Wacken Open Air 2010 – סיקור פסטיבל
עם: עמר ברזילי
יש שיאמרו שאין לי חוט שידרה, ויש שלא יגידו כלום, כי גם ככה אף אחד לא קורא את מה שאני מזבל עליו כאן (או איכפת לו מדעתי בנושא), אבל אם מישהו כן זוכר, בשנה שעברה הטחתי האשמות כבדות באירוע הבא, ואמרתי (כמו שאני אומר בשנים האחרונות) שלא אחזור אליו. רצה הגורל (או שמא, מארגני הפסטיבל), והוחלט לשלב באירוע כמה מופעים שרציתי לראות במיוחד, ובנוסף גם הייתה לי הסעה ישירה למקום, כך שלא הייתי צריך לעשות שום דבר מלבד לשבת במשך 6 שעות, להנות מהכבישים הארוכים של גרמניה, ולהנהן לצלילי המוזיקה שהכנתי מבעוד מועד. אפשר לומר שהייתי בשוונג הופעות, אחרי הפסטיבל הקטן שהתקיים מספר ימים לפני כן… אז כל מה שנשאר זה לראות האם משהו השתנה, או שהכל כרגיל בממלכת המטאל הגרמנית.
אם בשנה שעברה מאד התאכזבתי מרשימת ההרכבים שהגיעו לחגוג 20 שנים לאחד מהפסטיבלים הוותיקים בסביבה, הפעם זה נראה קצת יותר מעניין, ולא רק בגלל כמה שמות עצומים שהגיעו לפה בפעם הראשונה. Wacken Open Air בגלגולו ה-21, נערך בין ה-5 ל-7 באוגוסט, אך רבים העדיפו להגיע כמה ימים לפני, ולא רק כדי לתפוס מיקום קמפינג טוב, אלא כדי להנות מהפעילויות השונות שעיירת Wacken הצפונית סיפקה בין השאר (בריכות, משחקים וכו') וגם מכמה אירועים מקדימים שהפסטיבל הכניס לתוכנית. באופן רשמי, כמות האנשים נשארה על 75,000 איש (או 81,000 כולל צוות \ עיתונאים וכו'), אך בשטח נראה כי המספר יותר עצום מזה, כשמקורות יודעי דבר מדברים על הרבה מעבר ל-100,000, עקב מכת זיופים או מכירת כרטיסים מופרזת. עם מספרים כאלה, קשה לאמוד על כל השינויים בארגון ובלוגיסטיקה, אבל בכל זאת, ארצה לדבר על מתחמי הבמות – שהשנה עמדו על 8 במספר! נתחיל מאזור הבמות הראשיות, שנשאר גדול במיוחד, וכלל 2 במות צמודות במתחם פתוח (תחת השמות True Metal Stage ו-Black Stage, כשלידן וביניהן הוצבו 3 מסכי וידאו ענקיים), ובמה נוספת במתחם פתוח שנקראה Party Stage, והוקמה בצד המזרחי של המתחם – על 3 אלו הופיעו רוב הלהקות המעניינות והגדולות (למרות שפה ושם היו הרכבים שלא הבנתי איך הגיעו למעמד של הבמות הללו). בכל אופן, בחלק הדרום-מערבי של מתחם הבמות הראשי, אוהל ה-W.E.T. Stage (או ה-Headbangers Ballroom) סיפק מענה לכל מי שחפץ בתקלוט ובמסיבות (בסיום כל יום הופעות), ובין השאר סיפק גם מופעים מלהקות קצת יותר קטנות, או מהלהקות המשתתפות בתחרות ה-Metal Battle העולמית.
עד פה הכל טוב ויפה ומוכר. עכשיו מחוץ לאזור הבמות הראשי היה ניתן למצוא 4 במות נוספות. הבמה הראשונה הוצבה קרוב לכניסה של מתחם ההופעות, והיא נקראה על שם אזור ה-Beergarden (כאשר עליה הופיעו Mambo Kurt ועוד כמה הרכבים אחרים ברוטציה יומית). הבמה השניה ששמה הוא Bullhead City, הייתה ממוקמת באוהל עצום שהוקם ליד אחד מאזורי הקמפינג, והיא בעצם הייתה סוג של זירה עבור תחרויות שונות (חולצה רטובה, האבקות, השתנה בקיר וכו'). הבמה השלישית הייתה במתחם פתוח ליד האוהל המדובר, אך היא בעצם מוקמה על אוטובוס מצומק של Redbull (ונקראה על שם המשקה) וכללה 2 הופעות בלבד (אשר אחת מהן הייתה מאד מפתיעה!!!). הבמה האחרונה הייתה גם במתחם פתוח, והייתה שייכת לאזור הכפר הויקינגי, עליו אספר לכם עוד כמה פרטים. אחרי ההצלחה של אזור "ימי הביניים" משנה שעברה, המתחם שינה את שמו ל-"כפר הויקינגי" ואף התרחב במעט עם מספר דוכנים נוספים ועוד שטח מול במת ה-Wackinger, ששינתה מיקום ואף קיבלה חיזוק מכמה הרכבים מוכרים לא פחות (אליהם נגיע בהמשך). כמו שהשם מציין, מדובר במתחם עם חיבה לתקופת ימי הביניים, ולכן תוכלו למצוא בו דוכנים רבים של עבודות יד, מפרוות ועד כלי נשק. מה שעניין יותר מהמרצ'נדייז, היה המזון. כן, בזמן שברוב דוכני הפסטיבל תמצאו דברי מזון רגילים, יקרים, ולא ממש ממלאים, כאן היה לנו מכל הטוב, במחירים נוחים, החל בלחמי דרזדנר, דרך שיפודי עוף, ואפילו פלאפל – כשהכל נעשה טרי במקום, ונתן סיבה טובה לחזור מדי יום. חוץ מזה, היו פה גם תחרויות שונות ומופעים מיוחדים של יורקי אש, קרבות, וכל מה שקשור לויקינגים, כך שתמיד היה מעניין, גם כשלא היו הופעות.
אם 8 הבמות לא הספיקו, היה ניתן למצוא עוד כמה פעילויות בין אזורי הקמפינג השונים. למשל היה לנו אזור קולנוע, בשטח פתוח, עם מסך גדול, בו הוקרנו בין השאר הסרט הדוקומנטרי על Anvil, וגם הסרט Until The Light Takes Us שעוסק בסצנת הבלאק מטאל הנורבגית (מומלץ, Fenriz בתפקיד חיו). כמו כן, אוהל ה-Metal Market הפנימי, סיפק לסוטים שביננו מופעי בונדאג', ולסוטים יותר את מתופף העל Mike Terrana שהדגים את כישוריו. גולת הכותרת אבל הייתה הבאר המעופף של Jägermeister (המשקה), אליו ברי מזל יכלו להיכנס לסשן של 20-30 דקות, בו מנפו אותם עם כ-20 איש נוספים לגובה של איזה 50 מטר – משם היה אפשר לראות את אדמת הפסטיבל האינסופית של Wacken ולקבל כמה שוטים של "ייגר" בחינם. בכל הנוגע למתחם הקמפינג והדוכנים הרגילים, לא מצאתי משהו יוצא דופן לדבר עליו שלא הזכרתי בשנה שעברה, לכן מפה אפשר להגיע למנה העיקרית – ההופעות.
ימין: Wacken – מיליארד מטאליסטים לא טועים? | שמאל: Wackinger – פולק מטאל להמונים
Wacken Open Air 2010 – להקות מובילות
אם נחזור לרגע אל התלונות שציינתי בשנה שעברה, טענתי בין השאר ש-Wacken זה כבר לא פסטיבל שאיכפת לו מהקהל, ואפילו האיכות הטכנית של ההופעות ירדה מהשנים הקודמות. הפעם לפחות הייתה חזרה לאספקט הטכני המושלם של הפסטיבל, כשרוב ההופעות (שאני ראיתי לפחות) עברו בלי תקלות, עם סאונד לא רע, ואפילו בתוך בימת ה-W.E.T. Stage לראשונה יכלנו לשמוע כמו שצריך. מבחינת להקות, אחרי הפיאסקו של שנה שעברה, מארגני הפסטיבל החליטו להביא לכאן כמה שמות עצומים במיוחד, כמו Mötley Crüe ו-Alice Cooper, וגם מופעים שלא מצאנו בכל מקום אחר. אבל זה לא אומר שכל הלהקות הללו הצליחו להדהים אותנו (או אותי), או אפילו לספק הופעה טובה בסיסית (כמו במקרה של Iron Maiden, שעיצבנו גם את המעריצים שלהם). קחו בחשבון, שעם למעלה מ-90 להקות, קשה לדבר על כולן, כך שאם פספסנו מישהו, זה לא בכוונה. בנתיים, נתחיל מכמה מהמופעים שכן הרשימו אותי ואת חברי לכתיבה (לפי סדר כרונולוגי), כשלאחר מכן נדבר על כל השאר (או לפחות הרוב)…
Secret Show – לפסטיבל Wacken יש מסורת ארוכה של הפתעות משונות, בין אם זה אורחים בהופעות מרכזיות, או הכנסה של להקות שלא תוכננו להיות כאן במקור (כמו Stratovarius שהפתיעו ב-2005 עם 3 שירים). ישנם מספר דרכים לגלות על ההפתעות האלה מבעוד מועד, אך הדרך הטובה ביותר היא פשוט להגיע בזמן, כשבמקרה שלנו דובר על 1 וחצי בצהריים של יום חמישי (עוד לפני הפתיחה הרשמית), מול האוטובוס של Redbull. רבים לא ציפו לזה, אבל על הבמה הפיצית שהוקמה על גג האוטובוס עלו לפתע חברי Apocalyptica, עם כלי הצ'לו שלהם, והחלו במופע פסיכוטי לגמרי!!! רק כמה ימים לאחר שכיסחו בפסטיבל RockareA (שם דובר על ההופעה היחידה של הלהקה בפסטיבל גרמני כלשהו), להקת המטאל הפינית הגיעה לקדם את אלבומה החדש 7th Symphony, אל מול הקהל שהמשיך לבוא בהמוניו לאורך כל ההופעה. החבורה נשמעה מצוין, כשהביצועים לשירי Metallica קיבלו הכי הרבה תגובות, אך גם חומר מקורי, והשירים בכיכובו של הסולן האורח Tipe Johnson, נהנו מיחס דומה, ומדפיקות ראש מרובות. אמנם היה קשה לצ'לנים לתמרן על גג האוטובוס, אבל הם השתדלו להשתגע כמה שרק אפשר, והניפו שיערם במשך למעלה מחצי שעה. כמו בהופעה המלאה מ-RockareA, אני עדיין חושב שעדיף לשמוע יותר חומר מקורי, אבל המצב ההזוי הזה בו זכינו לראות את הלהקה, הפך את ההופעה שלה לאחת המהנות שראיתי בפסטיבל… Apocalyptica על אוטובוס! אדיר!
Orphaned Land – אם יש להקה ישראלית אחת שראיתי בחו"ל יותר מאשר בארץ, היא ללא ספק זו, כשהשנה נפגשתי עמה ב-4 מקומות שונים. בחודש מאי החבורה הגיעה לפסטיבל Rock Hard בגרמניה, וסבלה ממחשב מקולקל וחוסר פלייבק (עליו בנויים הרבה מהשירים החדשים), ולצערי, מקרה דומה קרה גם שבועיים לאחר Wacken בפסטיבל Summer Breeze. בין האירועים הללו פגשתי את הלהקה גם בלונדון (סוף יוני), בהופעה מאד "אולדסקול" במועדון ה-Underworld, שם, למרות גודלו המצומצם של המקום, Orphaned Land כיסחו כמעט לבדם, והשאירו את האנגלים להתבוסס בזיעה, ובשלוליות בירה קרה וחומס (ובאמת היה הזוי לראות את הלהקה במועדון שלא מאכלס מינימום 1000 איש). מבין 4 ההופעות הללו, זו מ-Wacken הייתה אולי הרגע הכי אדיר שזכיתי לראות בתולדות הלהקה, ואפילו יותר מהביקור הקודם שלה פה ב-2006. נתחיל מזה ש-Orphaned Land קיבלה כאן מיקום יוקרתי על ה-Black Stage, לא פחות ולא יותר אחרי Amorphis (עמם יצאו לסיבוב הופעות בקרוב), ולפני Ill Niño שגם מככבים במיטב הפסטיבלים השנה. גם כשהיה מדובר ביום הפסטיבל השני, ובשעת צהריים מוקדמת יחסית, זה לא שינה את העובדה שלהקה משלנו על במה מרכזית זה כבוד גדול, ועצם זה שכמות הקהל הייתה לא נורמאלית (בזמן שעבדכם צפה בכל מהשורה השניה), רק הוסיפה להדר של ההופעה הזו.
לאחר אינטרו קצר, החבורה הישראלית עלתה ופתחה עם "Birth Of The Three" מתוך Mabool המעולה. קצת בעיות סאונד לא חפו על ההתחלה, בעיקר בעמדת הסולן קובי, אבל מהר מאד הכל הסתדר על מקומו. מצויידים ברקע מהמם, היה ניתן לראות בבירור את כל חברי הלהקה (אפילו את מתן המתופף שנתן שואו משל עצמו), כשהדבר שבלט עבורי היה מינון הסממנים הדתיים מהתלבושות שלהם בחו"ל (כמו כובעי דוסים, כפיות וכו'). עם זאת, ייחודיות הלהקה נשמרה, וחבריה המשיכו עם "Olat Ha'tamid" (אחת הבחירות המוזרות בסט-ליסט), ו-"Barakah" (קצבי אך פרוגרסיבי), שניהם מ-ORwarriOR הנפלא. "The Kiss Of Babylon" הגיע כמייצג נוסף מ-Mabool, והוא שמר על הקהל עירני, ביחד עם כמה דגלי ישראל שביצבצו פה ושם. השיא מבחינתי הגיע עם השיר "Disciples Of The Sacred Oath II" שהוא לא סתם אחד האהובים עלי – הוא משלב בין רכות לאגרסיה כמו שרק הלהקה יודעת לעשות, ובנוסף כולל גם קטע מהפנט מהקוראן אותו קובי דיקלם היטב. כמובן שאי אפשר בלי "Sapari" המקפיץ (שהביא עמו גם את אחת מרקדניות הבטן הקבועות של הלהקה בחו"ל – Betül המדהימה), וגם "Ocean Land" אותו כולם דיקלמו בעל-פה. מה שהפתיע בסט היה הביצוע ל-"Halo Dies" שלא נראה לי שאיי פעם זכיתי לשמוע בחו"ל, עקב כך שהוא דורש סולן נוסף, אבל נראה שהלהקה הגיעה מוכנה מהבית, והביאה עמה את איזי מלהקת הבלאק מטאל Bartholomeus Night, שיגבה אותה פה – ובוא'נה, זה היה קטלני. בלי ששמנו לב, "Norra El Norra" בישר כבר על הסוף, אך לא לפני שהוא הקפיץ עמו את כל באי הפבטיל על הרגליים. קובי התוודה שהוא לא ישו (למרות שיש דמיון), ועם זה, האוטרו של "Ornaments Of Gold" התנגן, לצד נפנופי הידיים של הקהל. אין מה לומר חוץ מהופעה אדירה, שאני מקווה שעוררה הדים אצל הקהל האירופאי, וקנתה עוד לא מעט מעריצים – איזראל סטייל.
Die Apokalyptischen Reiter – עמר ברזילי: אמנם הגעתי באיחור, אבל איך ששמעתי את "Wir Sind Das Licht" (מהאלבום Licht), התבהר לי פעם נוספת למה הלהקה הזאת דגולה – השואו טוב מאין כמוהו, המוזיקה מקפיצה (מספיק כבדה לאוהבי השבירות ומספיק מלודית לצד השני), יש מלא הומור (כי הם לא כאלה רציניים), ועם ארסנל שירים מספיק מעניינים כדי למשוך את ההמונים (וגם את מי שלא מכיר אותם), אין מה להוסיף. החבר'ה המשיכו עם "Revolution" ו-"Friede Sie Mir Dir", וביצעו היטב את הרוקנ'רול \ דת' מטאל שלהם, עם קפיצות באוויר והדביל (הקלידן) בעל מסכת הסאדו שמרביץ לאוויר (ולאנשים) בעזרת הדילדו שלו. באמת שזו אחת הלהקות שאני יותר מעריך ועם כל הופעה שלה אני מבין את זה יותר. שירים כמו "Es Wird Schimmer" פשוט לא יכולים שלא להישמע טוב, נקודה. טיעוני ה-"זה לא כבד \ טרו \ פוזרי \ איטי מספיק בשבילי" פשוט לא תופסים עם המוזיקה של ההרכב המטורף הזה, כשהדבר היחיד שחבל לי הוא שבארצנו הם לא מוערכים מספיק – במיוחד כי השיגעון שלהם תואם את זה של הקהל הישראלי. הלהקה המשיכה עם השיר מה-EP המצליח Der Weg, וסגרה את הבסטה עם "We Will Never Die". ההופעה עצמה הייתה לא קצרה בכלל, עם לא פחות מ-13 שירים והדרן של השיר "Seemann" שמחזיק בו יותר מלודיה המשתלבת בחוכמה עם הכבדות ורוח הרוקנ'רול שעוטפת את הלהקה הזאת מכל הצדדים. אם יוצא לכם באחד הפסטיבלים לראות את שמם בלוח הזמנים, אל תעזו לפספס, גם אם אתם לא מכירים את החבורה הגרמנית הזו. סמכו על הדביל שאומר לכם את זה כרגע!
ימין: Apocalyptica – אוטובוס הקסמים | שמאל: Orphaned Land – קורעים את גרמניה
Endstille – עמר ברזילי: ממש הופתעתי מכמות הקהל שהגיעה לראות את החבורה הזו במגרש הביתי הגרמני שלה. השילוב המנצח בין בלאק מטאל מהיר ולא מתפשר לבין גישה אנטי-דתית שנוגעת באנרכיזם פה ושם, היא שילוב מנצח בשביל הגרמנים. הלהקה פתחה את המתקפה שלה עם "Feindfahrt" – בחירה מעט מוזרה לקחת שיר מהאלבום Dominanz במקום מאלבומם האחרון Verfuhrer, אבל מי אני שאתווכח? כמו שאמרתי, מסתבר שבגרמניה הלהקה כבר גרפה לעצמה נתח דיי גדול מאוכלוסיית המטאליסטים, והשטח כולו התמלא דיי מהר. למרות השמש הכתה בחוזקה והבירה כבר זרמה, הלהקה זכתה לתמיכה אדירה מהקהל, במיוחד כאשר המשיכה ל-"Endstilles Reich" (מהאלבום העצמתי שנושא את אותו שם) – כשהבלאסט-ביטים, המהירות והצרחות הקפואות בצהרי היום גרמו למרבית הקהל להשתולל, כולל עבדכם הנאמן. משם הלהקה עברה לזוג שירים מ-Verfuhrer, כשהראשון נקרא "… Of Disorder". הסולן הטרי של הלהקה, Zingultus (מבית Nagelfar) התחיל לצרוח "Das ist der Krieg!" ("זוהי מלחמה!") לקולות ההמונים השואגים, כשהוא מבצע את תפקידו נאמנה לכל אורך הדרך. ההרכב המשיך עם חומר ישן יותר כמו "Bastard" ו-"Biblist Burner" שהוא המנון הד-באנגינג בפני עצמו. לקראת הסוף, עלה סולן להקת הבלאק מטאל המקסיקנית והלא-ממש-מפורסמת Mordskog, וביחד עם Zingultus הם ביצעו את "Frühlingserwachen" (היה נחמד לראות קהל של גרמנים המריעים בטירוף ברגע שמושמע המשפט "The German radio announced that Hitler is dead"). כמובן שהדם שהאורח הביא בתוך בקבוק קולה, ושפך על עצמו ועלינו לא גרע מהחגיגה, כמו גם חיתוכי הלשון שלו, שלא מנעו ממנו לשיר כמו גדול.
Slayer – עמר ברזילי: למרות שכבר ראיתי אותה בעבר, לא כדאי להחמיץ הופעה של החבורה העליזה הזו. כחלק מסיבוב ההופעות העולמי שלהם, Tom, King ו-Lombardo החליטו לתת איזו קפיצה ל-Wacken, להרביץ קצת מתורתם הידועה לפני שהם מתעופפים להם לקרוע את סקנדינביה בטור של Sonisphere. ההופעה התפצחה לה בקול שמחה וששון עם "World Painted Blood" מאלבומם האחרון הנושא שם זהה, ולמרות שעדיין לא מדובר ב-"Slayer קלאסי", זה שיר (ואלבום) שאין לזלזל בו. "Hate Worldwide" היה הבא בתור, וכל מי שאיי פעם ראה הופעה של Slayer, התרגל כבר לראות את החיוך המרוח על פניו של Araya מאוזן לאוזן – הבנאדם נראה הכי מאושר בעולם כשהוא על הבמה, ובמרחק יריקה ממנו, אנשים מתנגשים אחד בשני עם הראש ומעלים אבק לאוויר, תענוג לראות. הלכנו קצת אחורה עם "War Ensemble" הידוע, וכדי להמשיך את רצף "עונות בתהום", מיד אחריו נכנסו באנרכיזם ושבירת פחים "Expendable Youth" ו-"Dead Skin Mask" עם שיר הנושא כמובן, כמנצח. עד כה, בחירה טובה של שירים עם מעברים חדים בין חומר חדש לישן, השתוללות ברמה מספקת וסולואים חותכים בבשר. מכאן, נכנסו לפעולה הקלאסיקות היותר גדולות של הלהקה, החל מ-"Hell Awaits" דרך "Chemical Warfare" ו-"Mandatory Suicide" (שהיה היחיד מ-South Of Heaven עד אז, מה שאכזב אותי בתחילה), ועד לרגע שבו טיפות הדם טיפטפו מלמעלה, והלמות הטם-טמים המוכרות החלו מעט לפני שאחד הריפים הזכורים בהיסטוריית המטאל יצטרף אליהם, לפתיחתו של "Raining Blood". ארבע דקות של טירוף שעברו מהר מדי, רק כדי לשמח אותי שוב ולחזור ל-"דרומית מגן-עדן" ולנגן את שיר הנושא העצבני שלו. הלהקה ירדה, אך לפני שכולם חשבו כי ההופעה נגמרה, החבר'ה עלו להדרן המטורף עם "Angel Of Death" – האלימות צפה, הבלגן חגג והמילים "נרצחו" בשארית כוחות אלכוהוליים.
Unleashed – עמר ברזילי: להופעה הזו התייצבתי בשורה הראשונה, כדי לחוות את מלחמת החורמה והאולדסקול שעמדה להתרחש בעוד מספר רגעים על הבמה. בלעדי Unleashed לא הייתה Amon Amarth, בלעדיה חצי מהלהקות שעושות ויקינג מטאל כיום, לא בטוח שהיו עושות ויקינג מטאל (כן, גם אם הן לא קשורות לדת' מטאל). אחרי שלל צעקות ללוחמים (ע"ע הקהל) על נאמנותם ללגיון של Unleashed, הלהקה פתחה עם "Winterland" מ-Sworn Allegiance והבלגן החל. ראשים עפו באוויר, גרזנים (מתנפחים) נזרקו מצד לצד והפוגו לא לקח שבויים, במיוחד עם הקטעים העצבניים, דוגמת "This is Our World Now" בו הקהל, כמובן, לקח את החלק המסורתי והשתתף בפזמון הקליט. המופתיות לא נגמרה שם, ואחרי צעקות לא מעטות התנגן "Hammer Battalion" אותו בכלל לא היה צריך להציג. אלבומה האחרון של הלהקה, As Yggdrasil Trembles, בקושי הוזכר בהופעה למעט "Wir Kapitulieren niemals" (בו הקהל יצא מכליו ברגע שקלט ששם השיר הוא בגרמנית), וזה דיי ציער אותי כי לדעתי הוא אחד מאלבומיה החזקים של הלהקה. משם הויקינגים דפקו חתיכת פרסה מהאלבום החדש היישר לאלבום הראשון, וניגנו את "Into Glory Ride", אך הם לא שכחו את אחד השירים היותר אגרסיביים שלהם, הקרוי באופן פשטני "Death Metal Victory" – שסגר את ההופעה ברגעים אלימים במיוחד. Unleashed קיימת יותר מ-20 שנה, עומדת באותה שורה עם שמות כמו Bolt Thrower ו-Asphyx מבחינת מי ש"מבין עניין" ואין לה שום כוונה להתפשר בשביל עוד חוזה או קהל שרוצה (והוא לא רוצה) שינוי. ככה משמידים.
Rotting Christ – עמר ברזילי: הלהקה הזו, בשבילי, הייתה זו שעשתה לי את הפסטיבל וסגרה אותו עם טעם מעולה. ביום האחרון, באמצע הלילה, כשאני מפספס את סוף הופעתה של Immortal על הבמה המרכזית, נסגרתי באוהל ה-W.E.T. Stage המחניק, עם היוונים המוכשרים. כמה חודשים אחרי ההופעה המוצלחת שלהם במועדון הבארבי, הם הגיעו לאדמת גרמניה כדי להרעיד וליצור את ההייפ סביב אלבומם החדש Aelo – שגם פתח את ההופעה. אומר את זה באופן פשוט, אני לא חושב שיש ל-Rotting Christ אלבומים לא טובים (ל-Theogonia למשל התרגלתי דיי מהר, למרות העובדה שהוא הציג את הלהקה בקו שונה, כמו האלבום החדש), כך שהקטעים המרכיבים את "Eos Aenaos" מ-Aelo, התגלו כפנינים של ממש. הסאונד באוהל דיי הפתיע אותי, מכיוון שבלא מעט הופעות אחרות, הוא נטע מעט להידפק, אך אצל שוברי הצלחות ואוכלי הציזיקי, זה לא קרה לרגע – שבעת השירים שנוגנו (וביאסו אותי שאכן נוגנו רק שבעה שירים) עברו בצורה חלקה, המבטא של Sakis היה כשר למהדרין והצחנה הרגילה של האוהל הייתה ראויה. מרבית ההופעה הורכבה כאמור מהחומר של Aelo, כשפה ושם הלהקה ביצעה גיחות ל-Sanctus Diavolos (עם "Athanati Este", שהוא השיר הפחות אהוב עליי מהאלבום שהכי פחות אהוב עליי) ול-Theogonia כמובן, עם "The Sign Of Prime Creation", שסוף סוף גרם לקהל להתחרפן ולהיכנס למוזיקה במשך 3 וחצי דקות של טראנס מטאלי. "Phobo's Synagogue" המשיך לטוות את הדרך ודפיקות הראש לא פסקו לרגע. כשהוכרז על "Noctis Era", כשיר האחרון בהופעה, הייתי מאוכזב מכך שנתנו ללהקה בעלת וותק כמו Rotting Christ זמן לעשות לא יותר מ-7 רצועות – אך ככל הנראה זה נבע בגלל פציעתו של Sakis מספר שבועות לפני כן (אשר בעקבותיה הלהקה ביטלה מספר הופעות במדינות שונות, כמו למשל בפסטיבל MetalCamp הסלובני). אבל לא נורא, נקווה שיחזרו לארצנו פעם נוספת להופעה חזקה, בדיוק כמו שנתנו פה, רק בלי פציעות, ועם יותר שירים.
ימין: Endstille – מקסיקני וגרמני נכנסו לפאב… | שמאל: Unleashed – הספינות בדרך!
Wacken Open Air 2010 – על סדר היום
04/8 יום רביעי – בדומה להרבה פסטיבלים גדולים, גם ב-Wacken יש מה לעשות יום לפני הפתיחה הרשמית, כשהשנה החליטו להביא כמה מהלהקות המשתתפות בתחרות ה-Metal Battle להופיע לכל אורך היום. Missing In Action שייצגו אותנו בגאווה קיבלו משבצת זמן נאה ב-21:50, אך קרה שהוחלט להקדים את ההופעה שלהם, וכשהגעתי, הם בדיוק ביצעו את השיר האחרון שלהם מול אוהל יחסית מלא, ועם אנרגיות מטורפות (מצטער שזה כל מה שאני יכול לספר על החבורה הזו, ששמרה על מצב רוח טוב לאורך כל ימי הפסטיבל, גם אחרי שלא זכתה בפרס הנכסף). בעקבות הסיום המוקדם של ההופעה הזו, יכלתי לגשת למתחם הקולנוע שנפתח סמוך לאחד מאזורי הקמפינג הקרובים, ושם הוקרן הסרט הדוקומנטרי Until The Light Takes Us. כמו שציינתי בפתיחה, מדובר בסרט מומלץ מאד למי שרוצה לשמוע עוד כמה פרטים על סצינת הבלאק מטאל הנורבגית ועל מעללי האנטי-גיבורים שלה, כמו Varg מ-Burzum, או Fenriz מ-Darkthrone בין השאר. לשמחתי גם ה-Metal Market נפתח כבר (למרות שהאוהל הפנימי של הדיסקים יפתח רק למחרת), כך שיכלתי לעשות סיבוב שם (שלוקח לא מעט זמן עקב הגודל), ולראות המון מוצרי מטאל שאני לא צריך, וכמה דברים שהייתי רוצה, אך יקרים מדי לכיס שלי. זה תמיד קורה. מה עוד? לא הרבה – הייתה שתייה, היו מסיבות, ועם זה סגרנו את היום.
05/8 יום חמישי – משום מה מארגני הפסטיבל שומרים על המסורת שלהם, ופותחים את מתחם הבמות המרכזי רק לקראת 4, אך מי שחיפש מה לעשות לפני כן, יכל למצוא תעסוקה רבה. עבורי הביקור הראשון היה ההופעה הסודית שהוכרזה ל-1 וחצי בצהריים, על האוטובוס של Redbull (מי שהספיק לרכוש אחת מהחולצות הרשמיות של הפסטיבל, שנגמרו עוד בשעות הצהריים, יכל לראות את השם Apocalyptica ולחבר את הנקודות). השעה כבר הייתה 4, ובזמן שלהקת המטאל הראשונה של היום עלתה על הבמה הראשית (Skyline הגרמנית, שאירחה את Doro ו-Tom Angelripper בין השאר), אני וחברי עלינו על הבאר המעוף של Jägermeister, וזכינו לראות איך הפסטיבל נראה מהאוויר – פשוט לא נורמאלי. משם חיש מהר הגעתי לאזור הכפר הויקינגי, להופעה של Svartsot הדנים. מול הבמה עמדו כמה עשרות אנשים, מה שבמקרים מסויימים הקשה לצפות בהופעה כמו שצריך (במה קטנה ונמוכה, על מישור זה לא מומלץ), אך החבורה הצליחה לעורר את כולם עם שירים מ-2 האלבומים שלה, וביצועים קולעים במיוחד. בחזרה באזור הבמות הראשי, Alice Cooper כבר פתח את הופעתו עם "School's Out", אבל אחרי שראיתי אותו כהדליינר ליילי בפסטיבל Hellfest, היה קשה להישאר כאן ולצפות בסולן המזוקן תחת אור יום, ועם כמות קהל כפולה או משולשלת מאשר בצרפת. עם זאת, הבחור נתן מכל הלב לקהל, כשהביצועים שלו לשירים כמו "Poison" ו-"Feed My Frankenstein" החזירו את כל המזדקנים (והמזוקנים) 20 ומשהו שנה אחורה.
עדיין במתכונת שנות ה-80', הבאים בתור היו Mötley Crüe, שבדומה לחברם Alice, הם גם הגיעו לפה בפעם הראשונה. שנה שעברה זכיתי לראות את הגלאמרים פעמיים, עם עיצוב במה מטורף, וסט ליסט ארוך ומעייף במיוחד. לכאן הם הגיעו עם פחות אביזרים, אבל נתנו הופעה קצרה (יחסית) ולעניין. "Kickstart My Heart" נתן את בעיטת הפתיחה, כשאחריו "Wild Side" ו-"Shout At The Devil" העלו את רמת האדרנלין, כולל כמה פיצוצים פירו-טכניים מהבמה. Vince Neil עדיין נשמע כאילו הוא מסניף הליום בין השירים, אבל סלחתי לו כי האווירה הייתה במקום. הופתעתי לראות שגם בעת ביצוע שירים חדשים, דוגמת "Motherfucker Of The Year" מהאלבום Saints Of Los Angeles, הקהל השתתף בשירה, כאילו היה מדובר בקלאסיקות כמו "Dr. Feelgood" ו-"Girls, Girls, Girls" האלמותיים – שסגרו את המופע בפיצוץ. לשמחתי גם לא נתנו ל-Tommy Lee לזבל את השכל (Fuck Yeah)… אז מבחינתי מדובר במופע מוצלח. בניגוד גמור ל-2 ההרכבים הוותיקים, Iron Maiden, הגיעו לפה בפעם השנייה (לאחר הופעה ב-2008), והחליטו לעשות כמעט הכל חוץ משירים קלאסיים. יש שיאמרו שזה זכות הלהקה המלאה לנסות ולהכניס את החומר שלה מהשנים האחרונות, אבל בחיית רבאק, לפחות שישלבו שיר חדש עם שיר ישן, ולא יעייפו אותך במשך שעה שלמה (נעזוב את העובדה שאני בכלל לא מעריץ). כן, היה להם במה מאובזרת, כן, היה מפוצץ באנשים, אבל השחצנות של Bruce וחבריו, הייתה פשוט מעצבנת עד כדי כך שהעדפתי לבדוק את Gojira הצרפתים, שניגנו באותו זמן באוהל ה-W.E.T. Stage. לשם שינוי הסאונד היה לא רע, אבל כמות הקהל איפשרה לי או להימעך או לצאת החוצה, ומכיוון שגם כך הלהקה לא דיברה אלי, העדפתי לחפש עיסוקי הרחק מאזור הבמות, שהפך צפוף ומעצבן מתמיד. ככה זה Wacken.
06/8 יום שישי – אחד מהמהלכים הידועים לשמצה של הפסטיבל זה לתת ללהקות מסוימות משבצות הזויות, כשבמקרה הזה היה מדובר ב-Amorphis שפחות או יותר פתחו את היום על הבמה הראשית ב-11:45 בבוקר (מי מתעורר בשעות כאלה?). הפינים התחילו עם "Silver Bride" מתוך האלבום האחרון Skyforger והמשיכו בסט ששילב קטעים מ-3 האלבומים האחרונים (כמו "Towards and Against" מ-Silent Waters ו-"The Smoke" מ-Eclipse), וסיים כמובן עם "My Kantele" – לא משהו חדש מצד הלהקה, ועם קורי שינה מסביב לעיניים, גם לא משהו מעורר. קצת לפני סיום ההופעה של הפינים, כבר עברתי לשורות הקדמיות מול הבמה של Orphaned Land, שם ידעתי, שאם לא הייתי ער עד עכשיו, אני אשכח בכלל שרציתי לישון. השעות הבאות עברו בצפייה חלקית בלהקות כמו Ill Niño ו-Die Apokalyptichen Reiter, כאשר לקראת 6 חזרתי לכפר הויקינגי, להופעה של Schelmish הגרמנים, שהביאו מנת פולק חביבה לקהל שהתאסף מסביבם. רק ב-7 ורבע בערב מצאתי את עצמי עומד מול הבמה המרכזית, ומחכה להופעה של להקת הפאוור הנורבגית \ אמריקאית Kamelot, שמשום מה ברח לי מהזכרון שאני אראה אותה פעם שנייה הקיץ (אחרי הופעה כובשת ב-Magic Circle בסלובניה). לפני כשנתיים, הלהקה נתנה ב-Wacken את אחת ההופעות המחפירות שלה (שאחרי דיבור קצר עם אחד מחברי הצוות, הסתבר לי שזה קרה בגלל ש-Roy הסולן שתה יותר מדי). הפעם הכל נשמע ונראה חלק, אולי קצר מדי, וללא "The Haunting" למשל, אבל בסה"כ הלהקה שמרה על המומנטום, הבעירה את המקום (עם פירוטכניקה), והרשימה בעוד הופעה מנצחת.
כמה דקות לאחר מכן, ובזמן שעל הבמה הראשית Arch Enemy פתחו לכולם את הצורה, Tarja Turunen עלתה על ה-Party Stage, והחלה בהופעה משלה (עוד החלטה מפגרת, לשים 2 להקות עם 2 סולניות מעולות אחת מול השנייה). מכיוון שזו הייתה ההזדמנות היחידה הקיץ לפגוש את סולנית Nightwish לשעבר, שחזרה לפסטיבל אחרי 5 שנות העדרות, נאלצתי לוותר על Angela וחבריה, אך לא התאכזבתי מההחלטה. היו כאן שירי סולו טובים כמו "I Walk Alone" ו-"My Little Phoenix", כמה שירים חדשים כמו "Falling Awake" ו-"In For A Kill" וכמה קאברים כמו "Still Of The Night" של Whitesnake (בביצוע מחריד למדי) ו-"Over The Hills And Far Away" (של Gary Moore), אותו הסולנית מזמרת עוד מימי Nightwish. אם כבר הזכרתי את להקתה הקודמת, קיבלנו ביצועים גם ל-"Sleeping Sun" ול-"Wishmaster" שהקפיץ את מצב הרוח. Tarja נשמעה מצויין, ועם הרכב מוכשר של נגנים, ביניהם Mike Terrana התותח (שלא הוצב בקדמת הבמה לשם שינוי), היא הרקידה את כל מי שנכך מול הבמה. מיד אחריה, Grave Digger עלו להופעה מיוחדת, שחגגה 30 שנים להרכב, וכאות לכך, הם ביצעו את האלבום Tunes Of War במלואו עם מספר אורחים, ביניהם כמה נגני חמת-חלילים, חלוצי ה"א-קפלה" Van Canto, מלכת המטאל Doro (בשיר "The Ballad Of Mary") וגם סולן Blind Guardian שהפתיע בביצוע האלמותי לשיר "Rebellion (The Clans Are Marching)". איני מחשיב את האלבום הזה לאחד המועדפים עלי, אבל השואו דיבר בעד עצמו, והביצועים היו ללא דופי. את ההופעה של Slayer שרדתי בשלמותה ואפילו נהניתי מהתבערה שהלכה שם, ואילו על Anvil העדפתי לדלג (זה ממש גרוע). לסיום, הלכתי לבדוק מה Atrocity הכינו להופעה שלהם ב-2 בלילה. ובכן, מבחינת הבמה, היה פסיכי – נורות נאון, בחורות בכלובים, אש ומה לא. מבחינת ביצועים, זה היה נוראי – Alex לא יודע לשיר, וברגע שהוא הביא את אישתו Liv Kristine לגיבוי, החלטתי לברוח ולהנות מכמה רגעים אחרונים עם Corvus Corax שהביאו במזמורי ימי-ביניים לקהל הרדום שעוד עמד בחוץ. מעייף.
07/8 יום שבת – את יום הפסטיבל האחרון פתחנו שוב מוקדם בבוקר, והפעם עם להקת ההבי מטאל הצרפתית Nightmare, שנתנה בראש באוהל ה-W.E.T. Stage. לשמחתי, הלהקה התמקדה באלבום האחרון שלה, Insurrection, ממנו נתנה את מירב הקטעים, אך גם ביצוע ל-"Holy Diver" של Dio, היה במקום, כש-Joe הסולן נשמע כובש לאורך כל הדרך. על הבמה הראשית להקת המטאלקור Caliban הביאה כמות מכובדת של אנשים, אך ידעתי כבר שהסט שלה יהיה אחד המשעממים, וביחד עם האיסור על Wall Of Death ו-Mosh Pit (עקב אירוע טראגי שהתרחש בפסטיבל טכנו בגרמניה), לא ציפיתי למשהו שובר במיוחד. הויקינגים מ-Unleashed נכנסו לפעולה על הבמה הצמודה, ונתנו סט ממצא של דת' מטאל מכסח (למרות שמבחינת שואו לא היה משהו מיוחד). רק לקראת שעות הערב נכנסתי לעניינים, כשהלכתי ל-Party Stage לצפות בלהקת המטאל הסימפוני Delain. אני מאד מחבב את הסולנית Charlotte מהאלבומים (שאמנם לא מהאהובים עלי) ומההופעות הקצרות בהן זכיתי לראות אותה (בפסטיבל Graspop הבלגי לפני שנתיים, ובהופעת אורח באירוע המטאל הסימפוני שהתקיים בהולנד בדצמבר האחרון), והיא לא איכזבה גם הפעם, כשהיא נראתה מעולה, ונשמעה סוף הדרך, בזמן שחברי להקתה הראו צד יותר כבד מאשר בהקלטות. ההולנדים התמקדו באלבום השני שלהם, April Rain, ממנו ניגנו את מרבית השירים, ואף אירחו את הסולן George Oosthoek (מ-Orphanage) בכמה קטעים ישנים יותר – ובסה"כ נתנו הופעה קלילה וטובה למדי. W.A.S.P. הוותיקים פתחו שולחן מיד לאחר מכן, ולמרות הרצון העז, פרשתי אחרי הביצוע ל-"L.O.V.E. Machine", כי הייתי חייב לאגור כמה אנרגיות עבור המופע של Cannibal Corpse שהחל מיד לאחר מכן. הרכב הדת' מטאל השפריץ דם וגופות מהבמה הראשית אל הקהל, תוך כדי ש-Corpsegrinder הסולן איים להרוג את כולם בפנאן. לצערי, ההופעה לא הייתה שונה מזו שראיתי בפסטיבלים אחרים, לכן לקראת האמצע נטשתי לטובת ה-Party Stage שם חיכתה לי להקה אחרת.
Stratovarius חוו עליות ומורדות בשנים האחרונות, עם עזיבתו של הגיטריסט Timo Tolkki, אבל בשנה שעברה הם הוציאו אלבום לא רע בכלל, והחזירו לי לפחות, את האהבה לשירי הפאוור מטאל שהם מייצרים. איך שהגעתי לאזור הבמה, הלהקה החלה עם השיר האהוב עלי ביותר מהאלבום האחרון, Polaris, שנקרא "Winter Skies" והוא בעצם סוג של בלדה, עם סולו מהפנט וביצוע קסום מצד Timo Kotipelto הסולן. לפני שירדו, הם ביצעו רק עוד 3 שירים, ביניהם "Pheonix" המהיר, וכמובן "Black Diamond", אבל זה הספיק לי בהחלט וחימם אותי היטב לקראת מתקפת הפאוור מטאל של Edguy, שהחלו לנגן על ה-True Metal Stage. הקהל הגיע בהמוניו לחזות בגיבורי המטאל הגרמני, והחבורה פתחה עם קטע רוקיסטי מהאלבום Tinnitus Sanctus בשם "Dead Or Rock". חמושים במצב רוח קופצני, בהנהגתו של Tobias Sammet הכריזמטי, הגרמנים שיגרו להיטים דוגמת "Tears Of A Mandrake" ו-"Vain Glory Opera" שמאד שמחתי לשמוע. עקב הולדת בנו המתקרבת של בסיסט הלהקה, Edguy הכינה את Markus Grosskopf הוותיק מ-Helloween שימלא את מקומו לכל מקרה, אך בסוף הם רק הביאו אותו להתארח ב-"Lavatory Love Machine" וב-"Superheroes" שהפך להמנון שני עבור הלהקה. לבסוף החבורה סיימה עם "King Of Fools" ואני יצאתי מרוצה מהופעה קולעת ומהנה במיוחד (רק חבל שהבדיחות עברו בשפה הגרמנית, שוב).
בזמן ש-Immortal הגישו מנת בלאק מטאל בידורית על הבמה הצמודה, אני התקדמתי לתפוס מקום טוב בשביל Soulfly ואדון Max Cavalera, שהגיע להרים את ההמונים ב-Wacken, רגע לפני שכולם קורסים על הריצפה. הברזילאים המכסחים אולי לא נתנו הופעה ארוכה או טובה יותר מזו שראיתי בפסטיבל Metalcamp בסלובניה (עדיף לקרוא מה הלך שם), אבל הם בהחלט לא התחשבו באיסור על הפוגו, בזמן שהם גרמו למאות אלפי אנשים להיכנס אחד בשני באמוק, כמו שרק הם יודעים להכין. תשוש אך ערני, רצתי אל עבר ה-Party Stage, לחזות בחלוצת המטאל הגותי Tiamat מבצעת את האלבום האלמותי Wildhoney (מ-1994) בשלמותו. זו אולי הייתה ההופעה שהכי חיכיתי לה כל השנה, אבל לצערי יצאתי מעט ממורמר, או שמא לא תפסתי את הקונספט שמאחורי השואו. הביצועים היו טובים, האווירה הייתה קודרת (כולל רקע וידאו מתחלף, הפסקות ארוכות מצד הלהקה, וגם טיפות גשם), רק לדעתי, היה אפשר להפתיע עם שיר או שואו מעניין יותר, ולא להרדים אותנו בעמידה. אם השבדים היו עולים בחמישי בלילה, זה היה עושה עמם חסד, אבל אחרי 4 ימים בפסטיבל Wacken, לא היה ניתן להישאר ערניים מספיק כדי להנות מהיופי של האלבום בביצוע חיי. הקהל נראה כמו שבט זומבים שנע מצד לצד, וכל מה שנישאר לעשות אחרי ההופעה, היה לדשדש למקום בו אפשר לשבת ולהעביר את הלילה האחרון בפסטיבל הגרמני, אם זה בצפייה בהופעה (של U.D.O. שסגר את האירוע), בשתיה, במסיבה, בשינה, או בנהיגה (מומלץ כדי להמנע מפקקי הבוקר). כך או כך, פסטיבל Wacken לשנת 2010 תם ונשלם.
ימין: Delain – פופ מטאלי קליל מהולנד | שמאל: Soulfly – זה משחק כדורגל או הופעה?
כבר שנה שישית שאני מסקר את פסטיבל Wacken, ואם אני זוכר נכון, המסקנות שלי לא השתנו באופן דראסטי ב-3-4 שנים האחרונות (וזה עוד לפני שהתחלתי להפציץ עם פסטיבלים אחרים במהלך הקיץ). הדבר היחיד שמשתנה זו רשימת הלהקות, ולוח הזמנים, שיכול להיות יחסית רגוע ולתת לך להישאר באזור אחד, או לגרום לך לרוץ מבמה לבמה כמו מטורף (וב-Wacken זה מאד מתיש). אתה בסה"כ אדם אחד בין 80 אלף ויותר אנשים, ובאיזשהו שלב העומס הזה מכביד עליך, בין אם זה תוך כדי הופעות, או תוך כדי שאתה עומד בתור לאיזה דוכן כלשהו, או מנסה להגיע למקום אחר במהירות. בכלל, הופעות ממזמן הן לא העיקר בפסטיבל הזה, וגם מי שלא רוצה לראות להקה אחת (ויש הרבה שמגיעים רק בשביל הקמפינג), יש הרבה מה לעשות מסביב. השאלה בסופו של דבר, מה מתאים לכם – לראות מופע על מסך ממרחק של עשרות מטרים? להשתכר במחנה? לבלות בכפר הויקינגי ולהילחם בחרבות? או לתזז בין כל אלו ולאבד אנרגיות עוד באמצע היום השני של הפסטיבל? Wacken הוא אמנם מקום שאפשר להתחיל ממנו את מסע הפסטיבלים – הוא יחסית נוח להגעה, והוא כל-כך מאורגן שלא יהיה חסר לכם בו כלום, אבל לקרוא לו ההפסטיבל המושלם לצפייה בהופעות, זה כבר מעל ומעבר. השנה אני כבר לא מתלונן באופן חריף על הפסטיבל, כי אם באמת הייתי סובל כל-כך, לא הייתי מגיע, אבל אני עדיין דוגל בזה שרצוי לבדוק פסטיבלים קטנים יותר, ולא רק כדי לחוות הופעות בצורה קצת יותר אינטימית, אלא גם כדי לנשום ולנוח כשצריך. כל אחד יבחר בדרכו שלו, ואני לפחות מקווה (הפעם לא מבטיח לעצמי, כי כבר נכשלתי), שאמצא מקום שיספק את מבוקשי איי שם בתחילת אוגוסט 2011, ואם לא, נתראה על אדמת Wacken בשנה הבאה, עם כל העולם, אחותו, והדודה שלו מצד אמא – בין שאר קרובי משפחה וטינופות אחרות.