קחו שתי להקות שכל אחד מהנגנים שלהן כבר שועל קרבות ותיק, ארגנו להם הופעת בכורה יחד עם להקה ותיקה ומוכרת ולהקה ותיקה ומוכרת עוד יותר, ארגנו הסעות, פרסמו חודשיים מראש והתסיסו את הקהל. אבל בעולם של ימינו גם הפקות מלוות בציפיות כגון זו יכולות להכשל בגלל צדדים טכניים, שכן בהופעה המדוברת של Prey for Nothing, Vipress, Dissonant היה הכל. חוץ מסאונד טוב. אמנם מלכת הערב Whorecore זכתה לסאונד נהדר, כבד ושובר, אך לא יכלתי להתעלם מתחושת הפוטנציאל המבוזבז שנגרם ללהקות האחרות ומכאב הראש המתפתח.

אחרי חודש מתוח ולחוץ במיוחד, חיכיתי לאירוע המדובר בקוצר רוח. בסופו של דבר במקום לפרוק, מצאתי את עצמי מתעצבנת עוד יותר, בעיקר על העובדה שאני לא מצליחה להבין מה הולך על הבמה. נראה שאני בדעת מיעוט, ושרוב הנוכחים אכן נהנו, אם כי לא דאגו להפגין זאת יותר מדי בהופעות החימום. כך או כך, יצא לי להתוודע לחומר חדש ואיכותי היישר מהתנור לצד התרפקות על שירים ישנים יותר, ליהנות מתקלוט בהלך הרוח מצד אורן בלבוס (Eternal Gray) ואופיר מסר, ולפגוש חבר'ה מגוונים שבדרך כלל לא מסתובבים בהופעות כגון זו.

Prey For Nothing

חיכינו חיכינו, ציפינו ציפינו, וסוף סוף קיבלנו את Prey For Nothing בהופעת בכורה. חודשים לא ארוכים של עבודה ב-"שושו" והרבה הבטחות שזה הולך להיות הדבר החם הבא, הקפיצו את הציפיות שלי לתקרה. אינטרו קצר ומיליטנטי, שהוכן בהתראה קצרה אך בכשרון על ידי יובל קרמר (Amaseffer, GodBelow), ליווה את כניסתם לבמה של הההרכב החדש-ישן, שכולל בתוכו את מחברי Damnnation ויותם "דפיילר" אבני (Abed, Godbelow).

אבל כבר ברגע שהם עלו לבמה התגלה המוטיב המרכזי של הערב – כאמור, סאונד כושל עד כאב שבאשמתו השירים נשמעו כמו בלגן אחד גדול. נסו לשמוע את Dismember (להבדיל) עם אוזניות שעולות עשרה שקלים, ותבינו בדיוק למה הכוונה – פרט לצרימות ופידבקים פה ושם, היה ניתן לשמוע קצת בליל גיטרות, תופים ובס חסרי נוכחות שנשמעים "טרבליים" בצורה מחרידה, ועל השירה אין בכלל מה לדבר. "תמיד יש בעיות סאונד", תגידו – אבל זה לא שאוזניי ענוגות עד כדי כך. הרי נכחתי בלא מעט הופעות מהז'אנר הכבד יותר, וסאונד כזה מחריד לא שמעתי, במיוחד לאור העובדה שמדובר בהפקה בסדר גודל כזה, ובנגנים שהם לא בדיוק חדשים בתחום.

ממה שכן הצלחתי להבין, החומר עצמו טוב, אפילו טוב מאוד. מרשים, בהתחשב בכך שמדובר בלהקה שהוקמה לפני לא הרבה זמן, וכבר מחזיקה בלא מעט חומר מקורי. הם פתחו ב-"The Maw", שיר שפורסם בדף ה-MySpace של הלהקה, כשדפיילר, שכעת רשמית חולש על חצי מהלהקות בארץ, זנח את חולצת הרובוטריקים האולטימטיבית, דפק הופעה עם כותונת משוגעים ובד קרוע מסביב לפרקי הידיים כמו לאחר נסיון התאבדות, ופינק אותנו בשלל פרצופיו המאיימים תוך כדי שירה על רקע סולואים מלודיים שהשתלבו היטב עם נגינת הדת' מטאל.

לאחר כמה פיצוצים מטאלקוריים במקצת שלא שכחו את המלודיה בצד, הגיעה אתנחתא קומית בדמות קאבר מפתיע ל-"The Four Horsemen" של Metallica. מוזר לשמוע את השיר בגראולים צווחניים ועם קצת יותר דיסטורשיין מהרגיל (הודות ליניב עבודי וציון שלום על הגיטרות), מה שבהחלט היה במקום והצליח להקפיץ את הקהל העייף. הסתבר שזה היה רק חימום ל-"Overtour Of Dust", שבו יותם קרא לכולם לתת את הצעקה החזקה ביותר שלהם, מה שהניב צעקה מיוסרת ועוצמתית במיוחד שפתחה את השיר הנהדר הזה, שמשום מה העלה לי אסוציאציות ל-Dark Tranquillity. לסיום, Tearing the Fabric, שגם הוא הועלה לאינטרנט, חתם את ההופעה בסטייל דמוי-Death, והבהיר לכולנו שעוד לא ראינו כלום.

Vipress

Vipress היא גם להקה חדשה בהופעת הבכורה שלה, המורכבת מסופר-גרופ של נגנים מהשורה הראשונה במטאל הישראלי (Lehavoth, Enuma Elish, Betrayer) והיא גם מחזיקה בארסנל לא מבוטל של חומר מקורי. אינטרו התחיל להתנגן, קולות מוזרים ואלקטרוניים שרו ברקע באופוריה – אחד הקטעים המגניבים ביותר ששמעתי כפתיחה. השיר הראשון שהם שיחררו לאינטרנט, "Designer", היה גם השיר הפותח. גל "Pixel" כהן, הסולן, עלה לבמה עם שלשלאות על פרקי ידיו, וכאשר מדובר בלהקה עם ליריקה הנוטה לפוליטיקה לא יכלתי שלא לתהות אם מדובר באקט מחאתי כלשהו או סתם בלוק קינקי.

הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי היה סגנון השירה, שכן רוב הלהקות הישראליות מעדיפות להתרכז בגראולים, בעוד Vipress פנתה דווקא לכיוון השאוטינג, פניה נאה למקום שבו לא הרבה העזו להציב רגלם. "Walk On Blood" המשיך את הכאסח, ואם חשבתי שזהו, הפעם אצליח לשמוע, הרי שהתבדיתי. כל מילה שניה של Pixel נעלמה לה מהמיקרופון וכמות הפידבקים היתה הגדולה ביותר לערב זה. ניסיתי לעמוד מקדימה, ניסיתי לעמוד מאחור, ניסיתי לצפות מלמעלה – עד שלבסוף נאלצתי לתפוס את הראש בין הידיים ולבכות על מר גורלי. כמו כן הקהל נשאר אדיש לאורך כל ההופעה, ללא הד-באנגינג או מעגלי פוגו כמעט, אולי בציפייה ל-Whorecore, אולי מאכזבה.

היה קשה לאמוד, אך נדמה ש-Vipress לקתה בבעיה העיקרית של סופר-גרופס – כל נגן טוב בפני עצמו, אך משהו בכימיה ההדדית לא מסתדר במאה אחוז. השירה והכלים נשמעו תלושים זה מזה והיתה הרגשה קלה של עייפות בהגשה. אולי מכיוון שזוהי הופעת בכורה, אולי מסיבות שלא תלויות בהם – כך או כך, עוד מוקדם מלשפוט, והלהקה מתייחדת בלא מעט אלמנטים שהופכים אותה ללהקה ששווה לעקוב אחריה. "Friends Cemetary" ו-"Born On The Frontlines" הדגישו את השפעות המטאלקור סטייל Betzefer, וקינוח בדמות "Davidian" של Machine Head גם הוא עשה את העבודה. Vipress בחרה לייצג את עצמה באלימות, סקס ופוליטיקה – והיא מעבירה את זה היטב.

Dissonant

ההיכרות שלי עם Dissonant החלה לפני כשנה וחצי. זו היתה אחת ההופעות הראשונות שהייתי בהן והשילוב המנצח בין המלודיות לרעש הרשים אותי כבר מהשמיעה הראשונה. אמנם עברו הרבה מים בירדן מאז, אבל Dissonant עדיין מזכירה לי תקופה אפלה יותר. הם פתחו ב-"Healing Hate" מתוך אלבום הבכורה שלהם, כאשר הגיטרות כמעט נעלמות בין גבב הבעיות הטכניות, מה שגרם לשיר להיות כמעט בלתי מזוהה בהתחלה. חומר חדש לא איחר להגיע – כבד יותר, מתובל בגראולים וריפים גרוביים מקוריים בהחלט. הם נשמעים בוגרים יותר, סגורים יותר על עצמם, וגם נראים טוב יותר על הבמה, בקפיצות והשתוללות.

יש בהם משהו יצרי וכמעט חייתי שעדיין מצליח לכבוש אותי, למרות שהחומר החדש מתמקד בעיקר בשירה אגרסיבית של עודד "סנוף" וינשטוק, כשהוא זונח לגמרי את השירה הנקייה והמעברים שכל כך אהבתי בין שני הסגנונות. אם התאבלתי על אובדן השירה הנקייה, הרי שעבודת גיטרות מושקעת מצד דניאל ברייט ויונתן ברלין כיפרה על כך. נתיב (נחי) קידם על הבס ונתן את אות הפתיחה ל-"Lust" – קצת מהר מדי, קצת לא יושב – אבל עד מהרה קיבלנו את השיר המייצג שהצליח לגרום לי להד-באנג מהנה, לראשונה במהלך הערב הזה.

לקראת הסוף ועם עוד קצת חומר חדש, הבעיות החלו להפתר לאיטן, ואת "In The Name Of God" שסגר את ההופעה ואת האלבום כבר שמעו הרבה יותר טוב. בדילוג נונשלאנטי על רביעיית המיתרים הפותחת נזרקנו ישר לתוך האקשן – בדמות גראול ארוך-ארוך מסנוף, שהוכיח שיכולותיו הווקאליות השתדרגו פלאים. הקהל כולו צעק את המילים, ו-Dissonant פינו את הבמה ל-Whorecore, הלהקה שכיכבה בערב זה – הן מבחינת הופעה ארוכה, הן מבחינת סאונד עמוק ואיכותי, והן בכריזמה בלתי מבוטלת. למרות הסוף האופטימי שמחתי על היכולת לפרוש הצידה, לעצום עיניים בנסיון להרגיע את ראשי הכואב, ולהעביר את השרביט לאלי גרוסמן.

Whorecore

מבחינתי Worecore היא תופעה אפופת מסתורין בסצנת המטאל – המלל לשיריהם מעולם לא פורסם, ולמעט שניים או שלושה שירים, יהיה קשה לאדם שלא טחן עד דק את הדיסק שלהם, להבחין בין שיר לשיר. אולם על אף זה, ואולי בגלל זה מגיעים רבים כל כך להופעות שלהם בשנה האחרונה. זה לא סוד שעבור הרבה אנשים, שני הסגנונות הדומיננטיים במוזיקה שיוצרים חברי Whorecore – גרינדקור וברוטאל דת' הם לא ממש כוס הקפה איתה הם מתעוררים בבוקר, אולם השמועה בקרב אנשי המטאל, שיש להקה ישראלית שנותנת בראש, בועטת בפנים ומסובבת את האשכים (או השחלות תלוי למי מתכוונים…) כל כך חזק פשטה כמו אש בשדה קוצים כך שבכל הופעה שלהם ניתן לראות כמות גדולה יותר ויותר של קהל.

למי שעוד לא יודע, או רוצה לרענן את הזיכרון, Whorecore הוקמו בשנת 2003, ולאחר שינויים קלים בעמדת הבאסיסט והסולן, הצליחו לפרוץ קדימה, להקליט אלבום בשם Protection שהוצא בהפקה עצמית, לצאת לסיבוב הופעות קצר עם Macabre הענקיים, ולאחרונה לשלב בין חבריהם את Sven De Caluwe הסולן האדיר של Aborted ו-Leng Tche הבלגים. לאחר שלוש הופעות חימום מעולות, ולאחר שהתאסף כבר קהל רב שכלל רבים מ"המי ומי" של סצנת המטאל בארץ, עלו חברי להקת Whorecore לבמה – ג'ונס, מיידן, ערן, ניר, איוול חיים ושחקן הרכש החדש, סוון, לתת בראש.

השילוב בין ג'ונס לסוון התגלה כמנצח. השניים משלימים אחד את השני בכל המובנים והערך המוסף האנרגטי של סוון, שלא הפסיק להתפרע על הבמה, הוא תוספת אדירה לכל השואו של הלהקה. איוול חיים, ניר ובייחוד ערן שקפצו בלי סוף על הבמה, ג'ונס שצרח את נשמתו בכל אחד מהשירים והתיפוף ברמה העולמית של מיידן. הסט ליסט בהופעה היה מורכב ברובו משירים שטרם נשמעו, וכל כך טריים שחברי הלהקה עדיין לא נתנו להם שמות. הם אמנם לא שינו את "מסגרת" הכאוס במוזיקה של הלהקה אבל כמו בכל הופעותיה, ניתן היה לראות את ההשפעות של Whorecore על ההתנהגות של הקהל.

לא הייתה בהופעה "שירה בציבור" או "הפעלות" למיניהן, רק התפרצות ופורקן מטורפים וכאותיים של אנרגיות וזעקות של "עוד" שלא פסקו גם לאחר ההדרן. הפוגו חגג ללא הפסקה והסאונד, למרות הבעיות שצצו במהלך הערב, לא איכזב הפעם, או פשוט נבלע במעטה כל הרעש שהוא המוזיקה של הלהקה. מבחינתי הייתה ההופעה מושלמת – גם יום למחרת לא ירד החיוך שעל פני ולא פסקו הצלצולים באוזניים . כל הכבוד לקהל הנהדר שהגיע בהמוניו והעניקו ל-Whorecore את הכבוד שמגיע לה.