירים שלהם – שתסלחו לי, אבל איני זוכר אפילו את שמותיהם.
מה שהיה חשוב זה התמיכה שהקהל הראה – לפחות 4 דגלי ישראל התנופפו, בין בוץ לאנשים, ובכל הזדמנות שהתאפשרה, כולם צעקו והריעו לחבריהם על הבמה. הסאונד אמנם לא היה מזהיר, אבל זה לא עצר מבעד לחמשת חברי הלהקה – אריה ופבל הגיטריסטים, אלעד מנור הבסיסט, שקד פורמן המתופף ואיליה הסולן – להראות נוכחות ולשמור על קור רוח מההתרגשות, תוך כדי שהם נותנים שואו מעולה. הייתי כבר בלא מעט הופעות של The Fading, אבל זו בהחלט תישאר בראש הרשימה, לא בגלל הסאונד, לא בגלל השירים, וגם לא בגלל המיקום – אלא בגלל האהבה של הקהל, את זה אי אפשר לנצח וכולם קיוו שזה מה שיעשה את זה לשופטי התחרות… ואם לא, תמיד אפשר לשחק על הקלף של "אנחנו יהודים בגרמניה, תתחילו להתנצל", אבל יותר כיף כשזוכים במשהו שמתאמצים בשבילו.
ההכרזה – מלבד The Fading, הופיעו בפסטיבל כ-15 להקות נוספות מכל העולם, אפילו אחת מסין בשם Voodookungfu שע"פ השמועות שרצו באזור ה-Backstage, הייתה מועמדת מועדפת לזכייה. עם זאת, עד מסיבת העיתונאים שהתקיימה ביום האחרון של הפסטיבל מצב הרוח היה טוב – אם זה בזכות האלכוהול, או הלהקות הגדולות שהופיעו "והעבירו את הזמן" עד לרגע האמיתי. בכל אופן, ביום שבת, בשעה 6 בערב, עיתונאים, חברי להקות וסתם אנשים שהיו באזור התאספו בתוך אוהל העיתונאים הקטן של ה-Backstage וחיכו להכרזה. אני לא יודע מה עם האנשים האחרים, אבל אני רציתי שזה ייגמר מהר, לא רק בגלל שזה היה מותח ובטח מורט עצבים עבור The Fading, אלא בגלל שלהקת Carcass עמדה לעלות לבמה ב-6 ו-20 דקות.
לצערי, ולצערם של כולם, הבחור שהנחה את "המסיבה" לא הפסיק לזבל את השכל, דיבר על החברות השונות שתמכו בתחרות, חילק מתנות קטנות לכל להקה והביא את ראש השופטים, אדון Magnus Rosén, בסיסט להקת Hammerfall לשעבר, שדיבר שטויות גם הוא. Carcass כבר החלה את ההופעה אבל אנחנו היינו עמוק בפנים, והנה לבסוף הרגע הגיע… "הלהקה שזכתה הגיעה מרחוק ונראה לי שיהיה קצת קשה להביא אותה לסיבוב באירופה…" – כולנו חשבנו שמדובר בסינים, אבל לפני שהספקנו להגיד "אנחנו יהודים, תתנצלו" לפתע הכריזו – "THE FADING מישראל, היא הזוכה". איך שזה קרה, כל הישראלים (ביניהם אנכי) שעמדו בחלק האחורי של האוהל, דחפו כל מי שעמד בדרכם, כדי להגיע אל חברי הלהקה שכבר הספיקו להתמקם מול העיתונאים, להצטלם והכי חשוב לנשום – ישראל על המפה גם בתחום המטאל! משם הגיע רצף חיבוקים, משפטים לא מובנים, דמעות, תשואות וסשן צילומים עם כל מה שהלהקה זכתה בו.
הפרסים – ראשית והדבר החשוב ביותר הוא חוזה עם חברת התקליטים Wacken Records (לשעבר Armageddon Music), שבתחילת השנה נכנסה לשיתוף פעולה עם חברת התקליטים הענקית SPV להפצה בכל העולם. כמו כן, The Fading הוחתמה אצל ICS, החברה שמפיקה את פסטיבל Wacken ואחראית על הבוקינג של הרבה להקות ביניהן Orphaned Land שלנו – מה שאומר, הרבה הופעות בחו"ל. הפרס השלישי והלא פחות חשוב הוא המוצרים, החבר'ה זכו בחסות מלאה מחברות הציוד Eden לבאס ו-Washburn לגיטרות, כמו גם במערכת תופים של Mapex ומגבר Marshall – בין שאר מטעמים שונים. מה שנובע מכל זה, הוא שביום אחד, אחת הלהקות האהובות בארץ הפכה לאחת הלהקות האהובות והמובילות בארץ, כאשר בשנה הבאה היא תתחיל לקצור את הפירות, עם אלבום מלא ראשון והופעה בפסטיבל Wacken Open Air 2009 (יום הולדת 20!) ובעוד מקומות ברחבי העולם. כל מה שנשאר זה לאחל ל-The Fading כל הכבוד ובהצלחה. את Carcass כבר לא אזכה לראות בפסטיבל (זה לא שלא ראיתי כבר, אז לא נורא), אבל לפחות זכיתי לחזות ברגע היסטורי… להיות ישראלי זה לא רע לפעמים!
ימין: מי צריך ארוויזיון כשיש קרב להקות? | שמאל: רגע הזכייה – כבוד לעם ישראל
Wacken Open Air 2008 – הופעות ואירועים נוספים
אחרי שסגנו את כל האירועים המרכזיים בפסטיבל, אפשר לספר על כל השאר והפעם בסדר כרונולוגי. אני מניח שהאירוע הכי חשוב ב-Wacken, מבחינת רבים, הייתה ההופעה של ענקית ההבי מטאל האנגלית Iron Maiden, שלראשונה בתולדות הפסטיבל הגיעה להופיע בו (ופתחה את הלילה הראשון). אם לא הבנתם עד עכשיו, איני מחסידי הלהקה הזו, למרות שכבר ראיתי אותה פעמיים (בשנה שעברה וכן הקיץ בפסטיבל Graspop הבלגי), ולמרות שניסיתי, אני לא יכול להישאר להופעה שלמה. אז כן, סיבוב ההופעות השנה היה מיוחד במינו תחת הכותרת Somewhere Back In Time והציג במה מושקעת במיוחד, שירים שלא נשמעו מזה שנים והרבה הייפ, אבל אותי זה לא הצליח להרשים, באמת שאין לי מושג למה. התכנון המקורי שלי היה להישאר ולראות עם כמה חברים את ההופעה, אבל אחרי שאדון Bruce Dickinson התווכח במשך 10 דקות עם עובד במה שהיה אחראי על מצלמת המנוף (שמשמשת לצילום קהל בעיקר) ואף איים עליו "אם לא תוריד את המצלמה אני אוריד אותה בעצמי", דיי התעצבנתי מהשחצנות של הבחור, לא שזה לא מגיע ללהקה, אבל יש דרך לעשות את זה: לדבר יפה, או פשוט ללכת ולשבור את המצלמה – לא לעמוד ולהתווכח כמו אידיוט. אותי זה לא הצחיק, עם כל הכבוד ל-Iron Maiden.
[ פפראצי מטאל בע"מ ]
אז בזמן שכל העולם ו… הבנתם כבר, היו בהופעה של Iron Maiden, אני חזרתי לנוח באזור העיתונאים של ה-Backstage, שם הבחנתי בדבר מה מוזר. סולן להקת Gorgoroth, הידוע בכינויו Gaahl, ישב על ספסל והחליף נשיקות עם אדם כלשהו. בהתחלה לא התייחסתי לדבר ברצינות, כי זה משהו שרגילים לראות באזורים האלה… אבל כשחלפתי על ידם, לפתע שמתי לב שהאדם עמו Gaahl התנשק היה למעשה גבר, או סוג של זכר (עמו הוא הסתובב צמוד לכל אורך הפסטיבל). אם זה לא היה מוציא אתכם מהמטאל אני לא יודע מה כן… ולא שיש לי בעיה עם זה, אבל בתור מישהו שדוגל בגישה של "אני אהרוג אתכם", "יחי השטן", "מוות" ושאר אמרות כוחניות של בלאקרים, ציפיתי ש-Gaahl ידבק באמונה שלו ויקריב בתולות – לא בתולים. אז כן, "יצאת גאאל!" זו הסיסמא החדשה וכל מה שאני מקווה זה שכשאדון Burzum יצא מהכלא, הוא לא יחליט לחזור על הפשע שלו וירצח עוד בלאקר הומו – כי זה כל-כך שנות ה-90'.
ובחזרה לעניינו, את היום השני של הפסטיבל פתחה להקת Primordial ב-11 בבוקר – ממש לא זמן טוב לבלאק \ דום מטאל אירי, אבל זה ידוע שלמארגני Wacken לפעמים אין טאקט. מזג האוויר היה מאד חמים והמיס במהרה את האיפור של סולן הלהקה Alan Averill שכהרגלו לא הפסיק לנוע מצד לצד תוך כדי שהוא מראה כבוד לארץ מולדתו ומזמר על אחדות ושאר זעקות מלחמה. כמות הקהל הייתה יחסית מכובדת לשעה זו, ולמרות השעה נראה כי ההופעה עברה בהצלחה. אחרי שביקרנו את The Fading באוהל, יצאנו בזמן כדי לתפוס את המשך ההופעה של Ensiferum, שב-2005 תפסה מקום על בימת ה-Party Stage, אך היום מילאה את כל השטח מול ה-Black Stage המרכזית. השואו של הלהקה לא השתנה במהלך השנים וכלל שירים מאלבומה האחרון, Victory Songs, בין קטעי המנון אחרים – היה מהנה למדי. אחריהם ואחרי Kamelot הגיע תורם של השבדים מ-Sabaton להוכיח ערכם על במת ה-Party Stage בזמן ש-Soilwork תפסו מקום על בימת ה-Black Stage.
לאחר התלבטות קשה החלטתי ללכת לראות את Sabaton, לא רק בגלל ההופעה הנהדרת שהם נתנו בפסטיבל Graspop על הבמה המרכזית, אלא בגלל שגם זכיתי לראות את ההופעה הכי טובה של Soilwork בכל הקיץ הזה (מכל 4 הפסטיבלים בהם יצא לי להיות יחד איתה) בפסטיבל MetalCamp הסלובני. כבר עם הגעתי לאזור הבמה, הבחנתי בדגלי מדינות רבים שהתנופפו וביניהם גם ישראל שזכתה ל-3 דגלים לפחות, אחד מהם נעזר בי כדי להראות נוכחות. ההופעה עצמה הייתה אנרגטית לכל אורכה, עם שירים כמו "Ghost Division" ו-"40:1" מהאלבום החדש וכמובן השירים הידועים של הלהקה. אני מניח שאין צורך שארחיב על מה שראיתי, כי כל מי שאוהב את Sabaton סביר להניח שראה אותם בישראל או באחד מהפסטיבלים בחו"ל – הם בהחלט ראויים לאהבה של הקהל. Sonata Arctica היו הבאים על הבמה המרכזית ואחרי הופעה ממוצעת שלהם שראיתי בבלגיה, החלטתי לתפוס מיקום לא מי יודע מה אידיאלי לצפייה בהופעה כאן (גם עקב שבילי הבוץ שנוצרו מהגשם שהגיע משום מקום) – לפחות היה כיף עם החברים מישראל והשירים הקלילים של הלהקה, שהשתדלה להנות למרות האווירה הקודרת שעטפה את הפסטיבל.
עם Children Of Bodom יש לי בעיה – אף על פי שאני אוהב את האלבומים וההופעות המדויקות, משהו אף פעם לא יושב אצלהם טוב וקשה לי לצפות בהם לאורך זמן, לא יודע אם בגלל שעמום, או בגלל השטויות ש-Alexi הסולן \ גיטריסט פולט כל הזמן. הפעם השתדלתי להחזיק את עצמי דרך כל השירים בהופעה – "Blooddrunk" מהאלבום החדש, או "Needled 24/7" ואפילו "Hate Crew Dethroll" הצ'יזי – איכשהו זה עבר בשלום, עם הרבה יריקות, אבל בשלום. את ההופעה הבאה, של Corvus Corax, נאלצתי לראות מהצד (כי רציתי מקום טוב ב-Avantasia) אך גם משם לא יכלתי שלא להתרשם מהרכב הפולק \ ימי-ביניים המיוחד הזה, שביצע את החלק השני של Carmina Burana (את החלק הראשון ראיתי בפסטיבל Wacken 2005), האוסף הכי גדול של שירי ימי-ביניים גרמניים, עם כ-60 נגנים, תלבושות ומופע מהמם. ממש הצטערתי שלא חזיתי במאורע יותר מקרוב, במיוחד אחרי המחדל שקרה בהופעה של Avantasia. עקב הדכאון גם לא היה לי חשק להישאר יותר מדי זמן בהופעה של Gorgoroth שסגרה את הערב השני של הפסטיבל. לא יודע אם אלו היו הצלבים שעל הבמה (עליהם נתלו קורבנות עירומים ומעונים), ראשי החיות השחוטות שקישטו את האזור, או האירועים המפחידים מהיום הקודם – אני כבר לא רציתי להיות שם וחתכתי.
כמו שציינתי, ביום השלישי של Wacken תמיד קשה יותר לראות הופעות – הפסטיבל כל-כך מסיבי שהמוח שלך פשוט מתחיל לומר "עזוב אותך ללכת 20 דקות כדי לתפוס מקום שבקושי תוכל לראות ממנו את ההופעה" אבל לפחות בשבילי לא היו יותר מדי דברים שרציתי לראות – אז אחרי Exodus, הזכייה של The Fading, ההופעה של Carcass שפספסתי (בה אהובתי, Angela Gossow מ-Arch Enemy, התארחה לשיר אחד באופן ספונטני) והשבירות של At The Gates הגיע תורה של Nightwish. בשלב הזה של הערב כבר כאב לי הראש, ולא ציפיתי שאשאר ליותר מדי זמן למרות שזו אחת הלהקות האהובות עלי – אבל כבר בתוך השיר השני של הלהקה, מצב הרוח שלי השתפר פלאים ולא הפסקתי לתת הדבאנג, לשיר ולהנות. Anette הסולנית (החדשה), כבר נראתה מאד מנוסה מאז הפעם האחרונה (ואחת הראשונות שלה בהופעה) שראיתי אותה בישראל, ולמרות שניסו להלביש אותה כמו Tarja (הסולנית הקודמת, סיפור עצוב), היא הצליחה להרשים בביצוע של שירים ישנים כמו "The Siren" ו-"Nemo" או חדשים כמו "Bye Bye Beautiful" (שבצורה אירונית, פתח את ההופעה) ו-"Dark Passion Play". חברי הלהקה ובמיוחד Marco הבסיסט עשו חיים על הבמה ובעזרת מעט פירוטכניקה ושאר קישוטים הם גם שימחו את כולם – בלי ציפיות ובלי נעליים, זו פשוט הייתה אחת ההופעות הכי טובות בפסטיבל והיא בהחלט עזרה לי לשרוד את המשך הערב עם Axxis ולסיום עם Lordi… תודה רבה.
ימין: Sabaton – למישהו נפל דגל שוודיה? | שמאל: Sonata Arctica – איזה מצלמה חמודה…
להקות \ לוח זמנים
הטוב: כשמדובר ב-Wacken, אי אפשר להתאכזב ממגוון הלהקות והאפשרויות שיש בפסטיבל. לוח הזמנים ברוב המקרים היה מדויק וסדר הלהקות גם היה סביר.
הרע: כשהיה שינוי כלשהו בלוח הזמנים היה קשה לקבל מידע בנושא. חלק מהלהקות קיבלו זמנים לא מובנים או עלו להופיע על במות שלא מתאימות להן. בעיה קבועה ב-Wacken – יותר מדי להקות ויותר מדי במות בסופו של דבר לא מאפשרים לראות יותר מדי הופעות.
במות \ סאונד
הטוב: הבמות כרגיל היו מאובזרות בכל טוב והשנה היה הרבה יותר קל להגיע בין אחת לשניה עקב הורדת אחד ממגדלי הסאונד וגם פינוי הדרך ל-Party Stage.
הרע: לראשונה (בשבילי) יצא לי להיתקל בבעיות סאונד קשות במהלך כמה הופעות – מה שנבע כנראה משימוש במגדל סאונד אחד ל-2 הבמות המרכזיות. חלק מההופעות לא קיבלו את מה שמגיע להן, או לא השקיעו יותר מדי בהופעה וחבל. ה-W.E.T. Stage עדיין מקבל יחס רע מהמארגנים ואף פעם לא מצליח להסתדר על סאונד טוב או חוסר צפיפות. לא פעם היה אפשר לשמוע את הבמה המרכזית, בזמן שצפית בהופעה ב-Party Stage המרוחקת – טעון שיפור.
מתחם הפסטיבל \ קמפינג
הטוב: לעומת שנה שעברה, דרך ההגעה לפסטיבל כמו גם ההתמקמות של המכוניות והאנשים פשוט שופרו באופן משמעותי, אולי זה היה מזג האוויר החיובי שלא גרם לתקלות מיותרות, אבל בהחלט יצאתי מרוצה מהסידור החדש והמהיר. מלבד זאת, הפסטיבל היה מצויד כרגיל בכל מה שצריך כדי לשרוד 3 ימי פסטיבל – שירותים כימיים ובתשלום, אזורי מזון, מקלחות ועוד.
הרע: מרוב כמות האנשים בפסטיבל, היו תורים ארוכים ברוב המתקנים שפוזרו בין מתחמי הקמפינג – צריכים לדאוג לפזר את המקומות כמה שיותר.
אוכל \ שתייה \ מרצ'נדייז
הטוב: אם זה מתחם הקמפינג, מתחם הפסטיבל, העיירה עצמה וכל האזור מסביב – בכל מקום היה ניתן למצוא מה לאכול ולשתות, הרבה גיוון ומחירים נוחים. מארגני הפסטיבל אפילו פתחו מיני-סופר בתוך מתחם הקמפינג עצמו, מה שחסך את ההליכה ל-2 מתחמי הסופר שבעיירה. כמובן שאי אפשר שלא להזכיר את ה-Metal Market המפורסם של Wacken ששוב, היה מלא בכל המוצרים הנחוצים למטאליסט – מדיסקים ועד לאביזרי מטבח עם לוגואים של להקות. אין מה להרחיב.
הרע: השנה הוציאו את דוכני הדיסקים מה-Metal Market לתוך מתחם הפסטיבל עצמו וכן למתחם ה-Metal Market הפנימי (אליו צריך לשלם סכום סמלי כדי להיכנס), כך שהיה מעט טריקי למצוא דיסקים ותקליטים בזמן (לפני שהם יחטפו) עד שכולם למדו על השינויים. שוב, כמות האנשים בכל דוכן קצת הקשתה על חיפוש וקנייה, לפעמים זה היה מאד מעיק.
כללי
אז עוד פסטיבל Wacken Open Air הגיע לסיומו ולאחר שהתרגלנו לעובדה שמדי שנה יגיעו לפה 75,000 איש (לטענת המארגנים זה לא הולך לגדול, למרות ששוב, הנתונים הלא רשמיים מצביעים אחרת) ולקחנו את העניינים קצת יותר בקלות, אפשר לומר שהוא עבר בהצלחה. נכון היה קצת מעצבן לראות הופעות עקב צפיפות, מזג אוויר, השפה הגרמנית או סאונד קלוקל, אבל מצד שני, אי אפשר להתווכח עם ארגון מתוקתק ולהקות שנותנות מכל הלב. אני מניח שאם מישהו מגיע לפסטיבל בפעם הראשונה, הדעה שלו תהיה קצת יותר חיובית ופחות קטנונית משלי, אבל אחרי מספר שנים בהם אני מבקר פה, מגיע לי קצת להתלונן. רבים אומרים ש-Wacken התמסחר ואחרים אפילו מחרימים אותו אחרי שנים בהם ביקרו בו בעבר, אבל קשה לי לחשוב שהם לא מרגישים צביטה בלב כשהם יודעים שכולם עושים כיף חיים בפסטיבל והם נשארו לשמוע מוזיקה במערכת בבית. אני לא יודע אם אמשיך במסורת שלי לבקר פה, במיוחד אחרי יום ההולדת ה-20 של הפסטיבל ב-2009, אבל אני כן יודע שזה יהיה מאד קשה להגיד "לא" ל-Wacken, כל עוד ימשיכו להגיע להקות גדולות שעוד לא ראיתי – הרשימה אולי קטנה, אבל היא אף פעם לא נגמרת. עד לשנה הבאה!